ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

יעקב אלבוים | פתיחות והסתגרות: היצירה הרוחנית־הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה השש־עשרה מאגנס; ירושלים תש"ן   ספרו של אלבוים חשוב ומצוטט הרבה בחקר ההיסטוריה של התקופה. אל יטעה אתכם שמו של הספר, כאילו הוא עוסק בפתיחות או בהסתגרות של העולם היהודי כלפי העולם הנוכרי שמחוצה לו, שכן עיקר עיסוקו בפתיחות ובהסתגרות כלפי תרבויות ותפוצות יהודיות אחרות, למשל עולם הקבלה או הפילוסופיה. הטיעון המרכזי בספר הוא אולי זה שעד למאה ה־16 היהדות האשכנזית הייתה פתוחה לקליטת מסורות רוחניות וזרמי מחשבה לא מקומיים, למשל מאיטליה, מהמזרח ומארץ ישראל, וכך גם מעולם המדע. פתיחות זו הופנתה גם כלפי הקבלה הלוריאנית המתפתחת, אך אולי דווקא בגלל עוצמתה וקדושתה של הקבלה, החל מראשית המאה ה־17, משתנה העולם האשכנזי ומצטמצם ומתכנס לתוך עצמו. שזה מעניין, כי הפתיחות הכילה גם גורם שהביא לבסוף לסגירות (גם לכם זה מזכיר את פרדוקס הסובלנות?). העיסוק בפילוסופיה, מדעים, ספרות ועוד פוחת מאוד לטובת עיסוק מסיבי בקבלה ובהלכה, וגם ספרים שנוגעים בהגות אינם פורצים דרך בחידושים מופלגים. בהמשך למה שכתבתי על חומרי העבודה של...

ראובן בונפיל | הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס מוסד ביאליק; ירושלים תשס"ה (ובראשונה: מאגנס; תשל"ט)   ראובן בונפיל | במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס שזר; ירושלים תשנ"ד   בשבתות האחרונות קראתי בזה אחר זה, ובמכוון, את שני ספריו החשובים של פרופ' ראובן בונפיל: 'הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס', המבוסס על עבודת הד"ר שלו, ו'במראה כסופה'. ציטטתי מהספרים האלו כמה פעמים בעבר, אבל היה לי קשה תמיד לקרוא ברצף את הכתיבה שלו, ואולי השעמום הקל נובע מהעובדה שהסגנון מיושן מה. בונפיל הוא אולי מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, הוא חוקר דייקן ובעל חוש חד ומפוכח בקריאת ההיסטוריה. במחקריו הוא בא לערער על ההיסטוריוגרפיה שקדמה לו בעניינם של היהודים בתקופת הרנסנס. היו מהם שטרחו למצוא את הפריחה הרנסנסית היהודית בשילוב ורוד עם הסביבה הנוכרית, והיו שהבליטו את התקופה המאוחרת יותר בה הסתגרו היהודים בגטו והפריחה האינטלקטואלית שקעה ב"חשכת המיסטיקה". בונפיל קורא לשני הצדדים להירגע... לא הייתה פריחה תרבותית משגעת במיוחד, וגם לא הייתה חשכה נורא...