מאמרים בענייני חג הפסח
פורסם בהמשכים ערב פסח תשפ"ד
על
חג הפסח יש מן הסתם מאות ואלפי מאמרים ומחקרים. בשבת האחרונה התחלתי להציץ בכמה
מהם, וחשבתי שאולי כדאי בשבוע הקרוב לסקור כמה מהמאמרים. כדי לא להעמיס במלל
ובקבצים, אעשה כך. על כל מאמר או מקבץ מאמרים אכתוב כמה שורות, ואת המאמרים
המדוברים ניתן יהיה להוריד מתוך תיקיית דרייב שהכנתי לכם למטרה זו. המאמרים
בתיקייה מסודרים באופן כללי לפי שמות המשפחה של המחברים (אליצור, בר-אילן,
הנשקה...).
כמובן
שאוכל להעלות רק מאמרים, אבל חשוב לזכור שיש ספרים חשובים מאוד על פסח, ואמנה את
אלו שאני זוכר כעת: יוסף תבורי, פסח דורות; דוד הנשקה, מה נשתנה; דרשה לפסח מאת
רבי אלעזר מוורמייזא, מהדורת שמחה עמנואל. על נוסח ההגדה והתפילות: שמואל אשכנזי
(על שם רמ"מ כשר), הגדה שלמה; דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח; יונה פרנקל,
מחזור פסח.
האיסוף
בינתיים הוא אקראי ומזדמן, ואני יותר ממצפה לשיתוף פעולה שלכם בהצעת מאמרים חשובים
נוספים אותם אשתדל להוסיף לתיקייה. את חלק מהמאמרים לא מצאתי בקבצים להורדה, ואשמח
אם תצרפו להצעתכם גם את הקבצים המדוברים.
אני
יודע שיש כאן כאלו שנמאס להם כבר לשמוע על תא־שמע... אבל אפתח דווקא במאמר מפתיע
שלו - 'איסור קטניות בפסח', המתקשר לסדרת תורה ומדע־תורה עליה כתבתי לאחרונה.
האיסור האשכנזי על קטניות בפסח הוא אחד מהמנהגים העלומים שיש בידינו, והטעמים
שהוצעו לו הם מאוחרים יותר מזמן האיסור. שאלת טעמו ומקורו של המנהג העסיקה רבות
כבר את הראשונים, ומאז ועד היום נכרתו אינספור עצים כדי לפרנס את העיסוק בנושא.
מאמרו של תא־שמע מציע פתרון שבקריאה ראשונה מתקבל אפילו כספקולטיבי משהו. את המפתח
לתעלומה הוא מוצא בציטוט של ר' שמואל מפלייזא המובא אצל האור זרוע, בשם שאילתות
דרב אחאי: "וכל מיני קטנית מותר לבשל בין בפסח בין בשאר ימים טובים".
למרות שקטע זה אינו לפנינו בשאילתות, אך הוא מופיע בספר הלכות קצובות המיוחס לרב
יהודאי גאון. הקטע עוסק בבישול קטניות בכל יום טוב ולאו דווקא בפסח. מה בעצם הבעיה
לבשל קטניות ביום טוב? איך זה נהיה איסור פסחי ומה קרה שם בדרך? תקראו בעצמכם. לא
התעמקתי במקורותיו והייתי שמח אם יש מישהו שעשה זאת ויכול לאשש או להפריך את
טיעונו.
אעיר
רק שמאז פרסום מאמרו חשף ופרסם שמחה עמנואל דרשה של הרוקח לפסח שבה הוא מזכיר את
איסור קטניות כדבר פשוט, ובכך הוא למעשה הציג מקור ספרותי קדום יותר משנודע עד כה
לאיסור זה. למיטב הבנתי נקודה זו לא משפיעה בהכרח על התאוריה של ת"ש ויש
לדון.
והערה
קטנה נוספת, אגב עיסוקנו בהשפעת המחקר על ההלכה. באותה שנה שפרסם ת"ש את
מאמרו לראשונה, פרסם גם הרב הקונסרבטיבי דוד גולינקין מאמר על אותו נושא. ת"ש
מזכיר בהערות לספרו שנודע לו על המאמר לאחר שנדפס לראשונה מאמרו, והוא כותב לגביו
כך: "מטרתו הינה מעשית, להביא לידי ביטולו ההלכתי של מנהג זה, ומגמה זו הביאה
להעלמם של שלבי התפתחותו ההיסטורית של המנהג תחת משא כבד של חומר מיותר, כפול
ומגובב". בהמשך הוא מוסיף לתקוף אותו. נימת דבריו נשמעת כעוסה, ונראה כי
מפריעה לו בין היתר העובדה שמתוך מחקר היסטורי מבקש הנ"ל לבטל מנהג חמור.
בהמשך לנושא שלנו, זו הזדמנות ללמוד על האופן שבו רואה חוקר דתי את מחקריו.
פסח
(2)
מאמר
נוסף של י"מ תא־שמע עוסק בשאלת זמן האפייה של המצות לפסח. אנחנו מכירים את
המושג 'מצת מצווה' הנאפית בערב פסח אחר חצות, אבל מתברר שאצל גאונים או ראשונים
מסוימים היה נידון שלם האם מצה שנאפתה קודם לכן כשרה בכלל! מהם שציטטו מספר בשם
'בשר על גבי גחלים' שמצה שנאפתה מוקדם מותרת. ת"ש רואה בכך מגמה אצל קדמוני
אשכנז, אשר מצאו היקש מקרבן פסח למצה, ולמרות שלכאורה המצווה היא האכילה ולא
האפייה, הרי שאת מנהגם יש להסביר לפי דעת הירושלמי כי 'מכשירי מצוה' הינם חלק
אינטגרלי מגוף המצווה ופעמים שאפילו מברכים עליהם. כמובן שהקשר הזה מבוסס על ההנחה
שאשכנז הקדומה מושפעת מארץ ישראל (דרך הצינור האיטלקי), וסביר להניח שאלו שלא
מתלהבים מהתאוריה הזו ימצאו הסברים אחרים.
יצחק
(אריק) זימר הקדיש לנושא זה פרק בספרו עולם כמנהגו נוהג. בראש הפרק הוא מסכם את
דברי ת"ש ונראה כמסכים עמו. הוא בעיקר מבקש לבחון את השפעת והמשך המנהג
באשכנז של המאות הבאות עד לתקופת ספרי המנהגים (במאות ה־14–15), והוא מראה כי
לבסוף נוצר הבדל בין אושטרייך לריינוס, כאשר רק אלו האחרונים הקפידו לאפות לאחר
חצות. מחילה על איכות הצילום שבמאגר (צילמתי עבורכם בטלפון).
[ת"ש
עוסק בעקיפין בשאלת מקום וזמן חיבורו של הספר האבוד 'בשר על גבי גחלים'. לעניין
ספר זה ותרומתו לחקר עולמם של חכמי אשכנז הראשונים הקדיש שמחה עמנואל (שהוא גם
חתנו של זימר) מאמר מיוחד בקובץ ברכות לאברהם לכב' אברהם גרוסמן, בו הוא גם עוסק
בקטע על אפיית המצות. המאמר מצוי במאגר 'אוצר החכמה'.]
פסח
(3)
מאמרים
קלים יותר עוסקים בהגדה של פסח. טוב, מאמרים של הנשקה זה אף פעם לא קל. כבר הזכרתי
את ספרו מה נשתנה, ספר מעמיק וכבד וחשוב, אולי מהספרים הרציניים והלמדניים ביותר
בחקר ספרות חז"ל. ספרו של הנשקה מנתח את רבדי ההגדה ואת הקשריה השונים, והוא
מצריך ריכוז רב כדי להחזיק ראש בכל התהליך. המאמרים המצורפים שלו קצרים כמובן
בהרבה ומאפשרים התבוננויות נקודתיות יותר בחטיבות אחדות מן ההגדה. מאמר חשוב נוסף
של שמחה עמנואל עוסק בפסקה מעניינת שנהוג היה לאומרה בנוסח ההגדה וכבר בראשית
תקופת הראשונים נשמעו דעות נגד אמירתה.
אבל
יש גם מאמרים קלים יותר: מאמר של ידידי י"י סטל על 'מה נשתנה' ככינוי שרווח
בעבר להגדה כולה (בעיקר במקומות שדיברו ביידיש, וכנראה על שם קטע מובלט וזכור
מההגדה; דומני שהוא לא מזכיר את השם 'יוצר' שניתן לשחרית בכ"י קדומים
ואכמ"ל); מאמר נוסף של סטל סוקר מספר קוריוזים בהגדות של פסח שבכתבי־יד; מאמר
של מאיר בר־אילן על הפיוט הקדום "אילו הוציאנו ממצרים... דיינו", בו הוא
בוחן את הפיוט מכל היבטיו, לרבות תכנים וצורות, תארוך ומיקום (ספוילר: ארץ־ישראל,
המאות ה־4–5); מאמר קליל ומלווה בתמונות של ידידי אלי שטרן על מגוון ציורי
"ארבעה בנים" בהגדות (המאמר בתוך גיליון נוטריקון 24, המצורף כאן
בשלמותו כולל שלל פנינים נוספות בענייני ההגדה); מאמר של מכובדי י"ש שפיגל על
'דרשות בשמם של מאכלים כמקור למנהגים אחדים בפסח'; מאמר של שמעון שרביט על נוסח
מזרחי ל'אחד מי יודע'; מאמר של חנא שמרוק על גרסה ארמית ויידית ל'חד גדיא'.
אגב
הפיוטים האחרונים. רבים מכירים את ההשערות בדבר מקורו האפשרי של 'חד גדיא' בשיר
אירופי עתיק, ולמרות זאת השיר התקדש במסורת עד שהחיד"א מבקש לתת תוקף לנידוי
כלפי אדם שזלזל בשיר. מאות שנים אחר כך מופיע פתאום בכמה הגדות חסידיות "השיר
הקדוש" שמוכר לרבים מאיתנו: "רוח, רוח, רוח, רוח, בפרדס נפל
תפוח...", ומי יעמוד בסוד קדושים... דיון בנושא בפורום אוצר החכמה הניב פירות
יפים ובעזרת אלו כתב דוד אסף טור משעשע בנושא.
שפר אפוא מזלו של 'חד גדיא' שהונהג אצלנו בתקופה מוקדמת ותמימה יותר.
פסח
(4)
ההגדה
שבידינו היא בעיקרה הגדה בבלית שהלכה והתעבתה במשך מאות רבות של שנים. במקביל נהגה
גם הגדה ארץ־ישראלית מתקופת אמוראי א"י ועד לתקופת הראשונים. הגדה זו שקעה
ונעלמה כמעט לחלוטין, אך שחזור מחקרי מקיף המבוסס על קטעי גניזה הניב יצירה
יפהפייה של יהונתן קרני ('הלל הפסח').
מטבע
הדברים בקטעי גניזה עלו פגעים וחסרונות, ומלים כאלו הושלמו בסימני שאלה. יש לדון
איך משלימים את אמירת ההגדה במקום שיש סימן שאלה, אולי בשיעול או בכחכוח. אבל נראה
שנוסח הפנים מושלם היטב ורק נוסח ההוראות ועניינים נוספים נפגעו. מי שאצה לו הדרך
יכול אפוא למצוא מנוח בהגדה זו הקצרה יותר (איני פוסק הלכה כמובן...).
[מתחילה
ביקשתי לשתף כאן פרויקט דומה שהחל בו ידידי מרדכי וינטרויב, אך בענוותנותו כתב לי
שקרני הגיע לשלב מתקדם ומוכן יותר.]
פסח
(5)
מקום
מיוחד מוקדש לסימני הסדר, שכבר הראשונים השקיעו בכתיבתם בצורה מפוייטת ומסודרת
למען לא ישכחו את אחד מחלקי הסדר. ידידי י"י סטל פרסם לא פחות מחמישה (!)
מאמרים שבהם מובאים ומבוארים סימנים מפויטים נוספים שמצויים בכתבי־יד, מהם ניתן
ללמוד הרבה דינים ומנהגים נוספים שנשכחו בחלקם (וראו גם מאמרו של וילהלם).
וכאן
המקום לציין גם את מאמרו של י"ש שפיגל על 'מאמר חקת הפסח' של החכם האיטלקי ר'
שבתי אלחנן דיל וקיו [-מן הזקנים] (נפטר תקל"ו), חיבור מיוחד המוקדש לסימני
הסדר בהם הוא מוצא רמזים וסודות טמירים.
פסח
(6)
והנה
עניין מרתק מאוד. את ההגדה ניתן לקרוא קריאות רבות. ז'אנר אחד במחקר מתמקד בקריאת
הטקסים והטקסטים היהודיים ככאלו שפונים "החוצה", לרוב כפולמוס נגד
הנצרות. הפולמוס עם הצד הנגדי, ולעתים דווקא החלק המשותף עמו, יצר צורך של
"בידול" ולכן גם יצירת או הדגשת מוטיבים אחרים ואפילו שינוי של אירועים
או סיפורים. בעבר הראיתי שהסיפור על החסיד שלן בבית הקברות שסופר בתלמוד על ראש
השנה עובד והועבר בספר חסידים להושענא רבה (אם כי לא מסיבת פולמוס), וציינתי אז
לשני מקרים שבהם מחמת פולמוס יהודי־נוצרי הועבר סיפור ממועד למועד. הראשון הוא
סיפור 'האם והבנים' שהועבר מימי האבל על החורבן בחודש אב לחג החנוכה (שמעתי מפרופ'
אלישבע באומגרטן), והשני הוא סיפור עקידת יצחק שהועבר מפסח לראש השנה (שמעתי
מפרופ' עודד עיר־שי), ואין כאן המקום.
ובכן,
י"י יובל במאמרו מבקש לקרוא את ההגדה כפולמוס שכזה. הוא מדגיש שמדובר בהצעה
פרשנית, ועל הקורא לשפוט בעצמו (ומעניינת גם תגובתו של דוד רוזנטל המובאת בסוף
המאמר). המאמר מבקש לענות על כמה תהיות בעניין זה; דרישת ר"ג לומר שלושה
דברים כהצהרת אמונים לפרשנות היהודית המנוגדת למשמעות הנוצרית של הפסחא; חיבור
הפיוט דיינו כפולמוס נגד טענה נוצרית על כפיות הטובה של היהודים ועוד. על כל אלו
תקראו בהרחבה במאמרו.
אציין
שהנשקה לאורך כל ספרו מה נשתנה מתפלמס (פולמוס הנשקאי־יובלי) חריפות עם יובל ומרבה
לערער את טענותיו. למרות שאני נוטה ברגיל להנשקה, בכל זאת העליתי את המאמר של יובל
שכדאי להכירו, שכן נצטווינו להרבות במעשים ובדרשות כל הלילה, ובתור הצעה פרשנית
הצעתו בוודאי טובה ממרבית הפירושים שהילדים שלנו הביאו מהגן (או שלא?).
תגובות
הוסף רשומת תגובה