ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  אפרים קנרפוגל | עולמם של בעלי התוספות: ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבות הרבנית של צפון צרפת ואשכנז בימי הביניים | מאנגלית: ינון לייטר המכללה האקדמית הרצוג; ירושלים תשפ"ה   לפני למעלה משבעים שנה ראה אור ספרו של פרופ' אפרים אלימלך אורבך "בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם". בספר זה ביקש אורבך להקיף את כל הנוגע לבעלי התוספות וליצירתם הגדולה והחשובה, וזאת באמצעות עיון בדמויות החשובות שבין בעלי התוספות לצד שחזור מעגלים רחבים יותר של דמויות וחיבורים שהקיפו אותן. במשך עשרות שנים שכלל אורבך את חיבורו והוציא לאור מהדורות נוספות ומתוקנות. עד היום נחשב הספר לאחד מאבני היסוד של עולם מדעי היהדות, ואולי לספר החשוב ביותר בתחום ההיסטוריה הרבנית של ימי הביניים. כפי שמשתמע משמו עוסק הספר בעיקר בחיבורי "התוספות" שעל שמם נקראו חכמי אשכנז וצרפת במאות ה־12 וה־13, ובספרי ההלכה והמנהג שנוצרו בזיקה לחיבור זה. אורבך הניח לפי הידוע בזמנו כי עיסוקם העיקרי של חכמי אשכנז וצרפת בתקופה זו היה בפרשנות התלמוד ובפסיקת הלכה, ולכן לא עסק די הצורך במקצועות חוץ־תלמודיים שהעסיקו את...

  הרב פנחס גולדשמידט | זיכרונות ממוסקבה | מאנגלית: אורן הירשהורן ידיעות ספרים; 2026   יום אחד נכנס לחדרו של הרב פנחס גולדשמידט יהודי מנכבדי הקהילה הגאורגית וסיפר בצער שכבר חודשים רבים אינו מתפרנס ואינו עושה לביתו. הלה ציפה שהרב יפתח את החומש ויצביע לו מהי הסיבה לאי הצלחתו. הרב, בוגר ישיבות ליטאיות, ידע אומנם על שיטת 'גורל הגר"א' המסורה ליחידי סגולה, אך לא חשב שיש בידו את הנוסחה הנכונה לכך. אך האיש לא ויתר והודיע כי לא יעזוב את המשרד עד שיקבל תשובה. הרב פתח תנ"ך והספר נפתח בפרשת משפטים, בפסוק "מכה אביו ואמו מות יומת". הוא שאל את היהודי האם הוא מכה את הוריו. האיש הזדעזע מהשאלה והשיב בשלילה. כך גם על הפסוק הבא "מקלל אביו ואמו". הם המשיכו הלאה לפסוק "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה...". "אדוני, אתה מכה את אשתך?" שאל הרב. פני השואל האדימו, הוא החל לגמגם ושאל את הרב מאיפה הוא יודע זאת. "אדוני הנכבד, זה כתוב פה שחור על גבי לבן", השיב הרב. הוא הודה בבושה שאכן הוא מכה את אשתו. אמר לו הרב: "אסור לעשות זאת ולכן אין לך פר...

  זיכרונותיה של גליקל: מסחר, מוסר ומשפחה | מיידיש: חוה טורניאנסקי שזר; ירושלים תשפ"ה   יומן זיכרונותיה של גליקל מהמלין, שבשנה שעברה מלאו 300 שנה לפטירתה, הוא אחד המסמכים החשובים והמרתקים ביותר בהיסטוריה התרבותית של נשים יהודיות ושל העולם היהודי בכלל. רבים מכם בוודאי מכירים את המהדורה המדעית הדו־לשונית של טורניאנסקי שראתה אור בדיוק לפני עשרים שנה בהוצאת שזר. למרבה השמחה, התבשרנו לאחרונה על הופעתה של מהדורה עממית וקלילה, המבוססת על המהדורה המדעית, וכוללת את התרגום העברי בלבד בלוויית הערות הבהרה מעטות. יומן הזיכרונות הייחודי של גליקל מהווה אוצר תרבותי עשיר, מאלף וחווייתי, ונדמה שאין צורך להרחיב כאן על חשיבותו. מאחר שניתנה לי הזכות להגיה את המהדורה הזאת (הנה גילוי נאות), ובנוסף לא מדובר בספר חדש אלא במהדורה עממית בלבד, איני רואה צורך לכתוב סקירה במובן המקובל. בשורות הבאות אציג בחירה מילולית של גליקל שהעסיקה אותי בעבר, ואולי האופן שבו בחרה המתרגמת להתמודד עם המילה הזו הוא דוגמה לשיקולים שהנחו את המהדורה החדשה. כאשר גליקל מספרת על ימיו האחרונים של בעלה הראשון חיים, היא משת...

  יעקב קלצקין | משבר והכרעה | בעריכת אפרים פודוקסיק בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ו   "כלום יעלה על הדעת לקרוא צרפתי לבן האומה הצרפתית, שלדתו וחנוכו בארץ אחרת והוא התבולל בה עד כדי עקירת לשון אבותיו וחִלופה בלשון־אם או בלשון־ספר אחרת? ולא־כל־שכן אם קדמו לו כבר דורות של התבוללות מעין זו. יאמרו עליו שהוא מצאצאי העם הצרפתי, אבל צרפתי איננו: אין הוא נזקק ללשון צרפת. וכמה עלבון, שהשם עברי נִטל על־ידי בני־אדם, שאינם יודעים עברית. בשום אומה אינם נוהגים זלזול כל־כך בהגדרה לאומית". לפני כך וכך שנים התקשיתי בהבנת קטע באחד מספרי הפילוסופיה היהודיים שנכתבו בימי הביניים. איני זוכר היכן חיפשתי – במרשתת או באחד ממאגרי הספרים הדיגיטליים – אך מצאתי את עצמי מעיין בלקסיקון "אוצר המונחים הפילוסופיים" של יעקב קלצקין (1882–1948). הוא לא הגיש לי את המידע בכפית זהב, אבל הציטוטים הרבים שהביא בהקשר למונח שעליו התעכבתי, סייעו לי להבינו מתוך ההקשר. רק לאחר שימושים נוספים בספר, נדהמתי לגלות שהמחבר הוא בנו של הרב אליהו קלצקין, רבה של לובלין שבסוף ימיו עלה לירושלים והיה מעורב בעניינים צי...

  רוביק רוזנטל | העברית הישראלית: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו כתר; 2026   כבר סיפרתי פעם על הרגע השבועי היפה, שבו אני מקבל את הניוזלטר השבועי 'הזירה הלשונית' של רוביק רוזנטל. מלבד פעילותו הלשונית הבלתי נלאית רוזנטל הוא גם סופר פורה שמתחת עטו ראו אור כבר עשרות ספרים. ספרו החדש מתחקה אחר גלגוליה של העברית המדוברת בישראל, שהיא איננה השפה התקנית והכתובה. על עיצובה של השפה המדוברת משפיעים גורמים היסטוריים, גאוגרפיים, תרבותיים ואנושיים. בספר הוא מספר על עיצורים שאיבדנו, על שורשים שיצרנו, על העולם העשיר של מטבעות הלשון שלנו, על הסלנג, על תחומי הטאבו בשפה, על השפעות המסורת והדתיות ועל עוד מגוון רחב של נושאים. שטף הדוגמאות שמכיל כל פסקה מעורר השתאות ולפעמים מסחרר ממש. קשה להקיף ספר כה עשיר, ואסתפק בכמה עניינים שאהבתי. פרק מעניין מוקדש למטבעות לשון שנאספו לשפה העברית – "מטבעות הלשון הם קרן השפע של התרבות העברית. הם מגיעים מכל פינה בזמן ובמרחב", למשל "אבד עליו הכלח" מהתנ"ך, "בירך על המוגמר" מלשון חכמים. מטבעות לשון נוספים מגיעים אלינו ממגו...

  על כמה ספרים בעניינה של היידיש בארצות הברית ועוד לאחרונה קיבלתי חבילה מעניינת של ספרי היסטוריה, שביניהם היו כמה ספרים שעוסקים ביידיש בארצות הברית. מסיבות של חוסר סבלנות וקשב, קריאתי לא הייתה מכריכה לכריכה אלא קרעים קרעים. מלכתחילה חשבתי שהואיל ואין בידי סקירות עליהם מוטב אשתוק, אך נמלכתי בדעתי שעדיפה הכתיבה הקצרה על פני השתיקה, והרי לכם רשימה קצרה ומתומצתת. בקרוב אספר על שני ספרי יידיש נוספים, שאני מקווה שבעניינם אוכל להרחיב מעט יותר. איר זאָלט דערלעבן משיח'ן.   אברהם נוברשטרן | כאן גר העם היהודי: ספרות יידיש בארה"ב (מאגנס; ירושלים תשע"ה) הספר סוקר סוגות שונות של ספרות היידיש – שירה, פרוזה ודרמה – שהופיעה בארה"ב במחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא מקדיש פרקים ותתי־פרקים לסופרים ומשוררים חשובים דוגמת ה' לייוויק, ברוך גלאזמן, יצחק בשביס ואחיו י"י זינגר, משה לייב האלפרן, א' ליילס, אנה מרגולין ועוד רבים וטובים. הספר מבוסס על קריאת טקסטים וניתוחם, הן בהשוואה לקורפוסים ספרותיים אחרים ולספרות יידיש באזורים אחרים הן על רקע אידאולוגיות ותנועות שצמחו בתקו...

  איתן פריאר־דרור | חופה שקטה אפרסמון; ישראל תשפ"ו   מעשה בפרוצה שבאה לבית הכנסת ובידיה תרומה – פרוכת מהודרת. הגבאים הנבוכים לא ידעו כיצד להשיב ודחו אותה למחר. לערב נכנסו אצל הרב ושאלו אותו האם יאה לקבל תרומה שכזאת. הרב השיב בפליאה: "מדוע לא, וכי אין זה כסף שלנו?!" כאשר נחשפתי לראשונה לפרשיית הסחר בנשים בדרום אמריקה נזכרתי בבדיחה העצובה הזאת שאיני יודע מה מקורה. מתברר ששאלה כזאת אכן נשלחה לר' רפאל אנקווה, מגדולי הרבנים במרוקו במאות ה־19 וה־20. בשו"ת "קרני ראם" (סימן רכה) נדפסה תשובה שלו "לקהל פארא בראזיל" – "על מה שבקשתם ממני לחוות דעתי הקלה בענין הפרוכת שעשו נשים זונות לבה"כ... אם מותר לקבל מהם או לא... משום לא תביא אתנן וכו'". הרב העלה כמה צדדי היתר, והוסיף שאם מבקשת הקהילה לאסור הדבר כדי לגדור גדר נגד העריות, תעשה כטוב בעיניה. מהו הרקע ההיסטורי לשאלה זו? ובכן, למן סוף שנות השישים של המאה ה־19 ניצלו סרסורים את ההגירה ההמונית של יהודים ממזרח אירופה לדרום אמריקה, והחלו לסחור בנשים צעירות תמימות לשם זנות. לקראת סוף...

  הספרייה: ספר פתוח | בעריכת עידו ברונו יד הנדיב; HIRMER , גרמניה 2025   "עכשיו, כאשר בשיפולי גבעת הכנסת כבר מתנשא למלוא גובהו המשכן החדש של הספרייה הלאומית, והולכת וקרֵבה השעה שבה הספרים יועלו מן המרתפים האפלוליים שבמעמקי האדמה, יורדו מן המדפים באולמות הקריאה, יושבו בחזרה ממקומות פזוריהם במחסנים העלומים שבפרוזדור ירושלים ויובלו כולם אל בית הקבע שלהם – גמרתי אומר לשוב בפעם האחרונה אל הקמפוס בגבעת רם, אל בניין ליידי דיוויס הישן והטוב, כדי ליטול ברכת פרידה מן המקום שהיה בעיני מאז ומתמיד 'החוף האחרון של הרוח'. לאחר אלפי שנים שבהם נעו ספרים וכתבי‏־יד יהודיים במאוזן, ממקום למקום על פני העולם, מטבריה לארם‏־צובא, ומארם־צובא ללונדון, ומלונדון לירושלים, ממצרים לסינגפור ומסינגפור לניו‏־יורק ומניו־יורק לירושלים, סוף־סוף הם נעים במאונך, עולים הם מן המרתפים לאולמות הקריאה, ומאולמות הקריאה מושבים הם למקום מבטחים מתחת לפני האדמה" (חיים באר, עמ' 123–125). סיפורו של חיים באר הוא רק אחד מני סיפורים, מאמרים ויצירות רבים הכלולים בספר "הספרייה", המלווים בתמונות מרהיב...