ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  דוד אסף | אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (שיר הוא לא רק מילים) מאגנס; ירושלים תשפ"ו   אַ ייִדישע מאַמע, עס גיט ניט בעסער אין דער וועלט; אַ ייִדישע מאַמע, אוי וויי, ווי ביטער ווען זי פֿעלט. ווי שיין און ליכטיק איז אין הויז ווען די מאַמע איז דאָ; ווי טרויעריק פֿינצטער ווערט ווען גאָט נעמט איר אויף עולם הבא! [=אַ ייִדישע מאַמע / אין טוב ממנה בעולם, / אַ ייִדישע מאַמע, / אוי, כמה מר כשנעלם / האור, היופי, בביתה / כשהיא עוד כאן, אמך. / וכמה חשך בלכתה / אל העולם הבא ממך – תרגומו של בני מר]. השיר "אַ ייִדישע מאַמע" , שזה הפזמון שלו, מתאר את האם היהודייה שאין דבר יקר ממנה, זו שעומדת שפופה במטבח, טורחת בגידול הילדים ובתחזוקת הבית ונותנת עבור הילדים עד טיפת דמה האחרונה. את השיר הזה שמעתי מאז ילדותי אינספור פעמים, והוא עדיין מרגש אותי. אני מניח שגם לחלקכם השיר הזה נשמע כאילו היה כאן מאז ומעולם; אולי נכתב בעיירה יהודית דוברת יידיש במזרח אירופה. אבל זה רחוק מלהיות מדויק, כפי שנראה בהמשך. בספרו החדש, פרופ' דוד אסף יוצא למסע מרתק בעקבות שירים יהודיים־י...

  עֵלי יסיף | הנובלה העברית בתקופת הרנסנס: אומנות הסיפור של אליהו קפשׂאלי איש קנדיה מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה   לפני כעשור עסקתי בפרסום דרשות למילה מתוך כתב־ידו של ר' אפרים בן גרשון הרופא, דרשן נודד ביוון ובקושטא, שפעל באמצע המאה ה־15, בצל הכיבוש העות'מאני והתפשטותו באזור הלבנט. באותה תקופה פעל הסולטן מחמד השני בשיטת ה'סורגון', כלומר העברת אוכלוסין ממקום למקום לשם יישוב מחדש של אזורים שכבשה האימפריה. בין הגולים ממקום למקום בתוככי יוון ומיוון לאיסטנבול היה אותו דרשן, אשר תיאר את גלותו באופן מר וקשה מנשוא. מן המחקרים שנעשו עליו למדתי על ספרו ההיסטורי של ר' אליהו קפשאלי מקנדיה (הרקוליון, באי היווני כרתים), "סדר אליהו זוטא", שבו מתאר את ה'סורגון' כרוח ה' שנכנסה בסולטן וגרמה לו להעניק מקום מחיה נרחב ליהודים, שהביא לריבוי תורה ועושר. הפער בין עדותו של ר' אפרים ועדויות נוספות בנות התקופה לבין התיאור האידאליסטי של קפשאלי, המאוחר להם, הפליא את החוקרים. יוסף הקר, למשל, הציע כי קפשאלי נקט דרך זו לא מאהבת העות'מאנים כי אם משנאת השלטון ה...

  יונתן גרוסמן | רות: גשרים וגבולות מגיד; ירושלים תשפ"ו (מהדורה שנייה)   הקריאה במגילת רות מרגשת ומרחיבה את הלב. יש בה סיפור על נאמנות, התמסרות, דבקות בערכים וגם הנגדה בין אנשים שעוזבים את הרוח בשביל החומר לבין אנשים שעוזבים את החומר בשביל הרוח. פרופ' יונתן גרוסמן, כדרכו, ניתח את המגילה ניתוח ספרותי מעמיק, והציג בפנינו חיבור מרשים. במבוא למגילה שואל גרוסמן את השאלה הגדולה – מהי מגמתה של המגילה? פרשנים וחוקרים השיבו על שאלה זו תשובות רבות, בהן: ייחוס דוד המלך, הוראת לקח חינוכי – מידת החסד, עידוד השמירה על חוק הייבום והגאולה, יחס לנישואין עם נשים נוכריות או הכשרתה של רות חרף מוצאה המואבי. אך נושאים אלו אינם שולטים בכל חלקי המגילה מבחינה עניינית ורעיונית. משום כך מציע גרוסמן כי הקו המרכזי ששוזר את המגילה הוא רעיון החמלה על החלש, החל מרות שמוצגת כ'חומלת' אידאלית שמוותרת על טובתה למען זולתה, ומנגד מייצגת בעצמה את ההזדקקות לחסד ולסעד. "הסיפור מציג את החמלה ואת החסד של רות כלפי חמותה ואת חמלת בועז על רות, ודבר זה ניצב כתשתית למלכות דוד: למלכות יש מקום כל עוד המלך לא רואה...

מנחם עקשטיין | תנאי הנפש להשגת החסידות | מהדורה, מבוא והערות מאת דניאל רייזר ושלום (מתן) שלום מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ו   "השימוש בכוח דמיוננו ראוי שיהיה תמיד באופן זה, שנתחיל לצייר לנו את העולם בתור כדור קטן ואי־בהיר ומדויק, ומעט מעט נגדילהו ונרחיבהו בדמיוננו ונבררהו עד הגבול האפשרי. או נוכל לצייר לנו איזה מקום ידוע לנו היטב, ומשם נרקע לנו את הארץ ונרחיב אותה לכל הצדדים, עד שנגמור את כל הכדור... ונשתדל לצייר לנו גם את השמש, הירח וכל צבא השמיים, יחד עם הארץ אשר אנחנו עליה. מה נהדר לראות, איך אנחנו, בריות כה קטנות בין המון גדול של בריות שונות החיות עלי ארץ, נהנים מן השמש והירח וכל צבא השמיים הרחוקים כל כך ממנו, והם מאירים לנו תמיד; איך כל אותה הבריאה מלאה חיים, הולכת, סובבת ורצה תמיד... ראוי להרגיל את המוח גם לחילופים, היינו, אחרי שהמחזה הזה כבר נתגדל עד הגבול האפשר, אזי נחזור ונקטין אותו, נגדילנו ונקטיננו הלוך ושוב, כי אלה הם הניסיונות למהירות ולזריזות המוח... שיהיה המוח בידינו, שנוכל להטותו ולשנותו כחפצנו, ושלא נישאר קשורים לאיזה מחזה... רק אז אפשר יהיה לנו לקבוע בנפש...

  אהרן שמואל תמרת | האמונה הטהורה והדת ההמונית | עריכה ומבוא מאת צחי סלייטר בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ה   "על פי פרשת בראשית, האדם הוא בא־כח מאת הבורא, מאת הנצח – לפקד צבאות הטבע; על פי פרשת בראשית, יצויר לעיני רוחו של האדם, כאילו השמים והארץ וכל צבאם עומדים כולם על גביו, ומלהיבים אותו, ושולחים לו ברכתם: עלה והצלח, רש וכבוש את התבל! בהתלהבות נפלאה כזו יוכל האדם באמת לעקור הרי־הרים..." הרב אהרן שמואל תָּמָרֶת (1869–1931), שכינה את עצמו בשם העט "אחד הרבנים המרגישים", היה רבה של מילייציץ הפולנית והוגה דעות מקורי ביותר. בספריו ובמסותיו הרבים הרבה להעמיד את היהדות על מוסר ועל צדק, יצא חוצץ נגד המלחמות, וביקר רבות את התנוונותה של הדת שבמהלכה אומצו מוטיבים אליליים, האדם דוכא לעפר, רבנים ומנהיגים הביעו בו חוסר אמון ומילאו את הדת בדקדוקי עניות ובהשחתה – זהו בעיקר הנושא של הספר הנוכחי שלפנינו ולכך יוקדשו השורות הבאות. לטענת הרב תמרת, יש הבדל יסודי בין אמונת אלילים לאמונת האל. האלילים הם הגיבורים שבמרכז, ואילו האדם עצמו מדוכא עד תומו; הוא לא חכם, לא בעל נפש ולא ...

  עדי שרצר | זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי שזר; ירושלים תשפ"ו   ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל עיתון "מעריב" פרסם אנקדוטה מעניינת. ליד בניין הכנסת פנה חבר הכנסת החרדי בנימין מינץ לגברת גולדה מאירסון, אז שגרירת ישראל במוסקבה, והזמין אותה לבוא למחרת לתפילה ההודיה בבית הכנסת הגדול. הוא זכר את ביקורה ההיסטורי בבית הכנסת הקוראלי בערב ראש השנה, ושאל אותה: "האם את מבקרת בבית הכנסת רק במוסקבה?" גולדה השיבה במקום: "במוסקבה רציתי להיות בין יהודים והסכמתי לשבת אפילו בעזרת נשים, אך כאן בתל־אביב אני מוכנה לבוא מחר ואף בכל שבת אם ישרור שוויון ותסדר מקום ישיבה, למטה באולם בין הגברים!". סיפור זה נראה קוריוז שולי, אך עדי שרצר רואה בו בבואה של המתח ששרר בקרב הציבור המגוון בישראל באשר לקביעת אופיו של יום העצמאות. אף שאירועי החג הוגדרו כממלכתיים ודווקא חברי הכנסת החילונים דרשו את קיומם, בפועל הם התקיימו בבתי הכנסת והפכו למזוהים עם הציבור הדתי. מעבר לכך, דווקא בשל ההקפדה על טיבה הדתי־שמרני של התפילה התגלו קשיים בשילובה לתוך התרבות הממלכתית, ששיאם בתמונה...

  תהום יסובבני: מבחר ספרות והגות על השואה וזכרונה | בעריכת יואל רפל ואיתמר לוין ידיעות ספרים; תשפ"ו   אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, נהג לומר כי "הספר על השואה – הספר ב־ה' הידיעה – לא נכתב עדיין וגם לא ייכתב". שורד השואה, שבעצמו כתב כמה ספרים על השואה, בהם "הלילה" – הספר הנמכר ביותר בעולם על השואה ( ראו סקירתי ), הסביר כי אין בשום שפה מילים שיכולות לתאר את מה שהייתה השואה. כדי לתאר אותה, אנו זקוקים לשפה חדשה שעדיין אינה קיימת. במילים אלו פותחים העורכים את המבוא לאנתולוגיה המרגשת שלפנינו. למרות דברי ויזל, הם מציינים, על השואה נכתבו רבבות ספרים. ההיקף של מיליוני העדויות, המסמכים והצילומים, הולך וגדל ללא הרף. הבעיה העומדת בפנינו אינה מחסור במקורות, אלא להפך – ריבוי כה גדול עד שקל ללכת לאיבוד בתוכו. כדי להקל על הטמעת נושא השואה, ליקטו העורכים את מיטב קטעי העדות, ההגות והספרות שנכתבו עליה, בעזרת חוקרי שואה ששקלו רבות מה ראוי להיכלל באסופה. הקובץ כולל קרוב ל־150 יצירות, שנכתבו החל מעליית הנאצים לשלטון ועד ימינו אלה. בין מחבריהן: אנה פרנק, אבא קובנר, ק. צטנ...

  "האם זו אשמתנו?": סטניסלב גומבינסקי – קצין המשטרה היהודית בגטו ורשה | עורך: נועם לייבמן | מפולנית: ענת זיידמן מורשת ובית לוחמי הגטאות; ישראל 2025   סטניסלב גומבינסקי (1907–1983) נולד בפולין, למד משפטים בפולין ובצרפת וקיבל תואר דוקטור. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה התגורר בוורשה, ובנובמבר 1940 עבר עם אימו לגטו. הוא הצטרף לשורות המשטרה היהודית – "שירות הסדר" – עם הקמתה, והתקדם לתפקיד בכיר במפקדה כקצין בכיר וכמנהל המזכירות. שנות עבודתו במשטרה חרתו במוחו מראות וזיכרונות רבים. בפברואר 1943, לפני חיסול הגטו, הצליח להימלט אל הצד הארי של ורשה, ובעודו במסתור החל לרשום את זיכרונותיו בפרוטרוט, לבקשתו של מזכיר ארכיון "עונג שבת". בקיץ 1944 מסר את כתביו לוועד היהודי הלאומי, אך אלה אבדו במהלך המעברים בין דירות המסתור. כנראה בעקבות האבדה הוא חיבר גרסה נוספת, אשר נמסרה לוועדה ההיסטורית בוורשה בספטמבר 1945. אלא שלימים התברר שהחלק השני של הגרסה האבודה שרד והועבר לארכיון בית לוחמי הגטאות. עובדה זו אפשרה לחוקרים לערוך השוואה מעמיקה בין הגרסאות, ואכן השוואה זו העלתה ממצא מעניי...

  אם אתם מטיילים בארץ במהלך חג הפסח, בוודאי נתקלתם במשפחות חרדיות ברוכות ילדים, שכל ילדיהן לבושים בתלבושת מתואמת או זהה. אולי תצקצקו ותמשיכו הלאה. אבל הגר סלמון וכרמלה אבדר הן חוקרות פולקלור ותרבות עממית ולא יכולות לעבור על מראה כזה בשתיקה. הן חקרו את הנושא לעומק והנפיקו מאמר לא בלתי מעניין – 'תפארת ה"סֶטים": פרקסיס ופרשנות בהלבשת ילדים במשפחות חרדיות בישראל'. אומנם הניצוץ למאמר נדלק בשטח, אבל חומרי המחקר הם אתרים אינטרנטיים בהם הוגשו כל הדיונים לחוקרות על מגש של כסף. המקור הדומיננטי ביותר היה פורום בנושא "ליטאים מלבישים סטים?" במסגרת "פרוג: הפורטל של החרדים". המחקר היפה מראה שגם לנושא חומרי או תרבותי, מעניקים חרדים משמעויות תאולוגיות והשקפתיות, והדיון המתארך מגיע לעיתים גם למחוזות של שעשוע. על ההיבט הקומי של הדיון כבר הוער בתגובה מחורזת ומשעשעת של אחת המשתתפות בפורום (אגב, זו טעות, הכותב הוא לא משתתפת אלא משתתף – יואל ארלנגר, ממנהלי הפורום): "יש באמצע כמה צימוקים שממש חבל לפספס: נימוקים למה קיטש זה טוב / ואיך יוצאת כל המשפחה לרחוב // בשמלה ...

  איימי סינגר | צדקה בחברות המוסלמיות | מאנגלית: דורון מגן מאגנס (סדרת 'בלשון עבר'); ירושלים תשפ"ו   "אבּו אילְיא, אביו של חברי איליא מֻחמד, הוא האופה של העיר בּוּג'עד במרוקו. הוא מתעורר כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר, ומתחיל לעבוד במאפייה בארבע. הוא ובנו השני, עבּד אל־לַטיף, מערבבים ולשים ומכינים מאות כיכרות לחם בטאבונים גדולים ולוהטים הקבועים בקירות המאפייה [...] [בדרך כלל ישבה המחברת ושוחחה עם אבו איליא בסלון בבית המשפחה לאחר ארוחת הצהריים] הוא עישן ואני קראתי ספרים וניסיתי להבין כל מה שראו עיני בבוג'עד. יום אחד, בשעת אחר צהריים, הפרה נקישה על הדלת את שלוותנו והפריעה את מנוחת הצהריים של יתר בני המשפחה. אחותו של איליא, ח'דיג'ה, רצה לדלת והובילה פנימה אישה לבושה בכפתן אפור בלוי. הן שוחחו בלחש ואז באה ח'דיג'ה לסלון כדי להיוועץ באביה. הוא הושיט יד לארנקו, שלף כמה שטרות ונתן לח'דיג'ה. היא רצה חזרה לכניסה והניחה אותם בידה של האישה. האישה קראה תודה לאבו איליא ושבה ונעלמה בסמטה. באותו ערב שאלתי את איליא ואת עבּד אל־לַטיף על האישה. הם...