ראובן בונפיל | הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס * במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס

ראובן בונפיל | הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס

מוסד ביאליק; ירושלים תשס"ה (ובראשונה: מאגנס; תשל"ט)

 

ראובן בונפיל | במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס

שזר; ירושלים תשנ"ד

 

בשבתות האחרונות קראתי בזה אחר זה, ובמכוון, את שני ספריו החשובים של פרופ' ראובן בונפיל: 'הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס', המבוסס על עבודת הד"ר שלו, ו'במראה כסופה'. ציטטתי מהספרים האלו כמה פעמים בעבר, אבל היה לי קשה תמיד לקרוא ברצף את הכתיבה שלו, ואולי השעמום הקל נובע מהעובדה שהסגנון מיושן מה.

בונפיל הוא אולי מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, הוא חוקר דייקן ובעל חוש חד ומפוכח בקריאת ההיסטוריה. במחקריו הוא בא לערער על ההיסטוריוגרפיה שקדמה לו בעניינם של היהודים בתקופת הרנסנס. היו מהם שטרחו למצוא את הפריחה הרנסנסית היהודית בשילוב ורוד עם הסביבה הנוכרית, והיו שהבליטו את התקופה המאוחרת יותר בה הסתגרו היהודים בגטו והפריחה האינטלקטואלית שקעה ב"חשכת המיסטיקה". בונפיל קורא לשני הצדדים להירגע... לא הייתה פריחה תרבותית משגעת במיוחד, וגם לא הייתה חשכה נוראית לאחר מכן. הוא מבקש לסקור את התסיסה התרבותית היהודית כעומדת הרבה יותר לעצמה מאשר בזיקה לסביבה. את היחס לסביבה הוא שם בקונטקסט הרבה פחות משמעותי – "נתון עובדתי פשוט". יתרה מזאת, הוא מראה שדווקא הרנסנס לא היווה תקופה נוחה במיוחד ליהודים, ומקרים ששימשו להיסטוריונים כראיות לקיום קשרים, מהווים דווקא ראייה הפוכה כמקרים שזכו להבלטה עקב חריגותם. ואילו בתקופה שלאחריה, המצב ה"חשוך" שמתארים ההיסטוריונים אינו כה חשוך.

בין כתיבה אקדמית מדוקדקת מלאה הערות שוליים ותימוכין לכתיבה משוחררת עממית יותר, בונפיל נמצא, בעיקר ב'במראה כסופה', בצד המשוחרר יותר. נראה כי הוא בטוח בעצמו ולפעמים אפילו לא מצאתי ציון מקור לנקודות שהוא ציין (שלא לדבר על האיוולת המרתיחה בהעברת הערות השוליים לסוף הספר, וזה כבר קשור כנראה להחלטה, דומני די נדירה, של הוצאת שזר). בתור חובב מושבע של הערות שוליים, אולי הייתה זו עוד סיבה לקשיי בשטף הקריאה. אגב, למרות ששני הספרים עוסקים באותה תפוצה ובאותה תקופה, הראשון ממוקד ברבנות והשני מתרחב לכלל מישורי החיים, כמעט ואין אזכורים הדדיים בספר, או הבהרה ליחס בין שניהם. וכעת לנקודות ספציפיות שפגשו אותי עקב עיסוקים קודמים (מרשה לכם להצטרף):

בפרק על 'מחזור החיים' (במראה כסופה) מתרגם בונפיל עדות ארוכה מרתקת של הוגה צרפתי בשם מישל דה מונטיין, המספר על טקס ברית מילה יהודי שפגש בביקוריו באיטליה בשנת 1580. במחקר שערכתי על מקורם של כלי המילה מצאתי בטקסט הזה את המקור הראשון הידוע לשימוש בכלי ה'מגן' בברית מילה יהודית: "בקצה הערלה שהוא מחזיק יפה מעל העטרה הוא מניח מכשיר כסף החוסם את העור ומונע פגיעה בעטרה ובאיבר בשעת החיתוך". המקור הבא, שאינו מחוור לגמרי, הוא ספרו של רי"א ממודינא 'Historia de Riti Hebraici' (פריז 1637), ואילו המקור היהודי המפורש הראשון הוא היעב"ץ במאה ה-18. יש משהו מעניין בתיאורים נוכריים של טקסים יהודיים, ואנחנו פוגשים את זה בעיקר בתיאורים רבים ונרחבים של היבראיסטים (אנטישמים או אוהדים), שלא מפספסים שום פרט. הם אמנם לא תמיד מבינים מה הם רואים או שהם מכלילים על סמך מקרים בודדים, אבל שום דבר אצלם לא מובן מאליו ולכן כל פרט ראוי לתיעוד, מה שכיום תורם לחקר ההיסטוריה באופן שקשה להפריז בו.

הספר על 'הרבנות באיטליה' ממוקד בנושא ספציפי יותר (אישית, פחות מעניין אותי), אבל גם בו אפשר למצוא נקודות מעניינות כמו הדמיון המפליא בין כתב הסמיכה לרבנות לכתב ההסמכה בתואר דוקטור (עמ' 57); בחינת המקצועות הנוספים של הרבנים, רבים מהם רופאים, כתוצאה מהמשכורת הדלה של הרבנות, כפי שהוא מפליא להראות (עמ' 124); השימוש המשלב פילוסופיה וקבלה של רבנים ודרשנים באיטליה של המאה ה-16, על רקע שקיעת הפילוסופיה לצד פריחת הקבלה (עמ' 190; אגב, בין הרבנים המשלבים הוא מונה את "רב הקהל בקאסאל מונפיראט", הלוא הוא ר' אברהם פרונבצאלו, שאמנם לא השתמרו דברי תורתו, אך כך מעיד עליו תלמידו ר' אברהם משער אריה בחתימת ספרו שלטי הגיבורים [טיפוס מרתק שאולי נספר עליו פעם]: "סיני ועוקר הרים... המקובל, הרופא והפילוסוף האלוהי". אמנם אין לנו את הטקסטים שלו, אבל לפני כמה שנים חקרתי דרשות מכ"י של יהודי אחר מקאסאלי מונפיראטו מהמחצית הראשונה של המאה ה-16, כמה שנים לפני פרובנצאלו, וכבר אצלו מצאתי את השילוב המעניין בין קבלה לפילוסופיה).

לסיכום, ספריו של בונפיל חשובים ותורמים לנושאים רבים גם מעבר לתחום הספציפי של איטליה, אך לטעמי הכתיבה קצת קשה ומשעממת.