דוד הנשקה | לְבַקֵּ֥שׁ תְּפִלָּ֖ה: תפילות הקבע בתלמודם של חכמים

נשים כותבות בימי הביניים ובראשית העת החדשה

בעקבות הסקירה על ספר 'מינקת רבקה', אנסה לעשות סדר בכל הידוע לנו בעניין נשים כותבות בימי הביניים ובראשית העת החדשה. תחילה כמה הקדמות. נקודת המוצא הפשוטה היא שלצערנו אין בידינו כמעט כתיבה נשית. באותה מידה שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, היא גם נכתבת על ידי גברים. מרבית ההיסטוריונים בימינו מודעים לכך שחילוץ תובנות על עולמן של נשים בימה"ב מתוך טקסטים גבריים הוא רחוק מלהיות מושלם. הבהרה נחוצה נוספת היא שהעובדה שאין בידינו טקסטים נשיים אינה אומרת שנשים לא כתבו, אלא שלחברה – הגברית – לא היה אינטרס לשמר את הטקסטים הללו, בעידן כתבי היד לא ראו צורך להעתיקם, וגם בעידן הדפוס לא היו טקסטים נשיים שראו לנכון להדפיס.  

אחרי שאמרנו את זה, נפנה למקרים החריגים היוצאים מן הכלל. אפשר להתחיל כבר בתקופת המקרא, עם ציטוטים מפיהן של נשים ואפילו טקסטים נשיים משמעותיים כמו שירת מרים, תפילת חנה או שירת דבורה, הן הנוסח המסורתי הן נוסחים מורחבים ממגילות מדבר יהודה. במידה דומה אפשר לדבר גם על ספרות בית שני או ספרות חז"ל. אך בראש ובראשונה מדובר על נשים משוררות ולא על נשים כותבות. אישה כותבת במקרא יש רק אחת: "ותכתוב אסתר המלכה..." (אסתר ט, כט), אם כי אין בידינו את הניסוח שלה. כל הטקסטים הנשיים בעת העתיקה הובלעו בתוך הקורפוסים הגבריים, ובדבריי הבאים אעדיף לדבר על טקסטים נשיים שהגיעו אלינו באופן ישיר יותר.  

 

אשת דונש בן לברט

1) את דונש בן לברט מן הסתם אין צורך להציג. אנחנו יודעים עליו די הרבה, לא מעט בזכות המחלוקות שהיה מעורב בהן והדיהן שרדו בכתובים (ועל כך יש להליץ כי אלו היו מחלוקות שסופן להתקיים). דונש פעל במאה העשירית, בתקופת תור הזהב של ספרד. הוא נולד אומנם במרוקו, בהמשך גם למד אצל רס"ג בבבל, אך חסדאי אבן שפרוט הזמינו לספרד, ושם בעיקר פרחה יצירתו השירית והדקדוקית אבל שם גם פיתח מחלוקות לא פשוטות נגד מנחם בן סרוק ואחרים. אבל לא על דונש באנו לדבר.  

לאחר שרוקן שניאור זלמן שכטר את גניזות קהיר והעביר את תוכנן לקמברידג', קם יהודי קהירי בשם יעקב מוצרי וקיבץ את כל מה שנותר לאוסף פרטי משלו. בזמנו היה קל יותר לחכמי ארץ ישראל לחקור טקסטים שהיו מצויים בקהיר מאשר טקסטים שנדדו הרחק לקמברידג' ולאוקספורד. דוד ילין למשל צילם חלק מאוסף מוצרי. לפני כשמונים שנה פרסם נחמיה אלוני שרידים של שיר שנמצאו בקרע מאוסף מוצרי. בכותרתו היה רשום: "[...]ש בן לבראט אליה", והוא השלים: "[וכתב דונ]ש בן לבראט אליה" (אִלַיְהִ, כלומר אליו, מערבית). היות וחציו הימני של השיר נקרע, הוא השלים מדעתו חלקים גדולים בשיר. הוא טען כי נראה שהשיר נכתב לכבוד חתן וכלה, או לרגל פרידה מידיד. עם מלחמת השחרור נעלם אוסף מוצרי, ורק בשנות החמישים נודע כי הוא ניצל בנס והועבר לפריז.  

בינתיים הגיע לידי המפעל לחקר השירה והפיוט בירושלים קטע אחר מאוסף טיילור־שכטר שבו נוסחו המלא של השיר, והתברר שלא מדובר בשיר חתונה וגם לא בשיר פרידה שגרתי. מדובר בשיר שתמה האם יש ליעלת החן תקווה שידידה יזכור אותה אחרי עזיבתו: "היזכור יעלת החן ידידה / ביום פירוד ובזרועה יחידה // ושם חותם ימינו על שמאלה / ובזרועו הלא שמה צמידה // ביום לקחו לזכרון רדידה / והוא לקח לזכרון רדידה – // הישאר בכל ארץ ספרד / ולו לקח חצי מלכות נגידה?".

אבל הסוף המפתיע אירע לאחר שהתברר שחלקו השני של הדף שנקרע נמצא אף הוא באוסף מוצרי, אלא שסומן בטעות במספר אחר. כן התברר שנוסח הכותרת שונה לגמרי: "לזוגת דנש בן לבראט, אליה". כלומר, זהו שיר שכתבה אשת דונש אליו! כעת הובן מדוע נכתב השיר מנקודת ראותה של האישה העזובה. עזרא פליישר, שכדרכו היטיב לגולל את השתלשלות העניינים, סיכם בהתרגשות כי "אין שום צורך להדגיש את אופיו המופלא של הממצא הזה. כי אם מה שנאמר בכותרת הזאת אכן נכון הוא, הרי שנתגלתה לפנינו המשוררת הראשונה הידועה בתולדותינו אחרי דבורה הנביאה, והיא נתגלתה לא כחרזנית צנועה אלא כמשוררת אמת, מיומנת במלאכת השיר, הנוהגת ביצירתה, הן מן הצורות והן מצד התוכן, בבטחה גמורה, כזקן ורגיל". בהמשך נמצאה עדות נוספת שמדובר בשיר של הגברת, ופליישר גם פרסם שיר תשובה של דונש אליה. פליישר מעלה הרהור כפירה שמא דונש כתב זאת בשמה, כביכול הכניס לה מילים לפה, אך הוא נוטה שקשה להעלות על הדעת שבעניין כה רגיש ואינטימי יחליף דונש שירים עם עצמו, בפרט שהשיר שונה באופיו משיריו של דונש (ראו במאמרו של פליישר, 'על דונש בן לברט ואשתו ובנו', מחקרי ירושלים בספרות עברית, ה [תשמ"ד], עמ' 189–202; בהמשך נדפס בספרו, השירה העברית בספרד ובשלוחותיה, כרך ב, עמ' 381–397. התמונה המצורפת היא ממאמר זה).

 

אם יהודייה מסוריה

2) המכתב הבא, שנמצא בגניזה (TS 13 J 23, f. 5), נכתב כנראה באמצע המאה ה־11. הכותבת היא אם יהודייה מרקה שבצפון סוריה, הפונה לבנה דוסא בן יהושע החבר הלאד'קי שנדד למצרים. היא מביעה געגועים עזים, מבקשת שיכתוב לה ומבקשת גם שיקנה לה כמה דברים. גויטיין וחוקרים נוספים הזכירו את המכתב, והוא נדפס במלואו עם תרגום אצל משה גיל (במלכות ישמעאל בתקופת הגאונים, כרך ב, תעודה 89, עמ' 236–240): "אני כותבת לך בני, והיקר לי ואצלי מכל האנשים; ייתן לך אלוהים אריכות ימים ויתמיד את גדולתך ואת עזרתו לך ואת אושרך [...] כבר נמאס לי, בני, לכתוב לך מבלי לקבל ממך תשובה, ואיני יודעת למה הקשר המשפחתי ירד אצלך [...] אני רוצה ממך רק שתכתוב מדי פעם מכתב, שאדע שאתה בקו הבריאות [...] רציתי שתודיע לי כמה תשהה בפוסטאט להרגיע את לבי לפני מותי, והייתי מאושרת אילו היית קרוב אלינו, בירושלים או בארץ זו; אבקש מאלוהים שייטיב לך, ואני צמה ומתפללת למענך יומם ולילה. אני רוצה ממך, בני, כ' דרהמים פוך [...] ובשם אלוהים הישמר לנפשך ממעשה רמאות שזוממים נגדך והישמר משכרות [...] השבח לריבון (העולמים), פיזר אתכם. אביך בעיר אחת ואחיך בעיר אחרת, ואתה בעיר אחרת ואותי השארתם אצל אחותך, כי כך רצית אתה; וכמה יכול אדם לשבת בבתי הבריות [...] כתבתי לך בעניין הצניף רק משום שנמאס לי לכתוב אל אביך, זה שנתיים, ולא שלח". אפשר שהמכתב נכתב בידי סופר, אך הניסוח הספונטני שלו מלמד כי לכל הפחות נוסח בידי האם. המכתב היפה והמרגש הזה מראה לנו שאימהות יהודיות היו תמיד, וכך גם ילדים מתוקים שעושים רק צרות. גיל מציין, לפי ממצאים נוספים, שהבן הזה חזר לבסוף לביתו ברקה והתמנה לחזן הקהילה. במקביל חזר גם אחיו עלי והפך למנהיג הקהילה. פיוטים שחיברו השניים מצויים בגניזה בכתב ידו של עלי (בתמונה: חזית המכתב, מאתר פרויקט הגניזה של פרידברג).  

 

מרים אחות הרמב"ם

3) המכתב הבא שנמצא בגניזה (TS 10 J 18.1) ניזוק רבות ואך בנס הגיע לידינו. הוא נשלח אל "עמוד הסמך הנכבד, אדוננו הנעלה, מורנו ורבנו משה המופלא", כלומר הרמב"ם, מאת "החייבת בהערצתך, מרים אחותך". שלמה דב גויטיין, מגדולי חוקרי הגניזה, שחשף את המכתב ציין כי אכן מקובל לכתוב לשון 'אח' גם על קירבה ידידותית, ובכל זאת מתבטא במכתב יחס אינטימי מאוד ותביעה תקיפה לפעול כפי בקשת השולחת, ומכך הסיק כי לפנינו מכתב שכתבה מרים אחותו של הרמב"ם. המכתב לא נכתב בידה, אלא בידי הסופר החתום עליו – "יעקב חזן". במכתב היא מתלוננת על "הבן אשר לי אשר נעלמו ממני ידיעותיו [...] ולא הגיע אלי שום מכתב ממנו [...] ואיני יודעת את מקום הימצאו ובסיבת זה הייתי לבוכה [...]". היא מבקשת מהרמב"ם לאתרו "כי מעמדך הוא המקיף וזכותך בו הגדול ביותר [...] ותשלח לי בטובך מכתב מצדך אתה, ולא יבצר ממך למצוא מי שיגיעהו לידי, ותודיעני בו כל ענייניו. בזה תקל מעל לבי ותשתיק בכייתי ותשקיט מכאובי וענותי". את מכתבה היא מסיימת בדרישת שלום "אחיך דויד ואחיותיך ישמרם ה'". חשיבותו של המכתב היא בין היתר בחשיפת קיומן של שתי אחיות נוספות של הרמב"ם מלבד אחת שכבר הייתה ידועה קודם לכן. לענייננו, גם אם לא מדובר באחותו של הרמב"ם, לפנינו טקסט נוסף מימי הביניים שנכתב בידי אישה (עפ"י ש"ד גויטיין, 'אוטוגראף של הרמב"ם ומכתב אליו מאת אחותו מרים', תרביץ, לב,ב [תשכ"ג], עמ' 188–191; מ"ע פרידמן, הרמב"ם וגניזת קהיר, ירושלים תשפ"ד, עמ' 203–204; פענוח חדש יותר באתר המרכז לחקר בין-תחומי של הגניזה הקהירית).

"מרת מרזנא הרבנית מגירונא"

4) אברהם מאיר הברמן הקדיש מאמר מיוחד ל'משוררות יהודיות בימי קדם' (מפרי העט והעת, ירושלים תשמ"א, עמ' 93–99). בפתח מאמרו ציין כי מרבית הסיפורים על משוררות ימי הביניים הם דברי אגדה וקשה לדעת אם יש בהם גרעין אמת. הוא מציין את השיר "איה צבי עלג ואנה פנה" שמופיע בדיוואן שמואל הנגיד, אשר בכתב יד מהווטיקן נרשם בראשו: "אלה שורות עשתה אשת הנגיד על בעלה שמגמגם בשפתיו", אך הוא מציין שאין ספק שהשיר הוא של הנגיד עצמו ולא של אשתו. עוד הוא מציין לדברי שד"ל שנרגש לבשר על מציאת קינה שנכתבה בידי בתו של ר' יהודה הלוי, אך גם את ייחוס זה מפריך הברמן. מילותיו של שד"ל "שעל ידי מחזור כ"י שבא אלי מפאס, בראתי בריה חדשה, פייטנית", מתפרשות למרבה האירוניה כפשוטן ולא כמטאפורה. ברבות הימים יוחסו לבת עלומה זו שירים נוספים, אחד מהם נקשר גם באגדה לפיה ר' אברהם אבן עזרא היה חתנו של ריה"ל.  

הברמן מציין שם פיוט נוסף בימי הביניים, שיוחס במחזור ספרדי בכתב יד לאישה: "זמר זה עשתה אשת חיל הגבירה מרת מרזנא הרבנית מגירונא". בספרו עיונים בשירה ובפיוט (ירושלים תשל"ב, עמ' 265–267) הוסיף הברמן לספר על הפיוט שנשלח אליו מאת מוכר הספרים דוד פרנקל, ועל ההתייעצות שלו עם "הפרופיסורים בער בירושלים ומיליאס בברצלונה" על אודות השם מרזנא. חיים בינארט הציע לו שאולי משמעות השם היא 'הראויה' (Merecina), דוגמת שמות מסוג דולצא, בילא, מטרונה וכדומה. מאוחר יותר הציע שהשם הוא Morozina. בהמשך הציג שם הברמן את הפיוט כולו, מנוקד ומפורש. והנה תחילתו של הזמר: "מי ברוך נורא ואדיר / תורה שמת בישראל // אשרי כל חוסי בך תאדיר / ולא ישכחו מעללי אל" (תוכני הפיוט מרשימים בהיקפם, ואספר שלפני מספר שנים השתתפתי בקורס של פרופ' רם בן־שלום, 'מה יש לגברים בראש? ארוס, רומנטיקה ומיסוגניה', והקדשנו זמן רב לפיוט זה ולמקורותיו המגוונים, הן במקרא הן בספרות חז"ל ופרשניה. מן הצד השני, את ההתלהבות של החוקרים מהשיר הזה יש לסייג בעובדה שמקור השיר חידתי ועלום, ויש לקוות לבירור מעמיק יותר באשר לאמינותו).

 

טולוסאנה דה לה קבלריה

5) דון וידאל בנבנשת היה משורר שפעל בראשית המאה ה־15 בסרגוסה שבספרד הנוצרית. בין קובץ שיריו נכלל שיר מספד קצר בן שלושה בתים: "בני, טרם ילדך צור / בכל לבי דרשתיך // ובתפלה ובתחִנה / לאל שדי שאלתיך // ועתה אבחרה מוֶת / אני, היום, ילדתיך". תרצה ורדי שהתקינה את מהדורת השירים של בנבנשת במסגרת עבודותיה האקדמיות, התייחסה לשיר זה כמו לשאר שירי המשורר. אלא שמשום מה נשמט מוורדי כותרת קצרה שעמדה בראש השיר באחד מעדי הנוסח של השיר (כ"י שוקן 37): "ואמו עליו באבל".  

זוג חוקרים ספרדים בשם אנחל סאנץ־בדיליוס וג'ודית טרגרונה חשפו לראשונה את העובדה שלפנינו שיר שנכתב בידי אישה – טולוסאנה דה לה קבלריה, אשתו של בנבנשת בן לביא (דה לה קבלריה), שהיה מנהיג בולט ורב השפעה בסרגוסה בשלהי המאה ה־14. ניסוח הכותרת הוא על יסוד הכתוב "ונפשו עליו תאבל" (איוב יד, כב), וברי כי כותרת זו מייחסת את השיר שתחתיה לאם שכולה שאמרה אותו על בנה שהלך לעולמו. בעזרת בחינה היסטורית ומתוך הקשר רחב יותר העלו החוקרים כי השיר נכתב על בנה שלמה. יהושע גרנט תרם לממצא זה ניתוח ספרותי מעמיק שהעלה, על פי בחנים לשוניים ועל פי הקשרים מקראיים, כי הכותבת היא אכן האם ולא האב (כפי שסברה ורדי). לאור שאלת מצבה ההיסטורי של העברית בפיהן של נשים בתקופה זו, ביקש גרנט גם לבחון האם ייתכן כי השיר חובר עבור האם בידי משורר "מקצועי", והוא נוטה שלא להוציא את השיר מחזקתו – האם הסופדת לבנה (ראו י' גרנט, 'קולה של משוררת עברית בספרד הנוצרית: לשירה של טולוסאנה דה לה קבלריה', היספניה יודאיקה, 10,א [תשע"ד], עמ' קכט–קלט. אני מבקש להודות לד"ר גרנט על שיתוף המאמר המרתק שלו ועל הערותיו החשובות לסדרה כולה).

 

המדפיסה דבורה אלמנת משולם קוזי

6) ראשית הדפוס העברי הייתה בסביבות שנת רל"ה (1475). אחד הספרים העבריים הראשונים שנדפסו היה ארבעה טורים לרבינו יעקב ב"ר אשר, בעיירה פייבי די שקו באיטליה. המדפיס משולם קוזי היה מנכבדי קהילת פדובה. עוד לפני גמר הדפסת החלק הראשון, טור אורח חיים, נסתלק לעולמו. אלמנתו דבורה ובניו שלמה ומשה המשיכו את מלאכתו. בקולופון של חלק זה, נכתב: "הידעתם את מי יעץ חקוק ארבעת הטורים הנה הרב מהר"ר קוזי נדיב גם איש הביניים אך לא היה עם סיומי זאת אקונן בכפלים אותי עזב עלי ארץ הוא הלך ארץ החיים...". מי כתב את המילים "אותי עזב עלי ארץ..."? מסתבר שכתבה זאת אלמנתו דבורה. אבל אם ניתן להטיל ספק בכך, עלינו להתבונן בכרך אבן העזר. טרם סיומו התרחשה על המשפחה צרה נוספת, כאשר הכומר ברנרדינו דא פלאטה העליל על יהודי המחוז שבו שכנה העיירה פייבי די שקו עלילת דם, וכתוצאה מכך נאסרו שני בניו של משולם. בקולופון כתבה האלמנה: "... מה"ר קוזי הרב בקי / הוא התחיל בי הרים ראשי // והנה יום עמדי על פרקי / אותי עזב וינטשני [...] אז אמרתי אחגור שקי / גם בגדי אלמנות אלבשי // אזי בניו מלאו ספקי / עד סוף ספרי בל אבושי // כאשר זכו חזק בדקי / כן יזכו לצאת חפשי [...]". לפנינו טקסט מחורז שנכתב בידי אישה. למרבה הצער, תפילתה לא התקבלה ובניה נהרגו בשנת רל"ו. בקולופון של טור חושן משפט, כתבה האלמנה דבורה שיר תהילה למלאכת הדפוס שהייתה אז בחיתוליה: "אני חכמה לכל חכמה עטרת / אני נסתר לכל סוד מסוגרת / בלי קולמוס ורישומי ניכרת / באין סופר חוברתי במחברת / בבת אחת דיו עלי עוברת / בלי שירטוט כתיבה מיושרת / תמיה על דבורה הגברת / בשבט סופרים היא משושרת / לו אותי ראתה במחתרת / עלי ראשה הושמתי לכותרת". מיהי דבורה המדוברת בשיר? כהן ואחרים סברו שהכוונה לדבורה האלמנה עצמה, ברם הברמן חלק על כך בתוקף וטען כי "אין ספק שהכוונה היא לדבורה הנביאה שבשירתה (שופטים ה) היא משבחת 'חוקקי ישראל' ו'חקקי לב', ולו ידעה את המחוקקים החדשים (המדפיסים) היתה משבחת אותם. ו'במחתרת' הכוונה למלאכה הסודית, היא מלאכת הדפוס". כך או כך, הקטעים הפיוטיים שבחלקי אורח חיים ואבן העזר נכתבו על ידיה (ראו יוסף י. כהן, 'ראשית הדפוס העברי וראשוני המדפיסים', מחניים, קו [תשכ"ו], עמ' צו–צח; הברמן, מסכת סופרים וספרות, ירושלים תשל"ז, עמ' 278–279).  

 

רויזל ר' פישל'ז

7) הסיפור הבא מהווה תפנית מעניינת. מדובר, ככל הידוע, בטקסט הראשון ביידיש שידוע כי נכתב בידי אישה. בקרקוב בשנת שמ"ו (1586) הביאה רויזל ר' פישלז [=רויזל בת ר' פישל] לדפוס ספר 'תהילים בוך' מתורגם ליידיש מחורזת בידי ר' משה שטענדל. היא תרמה לספר הקדמה מחורזת ביידיש שבה היא מספרת על השתלשלות הדברים. לדבריה, בנדודיה בקהילת הנובר היא מצאה את התרגום הזה של ר' משה שטענדל, והיא רשמה אותו בכתב ידה כדי שלא ייאבד. היא חותמת בשמה רויזל ר' פישלז, אך מבהירה שכך מכנים אותה אנשים, רק מפני שאינם מכירים את אביה ר' יוסף הלוי, תלמיד חכם מגזע הלוויים.  

תחילה כמה נתונים ביבליוגרפיים מעניינים. רחל אליאור בספרה 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' (עמ' 712 הערה 6) ציינה להקדמה זו בשם עליזה לביא בספרה 'תפילת נשים', כשהיא מעירה שהיא לא מצאה שום מידע על הספר הזה וגם לא עלה בידה לאתרו בספרייה הלאומית. למעשה, כיום ניתן למצוא את הספר ואת סריקתו לאחר חיפוש פשוט בספה"ל. בנוסף, הברמן מזכיר את הספר ומצטט כמה קטעים מההקדמה של רויזל בספרו 'מפרי העט והעת' (עמ' 98). למרות שהיידיש שלה בראשיתית וקשה מאוד, לשמחתי ההבראיסט יוהאן כריסטוף וגנזייל תרגם את הספר כולו לגרמנית (בתוך: Benachrichtigungen wegen einiger die Judenschafft angehenden wichtigen Sachen, לייפציג 1705). בעזרת התרגום הזה אפשר היה, בעזרתו ובאדיבותו הרבה של ידידי שניאור הרצל, להבין טוב יותר את מה שכתבה רויזל.  

הנה שורת הפתיחה המחורזת הראשונה: "מיט דער הילף גוטש ית' האב איך מיר אין מיין זין גינזמן / אום מיט דער הילף פון גוט ית' האף איך דר דורך צו קומן...". בין דבריה היא כותבת (בתרגום חופשי המבוסס על תרגומו של וגנזייל, סביר שנפלו טעויות בהורקה מכלי לכלי): "בעזרת ה' יתברך החלטתי בלבי, ובעזרת ה' יתברך אני מקווה להצליח בכך, את ספר התהילים הקדוש להציג בגרמנית מדוברת, מתוך תקווה שכל אחד ישבח ויהלל את ה' יתברך – בין איש ובין אישה – כפי שעשה דוד המלך ע"ה. דעו לכם: כשיבין האדם את הדברים, יגיעו הדברים אל לב כל אחד. כל אחד יבין כיצד דוד המלך ע"ה החל את הדבר, וכמה קשה הייתה דרכו, וכמה אויבים עמדו כנגדו, וכולם הובאו לידי קלון. כך יהיה גם לכל הרשעים, החושקים לפגוע באנשים יראי שמיים, וההולכים אחר עצות רעות יאבדו, ומחשבותיהם הרעות ייהרסו..." (בתמונה: דף ההקדמה המקורי מסריקת הספרייה הלאומית).  

*

רבקה טיקטינר, שבה פתחנו, פעלה במאה ה־16. ספרה נכתב לאחר שנת 1581 ונדפס לראשונה בשנת 1609. בנוסף לספר המוסר שכתבה, השתמר בידינו גם שיר שכתבה לשמחת תורה, למעשה השיר הקדום ביותר ביידיש שהגיע לידינו מפולין. השיר נדפס כספרון נפרד בשם 'שמחת תורה ליד' וסריקה שלו מצויה בספריה הלאומית. לאחרונה ההדירה ד"ר יעל לוין את השיר ואף הוסיפה לו מבוא (ירושלים תשס"ה). במאה ה־17 כבר פעלו נשים כותבות נוספות, ביניהן ה"תנאית" הרבנית אסנת אדוני ברזאני שעמדה בראש ישיבה בכורדיסטן, גליקל מהמלין הידועה ונשים נוספות. כאמור מניתי רק את הנשים הכותבות עד לזמנה של רבקה טיקטינר. מעניין יהיה להעמיק בקורפוס הטקסטים הנשי ולבחון האם ניתן להצביע על קווים המייחדים את הטקסטים הללו לעומת טקסטים גבריים, אבל את זאת אשאיר לאחרים.

 

 

תוספות:

הזדמנתי היום לבית עקד הספרים אשר בעירנו הקדושה ירושלים. פגש בי מורי פרופ' שמחה עמנואל והגיש לי תצלום של מאמר שפרסמה יעל לוין – '"מפי הרבנית מאורילאש": נשים מפרשות פיוטים' (קולך, 73 [תשס"ד]). לוין מפנה ללקט פירושים על תפילות ופיוטים המצוי בכ"י וטיקן 422, שבו חבויה מרגלית נאה המוסבת על שורת הפיוט "האוחז ביד מידת משפט": "והאוחז קאי על מכונך והיכלך שיאמינו כולם שהוא אל אמונה. מפי הרבנית מאורילאש" (דף 51ב), וראו שם את הסברה של לוין. אין בידינו זיהוי של אותה רבנית, אך אנחנו מכירים את העיר אורליינש (אורליאן, צרפת) כעירם של אחדים מבעלי התוספות.

אגב, עיון בספרו של אברהם גרוסמן, חכמי צרפת הראשונים (עמ' 174), אליו מפנה לוין, חשף בפניי כי עמנואל עצמו הוא שהסב את תשומת לבו של גרוסמן לכ"י זה המתוארך למאה ה־14, ולענווים ייתן חן.  

לא הכללתי את הממצא הזה בסדרה שלי, משום שהתייחסתי רק לטקסטים שהם נשיים במובהק, ולא לטקסטים שנמסרו 'מפי' נשים וקרוב לוודאי שעברו ניסוח לצורך הכתיבה. כך או כך מדובר בממצא מרתק במיוחד.

 

*

אגב מה שכתבתי על תרגומה של שרה צויבל לספר מינקת רבקה, כתב לי היום אחד מחברי הקבוצה כי צויבל כבר תרגמה בשנת תשע"ו את 'סדר מצות הנשים' מאת ר' בנימין אהרן סלניק אשכנזי בעל שו"ת משאת בנימין (1530–1620), שנכתב ביידיש במיוחד עבור נשים. הספר הופיע על ידי מכון זכרון אהרן, וכיאה למהדורה הפונה ליראי ה' לא נכתב שמה של המתרגמת במלואו חלילה, אלא באופן הבא: "... רבו הדורשים מאתנו שנראה לתרגם את הספר ללשון הקודש... ולא עלתה בידינו, מחמת קושי השפה העתיקה ועוד, עד שירד רוח טהרה ממרום ונתעורר הרה"ג ר' אלימלך ש. צויבל שליט"א וב"ב [=ובני ביתו], והשקיעו עבודה גדולה ומקיפה...". פלא גדול איך משיח עוד לא בא. עכשיו שאני חושב על זה, לכו תדעו כמה מספרי הקדמונים נכתבו בכלל בידי נשותיהם.