ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

ראובן מיכאל | הכתיבה ההיסטורית היהודית: מהרנסנס עד העת החדשה מוסד ביאליק; ירושלים תשנ"ג   השבת סיימתי לקרוא את ספרו עב־הכרס של ראובן מיכאל. בעיניי הוא ספר מבואי יסוד וחשוב מאוד. חיפשתי קצת מידע על המחבר, ולצערי לא מצאתי, גם במחקר מצוטטים מעט מאמריו וחיבוריו על העת החדשה בדגש על ההשכלה, לא מעבר לזה. הספר פותח בסקירה מהירה על כתיבה היסטורית בימה"ב, כמו סדר הקבלה לר' אברהם בן דאוד, ובהמשך פותח את עיקר הספר בהיסטוריוגרפיה של דור מגורשי ספרד, כמו זכות, קפשאלי, יוסף הכהן, אבן וירגה, אושקי, די רוסי ואבן יחיא. הוא ממשיך ליהדות אשכנז עם גנז, הנובר, היילפרין ועוד, דור ההשכלה המוקדמת, ומשם מגיע לייסוד מדעי היהדות אצל צונץ וחבריו, שם מקבלת ההיסטוריה היהדות מעמד של תחום מדעי, המתחזק אצל יוסט, "אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית". פרק מיוחד הוא מקדיש לגייגר מול רש"ר הירש, כאשר רש"ר, שאינו עוסק בהיסטוריה לשם היסטוריה, משמש עבורו נגטיב להיסטוריה של גייגר (להלן). שלושת הפרקים האחרונים מוקדשים לאישים דגולים שהרימו תרומה משמעותית בכתיבת ההיסטוריה היהודית – גרץ, דובנוב ו...

מיכאל טוך | פרנסתם של ישראל: יהודים בכלכלת אירופה 500–1100 שזר; ירושלים תשע"ט   ספרו של טוך עוסק בשאלה שאולי משעממת רבים מאיתנו, מקורות הפרנסה של עם ישראל בראשית ימי הביניים, אבל למרות ריבוי הנתונים הדמוגרפיים והכלכליים הוא לא מצליח לשעמם. המחבר לקח על עצמו את התקופה אולי המאתגרת ביותר מבחינה היסטורית – המחצית הראשונה של ימי הביניים, ולשם כך הוא מרחיב באופן משמעותי בשאלה הדמוגרפית של היהודים ברחבי אירופה. בכך הוא אולי מהספרים היחידים שעוסקים בשאלה זו ברצינות. במובן זה הספר גדול בהרבה מהתחום שמופיע בכותרת שלו, ולכן אני ממליץ עליו כספר יסוד לתקופה זו. הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מכיל יותר נתונים יבשים, כל פרק מוקדש לאזור אחד (ביזנטיון; איטליה; גאליה, ארץ הפרנקים, צרפת וגרמניה; חצי האי האיברי; מזרח אירופה), כנראה הסדר הוא כרונולוגי לפי ראשית ההתיישבות. כל פרק מוקדש בחציו הראשון לשאלה הדמוגרפית, ובחציו השני לאפיק הכלכלי באותו אזור. רק בחלק השני פונה טוך לעיון כבד יותר בתחומים הכלכליים ובמשמעותם ההיסטורית. ובכן, טוך דוקר בלון אחרי בלון בתמונה ההיסטורית המקובלת במחקר. ר...

משה סמט | החדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסיה מרכז דינור וכרמל; ירושלים תשס"ה   ספרו של סמט חשוב מאוד להבנת התפתחות האורתודוקסיה בעיקר במאה ה־19, ובייחוד סביב התפיסה שחידש וצעד לאורה ה'חתם סופר' – "החדש אסור מן התורה", במובן שהתורה מתנגדת לחידושים ולרפורמות. משמעות הטיעון היא כי במקום לבזבז זמן על בחינת כל חידוש בדת מבחינה הלכתית, משהו שמתעצם יחד עם תנועות הרפורמה לסוגיהן, אנחנו משתמשים בדחיית החידוש כטיעון שמנחה או מכסה דיונים רבים ואף נמנעים ביודעין מלנמק הלכתית פסקי דין כאלו. וכאן מגיע סמט ומחדש חידושי מחקרי. התפיסה הישנה מניחה כי האורתודוקסיה היא המשך ישיר של היהדות המסורתית, ולכל היותר נוקטת בצעדי שימור שונים, זאת לעומת הרפורמה ותנועות נוספות שמחדשות ומשנות את הדרך. אך לדברי סמט האורתודוקסיה אינה המשך אלא חידוש אקטיבי של ראשית המאה ה-19, ואף שהיא מכוונת נגד הרפורמה והמודרנה, היא לא רק מתגוננת אלא גם מחדשת תפיסה שונה ובמובן זה נבדלת מהיהדות המסורתית. קראתי ואף השתמשתי בעבר במאמרים או בטיעונים נקודתיים של סמט, אבל לראשונה התאפשר לי לקרוא ב...