מיכאל טוך | פרנסתם של ישראל: יהודים בכלכלת אירופה 500–1100

מיכאל טוך | פרנסתם של ישראל: יהודים בכלכלת אירופה 500–1100

שזר; ירושלים תשע"ט

 

ספרו של טוך עוסק בשאלה שאולי משעממת רבים מאיתנו, מקורות הפרנסה של עם ישראל בראשית ימי הביניים, אבל למרות ריבוי הנתונים הדמוגרפיים והכלכליים הוא לא מצליח לשעמם. המחבר לקח על עצמו את התקופה אולי המאתגרת ביותר מבחינה היסטורית – המחצית הראשונה של ימי הביניים, ולשם כך הוא מרחיב באופן משמעותי בשאלה הדמוגרפית של היהודים ברחבי אירופה. בכך הוא אולי מהספרים היחידים שעוסקים בשאלה זו ברצינות. במובן זה הספר גדול בהרבה מהתחום שמופיע בכותרת שלו, ולכן אני ממליץ עליו כספר יסוד לתקופה זו.

הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מכיל יותר נתונים יבשים, כל פרק מוקדש לאזור אחד (ביזנטיון; איטליה; גאליה, ארץ הפרנקים, צרפת וגרמניה; חצי האי האיברי; מזרח אירופה), כנראה הסדר הוא כרונולוגי לפי ראשית ההתיישבות. כל פרק מוקדש בחציו הראשון לשאלה הדמוגרפית, ובחציו השני לאפיק הכלכלי באותו אזור. רק בחלק השני פונה טוך לעיון כבד יותר בתחומים הכלכליים ובמשמעותם ההיסטורית.

ובכן, טוך דוקר בלון אחרי בלון בתמונה ההיסטורית המקובלת במחקר. ראשית לגבי שאלת הדמוגרפיה. בשיעוריו על תקופת הבית השני, נהג לומר נח חכם כי "דמוגרפיה בעת העתיקה היא מדע בדיוני". מתוך מחקרו של טוך מתברר שהוא הדין לגבי המחצית הראשונה של ימי הביניים. תקופה זו מוכרת במחקר מדעי היהדות גם כ"תקופת הגאונים". תקופה זו לוטה בערפל, וצינור המידע הכמעט יחיד לגביה הוא הגניזה הקהירית, שמטבע הדברים ממוקד בעיקר בבבל, מצרים, ארץ ישראל ואולי עוד כמה קהילות. לגבי המרחב האירופי המידע הוא דל ביותר. המחבר לקח על עצמו אתגר גדול כשבחר את התקופה דלת־הממצאים הזו, אך הוא אכן לא בונה היסטוריה של התקופה אלא יותר מפרק את מה שמקובל. בניגוד להשערות דמוגרפיות אחרות, טוך מראה שבמרבית הקהילות בהן יש לנו רמזים על קיום יהודי במקום אין להוכיח כי מדובר ביותר מאשר קהילות קטנות מאוד, והוא מראה זאת על ידי חשיפת מקורותיהם של היסטוריונים חשובים, שמתבררים כדלים למדי.

רק במאות התשיעית והעשירית מתחילה צמיחה דמוגרפית חדשה שמתפתחת בהמשך לממדי ענק. אבל מה שמעניין שלא מדובר בהמשך רציף של היישובים מראשית ימי הביניים, אלא הגירה והתיישבות חדשה. בהקשר לכך טוך מפנה למחקר מעניין של אדרעי ומנדלס על הפער הלשוני־תרבותי שהתפתח בשלהי העת העתיקה בין היהדות המזרחֿית־רבנית (בבבל וא"י) לזו המערבית ה'תנ"כית' באירופה הנוצרית, בתהליך זה גולת אירופה לא קיימה קשרים עם המזרח התיכון היהודי וכתוצאה מכך אפשר שחלקים ניכרים שלה נטמעו בקהילה הנוצרית. היישוב היהודי שצמח באירופה הוא יהודי־רבני הכותב עברית וארמית וניזון מהמזרח התיכון, כלומר הוא משהו חדש שאינו קשור ליישוב היהודי הישן באירופה (עמ' 269).

גם בשאלת התעסוקה מראה טוך איך הרחיקו לכת במסקנות. למשל כמה חוקרים מצאו בהתכתבות של האפיפיור גרגוריוס הגדול (סוף המאה השישית) "אין־ספור" אגרות המעידות כי סחר עבדים הפך מונופול של סוחרים יהודים באיטליה המרכזית־הדרומית. כמה זה "אין־ספור" לדעתכם? ובכן, שמונה מכתבים בלבד (!) מובאים להוכחת טענה זאת, אך בפועל שישה מתוכם מזכירים רק יהודים המחזיקים בעבדים לשימוש ביתי, ושניים הנוספים מדברים על רכישת עבדי בית ועל מקרה יחיד (!) של ייבוא עבדים בידי כמה מיהודי נאפולי, בשמם ועל חשבונם של בעלי שררה נוצרים בני המקום. "הגישה שהיהודים נטלו חלק חשוב בסחר העבדים במאות החמישית–שביעית מבוססת אפוא על מקרה אחד ויחיד בעיר נאפולי. ספק עם [!] מקרה זה מצדיק את המסקנה הגורפת של מונופולין יהודי בתחום זה" (עמ' 201).

זו רק דוגמה אחת. במישור הרחב יותר הוא מבקש לנפץ את הטענות שהיהודים נדחקו לעיסוק בכספים ושהיה זה משום שדחו אותם מעיסוק מכובד במסחר (דברים שמוכרים קצת מימה"ב המאוחרים יותר שאינם מעניינו של הספר). הוא מראה כיצד גם חוקר יסודי ומכובד כמו סאלו בארון הסתמך על הנחת יסוד מוקדמת בטענתו שהיהודים כמיעוט לא מצאו משלח יד, לכן נאלצו למצוא אפשרויות חדשות שטרם נוצלו ובכך היו חלוצים בכמה ענפי תעסוקה. לדברי טוך, אין להשוות את ה'מיעוט' היהודי למסה הגדולה של האיכרים, אלא לשכנים העירוניים הקרובים להם, שהיו סוחרים, בעלי מלאכה, ספקי שירותים, יזמים וגם אנשי אשראי וכספים. הם היו אפוא קבוצת משנה אחת במיעוט עירוני גדול של 'מתווכים', שאינה עוסקת במקצועות מלאכה ושירותים, ולא נפרדים במיוחד מכל השאר. לא הייתה ליהודים נטייה תרבותית מוקדמת למסחר, וכפי שהוא מצטט בשם חיים סולובייצ'יק, ש"אין למצוא בכתבים היהודיים של ימי הביניים עדות, ולו הקלושה ביותר, להשקפה 'קפיטליסטית' [...] הלוואת כספים לא נתפסה כלא מכובדת וגם לא כפעילות טרום קפיטליסטית כלשהי. היא פשוט הייתה דרך להתפרנס". המשפט שמצוטט כמה פעמים בספר הוא של רבינו גרשום: "לפי שפרנסתם [של היהודים] תלויה בסחורתם". פרנסה היא פרנסה, ללא כל משמעות מטפיזית או מגה־היסטורית. המסחר שעסקו בו היה "מסחר של יהודים, ולא 'מסחר יהודי' באותיות קידוש לבנה" (עמ' 282).