ראובן מיכאל | הכתיבה ההיסטורית היהודית: מהרנסנס עד העת החדשה

ראובן מיכאל | הכתיבה ההיסטורית היהודית: מהרנסנס עד העת החדשה

מוסד ביאליק; ירושלים תשנ"ג

 

השבת סיימתי לקרוא את ספרו עב־הכרס של ראובן מיכאל. בעיניי הוא ספר מבואי יסוד וחשוב מאוד. חיפשתי קצת מידע על המחבר, ולצערי לא מצאתי, גם במחקר מצוטטים מעט מאמריו וחיבוריו על העת החדשה בדגש על ההשכלה, לא מעבר לזה. הספר פותח בסקירה מהירה על כתיבה היסטורית בימה"ב, כמו סדר הקבלה לר' אברהם בן דאוד, ובהמשך פותח את עיקר הספר בהיסטוריוגרפיה של דור מגורשי ספרד, כמו זכות, קפשאלי, יוסף הכהן, אבן וירגה, אושקי, די רוסי ואבן יחיא. הוא ממשיך ליהדות אשכנז עם גנז, הנובר, היילפרין ועוד, דור ההשכלה המוקדמת, ומשם מגיע לייסוד מדעי היהדות אצל צונץ וחבריו, שם מקבלת ההיסטוריה היהדות מעמד של תחום מדעי, המתחזק אצל יוסט, "אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית". פרק מיוחד הוא מקדיש לגייגר מול רש"ר הירש, כאשר רש"ר, שאינו עוסק בהיסטוריה לשם היסטוריה, משמש עבורו נגטיב להיסטוריה של גייגר (להלן). שלושת הפרקים האחרונים מוקדשים לאישים דגולים שהרימו תרומה משמעותית בכתיבת ההיסטוריה היהודית – גרץ, דובנוב ויעבץ. לכל אחד מההיסטוריונים מקדיש המחבר סקירת רוחב על חיבוריו וסקירת עומק על מגמותיו ומאפייניו, וגם מתייחס להתקבלות ספריו בציבור, מזמן הכתיבה ועד לזמננו.

אז מה אני חושב על הספר. יש בדיחה על ילדה שמתמרמרת על היקף החומר של לימודי היסטוריה. כשאמא שלה מספרת לה שהיא לא העזה להתלונן בצעירותה ולמדה יופי, הילדה מגיבה: "זאת לא חכמה, לכם היה פחות חומר בהיסטוריה." לענייננו, ככל שהמחבר מתקדם בציר הזמן, יש לו יותר חומר ורזולוציה גבוהה יותר. הפרקים מתארכים ויש קצת תחושה של טרחנות. אילו הייתם מביאים לי את אותם חומרים כספרים מיוחדים על גרץ או על דובנוב הייתי קורא אותם בשקיקה רבה, אבל כפרקים בספר זה הרגיש לי יותר מדיי בשביל תמונה שלמה, וקצת איבדתי את זה. הפרעה נוספת בספר היא העובדה שכל הערות השוליים מרוכזות בסוף הספר, איוולת שמצויה לא מעט, לפעמים באצטלה של הנגשה להמון העם (נו באמת), וראוי להוקיעה מכול וכול.

נקודה קטנה על גרץ מול רש"ר הירש. הירש תוקף את גרץ על ראייתו את ההיסטוריה על ציר התפתחותי, כמו למשל את חז"ל כ"יוצרי המסורת". כמאמין אבסולוטי בתורה מן השמים, הירש רואה את התורה כיצירה אלוהית שלמה, שחז"ל הם רק "נושאיה". ההתפתחות היא במידת הנכונות של העם למלא את משימתו הדתית או להתרשל בה, אך בתורה עצמה אין כל התפתחות. בכך גזר הירש "גזר־דין מוות לא רק לכתיבתו של גרץ בלבד – אלא לכל ניסיון של מחקר ביקורתי לגבי ההיסטוריה של העם היהודי!" (עמ' 358). אני מרגיש את המתח הזה בכל העיסוק שלי במדעי היהדות, המסורת מול המחקר, והמקום הרגיש של החוקר הדתי בכל אחד ממדעים אלו. לא ארחיב כאן בנושא זה, כי לא ראוי לקחת חלק מפרק בתוך ספר ולתת רושם כאילו זה נושא הספר.

בסוף הספר, מסכם המחבר את הגישות, ומוסיף את השאלה הגדולה מכולן – סוד נצחיותו של העם היהודי. למרבה הפלא, ההיסטוריונים הגדולים, למרות שלא היו ממש מסורתיים, הודו שמדובר בסוד רוחני, אך בעוד שיוסט וגרץ מדברים על השגחה אלוהית מיוחדת, דובנוב מדבר על הרוחניות והאידאלים הנבואיים של העם. המשותף להם, הוא כותב, ש"פני שלושתם פונים אל תחום שאין לכללי ההיסטוריה שליטה עליו. בעוברם את קו הגבול של תחום זה מזומנת להם פגישה עם הרביעי בחבורה שהזכרנו – זאב יעבץ!" (עמ' 471).

לסיום, הייתה חסרה לי בספר התייחסות לעשרות השנים האחרונות של ההיסטוריוגרפיה, על גישותיהם השונות של בער, כ"ץ, בארון וכדומה. אולי המחבר תחם את עצמו עד לדורו של יעבץ, ואולי הוא התמקד רק בכותבים שהתיימרו לכתוב חיבורים מקיפים ככל האפשר, ופחות במייסדי אסכולות בהיסטוריוגרפיה.