החגב שבא כדי לעזור וגלגוליו
בלילה
חורפי אחד ישב הנער יצחק גואיטע (גואטה) בביתו שבטריפולי ועסק בסוגיית סימני הטהרה
של חגבים שבמסכת חולין. הוא התקשה בדברי רש"י המתאר את צורת החגבים, ואז קרה
משהו בלתי צפוי, כפי שתיאר שנים רבות לאחר מכן, כאשר כבר ישב בטריאסטה: "אמת
אגיד כי בימי חרפי לילה אחת בימי החורף הייתי בביתי סוגרת ומסוגרת והייתי לומד
בזאת הסוגיא [...] ובתוך שאני משתומם נפל על הגמרא שבידי עוף אחד מזה המין יפה
מראה ולקחתיו בידי והצצתי בו ומצאתי בו כל הסימנים הללו שכתב רש"י [...]
ובבקר הבאתי אותו לבית המדרש וסיפרתי המעשה למורי ורבי כמוהר"ר חיים ואתורי
זלה"ה וכשראה אותו ובדק בכל הסימנים אמר זהו ודאי ששמו חגב וצורת החי"ת
שיש לו על כנפיו היא רומזת לשמו חגב" (שדה יצחק, ח"ב, ליוורנו
תר"ז, דף נה ע"ב).
לפניי
מונח קונטרס קצרצר בשם 'ויסתבל החגב' (טריאסטה תר"ח 1847). מחברו הוא יהודי
בשם אהרן לוצאטו, תושב העיר טריאסטה, שכנראה ראה את הספר החדש של בן עירו ר"י
גואיטע והתעצבן. איני יודע מה עצבן אותו, אבל הוא פתח בניתוח חריף ובוטה של סיפור
החגב המופתי, פירק אותו לגורמים ועשה צחוק מכל מילה או משפט של המחבר. כך למשל
הגיב על פתיחת הסיפור: "אמת אגיד – לפי שהמחבר יודע, כי אין אדם בארץ, שיאמין
לדברים האלה, שאין הדעת סובלתם, מודיע לכל, כדי ליתן איזה צד חזוק לחלומותיו,
שיגיד האמת". בהמשך תקף אותו על שיבוש בין זכר לנקבה, על ביטויי הענווה
הצדקניים שלו ועל עוד זוטות. לאחר הקרקס שעשה מסיפורו, הוא ניגש לטענה העניינית
יותר, והיא שחידושים רבים בספר אינם משלו אלא גנובים מספרים אחרים. הוא לא היה
צריך לטרוח בחיפוש אחר מקורות החידושים, אלא השתמש בעשרות הפעמים שהמחבר בעצמו כתב
בסוף החידושים "ואחרי כתבי מצאתי", "וכן מצאתי",
"והנאני" או "שש לבי". את דבריו סיים: "אם נמצאו מן
המחבר כל המציאות האלה קודם כתבו, לא נשאר בשדה לא עצים ולא פירות לא לקט ולא
עוללות, כי אז שדה יצחק נהפך לחלקת יואב", והוסיף כי איש חכם גדול כתב לו
שהחיבור מלא וגדוש בטעויות.
החיבור
הזה מריח מגמתיות, ולא רחוק הדבר שכבן עירו של גואיטע הכירו מקרוב ואולי התעורר
ביניהם איזה סכסוך או שמא סתם קנאת שכנים. במבוא ל'שדה יצחק' מהדורת אהבת שלום,
שי"ל לפני כחצי יובל, הוזכר הקונטרס הזה בביטול, ושם נזכר כי עותק שלו מצוי
באוסף מאיר בניהו. עותק נוסף נמצא באוסף מהלמן, כיום באוניברסיטת תל אביב,
וצילומים שלו מצויים בספריה הלאומית. כעת לראשונה הצטרף לספרייה עותק מקורי מאוסף
פרינץ. (עותק סרוק מצוי גם ברשת).
[אגב,
לוצאטו זה חיבר קונטרס נוסף ושמו 'סמא דחיי' (טריאסטה תר"כ). בחיבור זה, אותו
הקדיש לבנו אלישמע חיים, שפך זעמו נגד הרופאים: "הרופאים אינם יודעים
מאומה", הוא כותב, "רופאי אליל כלם, חכמתם לאין, תבונתם לאפס...".
הוא מוכיח מן המקורות כי אין טעם לדרוש ברופאים, וגם מקנח בכמה הלצות המשקפות יחס
זה. הראשונה על החכם יונה ייטלש שפגש זקן מופלג שישב שבעה על אביו, והתפלא בן כמה
היה אביו. הלה ענה כי אביו היה בן מאה שנה ומעלה; "ולמה יפלא בעיניך? הלא
במקומנו אין רופא". או על ר' זרח איידליץ שפגש רופא "לבוש השלח כאשר היה
נהוג", והתפלא מדוע הוא לובש את השלח, "מפחד אולי יקום איש להרגך? הלא
עִטְּךָ טוב ממנו כי בו תמית אלפים". הוא מוסיף לספר מהניסיון שכאשר לא שעה
לעצת הרופאים, נושע ונרפא.]
קרוב
למאתיים שנה חלפו, ובביתו שבבני ברק ישב רבי חיים קניבסקי וכתב חיבור על אכילת
חגבים בשם 'קרני חגבים'. הוא התקשה בכמה פרטים ריאליים, ולמרבה הפלא נשלח עבורו
חגב מן החלון. ר' חיים עיין בו היטב, בחן אותו מכל צדדיו, וכאשר סיים להביט בו,
התעופף לו החגב מן החלון ונעלם. מי ש"הדליף" את הסיפור לציבור הרחב, היה
- איך לא - גיסו ר' יצחק זילברשטיין שחזר על הסיפור בכמה הזדמנויות וכדרכו עשה
ממנו מטעמים. לפי חוליה נוספת שנהוג להוסיף לסיפור, יהודי אחד זלזל בסיפור הזה
וביתו התמלא בחגבים. מספרים שר' משה מרדכי שולזינגר בעל 'משמר הלוי', שנהג ללעוג
לזילברשטיין, סיפר על אדם שלישי שזלזל גם בסיפור הזה, ומיד התמלא ביתו בספרי הרב
זילברשטיין. נכון לעכשיו הסיפור מסתיים בחוליה זו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה