אבֵדת עבודה - על דפים שנתגלו מחדש
אבֵדת
עבודה - על דפים שנתגלו מחדש
~ פרק
ראשון ~
רבי
יעקב שור (1853–1924) כיהן ברבנות בכמה מקומות, תחילה בדורנה שבבוקובינה, בהמשך
בלודמיר למשך תקופה קצרה, ובשנת תרנ"ו מונה תחת אביו לרבנות בעיר קיטוב, העיר
שידועה בהיותה ערש החסידות, בה כיהן עד יום מותו בייסורים בשנת תרפ"ד. הוא
כתב תשובות וחידושים רבים בהלכה, אך בחושו המחקרי עסק הרבה גם בחקר המקורות
ובזיהוי כתבי יד. חלק מכתביו התפרסם רק לאחר מותו, בידי וביוזמת צאצאיו. הספר
האחרון שיצא ממשנתו, הוא "כתבי וחדושי הגאון רבי יעקב שור זצ"ל"
(בני ברק תשנ"א). בפתיחת הספר מונים העורכים בין רשימת חיבוריו המכובדת את
הספר: "עבודת עבודה – הגהות על ספר עבודת הקודש לחיד"א". בהערה
מצוין: "בספר משנת רבי יעקב על התוספתא [פיוטרקוב תר"ץ] נזכר שנדפס
בתרמ"ג, ואינו נמצא וצ"ע". אכן מי שיחפש ספר כזה במאגרים ובקטלוגים
לא ימצא זכר לחיבור כזה.
אלא
שבמסגרת קליטת 'אוסף פרינץ' בספרייה הלאומית מצאתי את האבדה. בין ספרי האוסף הזדמן
על שולחני ספר עבודת הקודש לחיד"א שנדפס אצל יוסף פרידמאן בקולומיאה, בשנת
תר"ם. בסופו נכרכו שני דפים הנושאים את הכותרת: "שיל"ת [שויתי ה'
לנגדי תמיד], הגהות עבודת עבודה מאת הרב הגאון הבקי הנפלא מו"ה יעקב שור
בעהמ"ח ספר מאיר עיני חכמים ושו"ת דברי יעקב האבד"ק דארנא
והסביבות". ר' יעקב שור [להלן: רי"ש] מתייחס באופן מיוחד למהדורה זו
ומסביר: "אמר יעקב נקר"ה נקר"תי פ"ק קאלאמיא בגמר הדפסת ספר
קדוש ונכבד עבודת הקדוש אשר עבר הגאון חסידא קדישא החיד"א זצ"ל ואמרתי
להוסיף איזו הגהות רשומי מילי אשר מצאתי להעיר בדברי קדשו". לא מדובר אפוא
בספר שלם, אלא בשני דפים בלבד שאולי נועדו להיכרך ביחד עם ספר עבודת הקודש.
בסוף
ההגהות חתם רי"ש את דבריו והבהיר כי כתב את הדברים בדרכו כאשר היה מחוסר
ספרים ולכן הותיר כמה עניינים שרצה לדון בהם. הוא מודה למדפיס יוסף פרידמן שהחזיר
את ההשמטות של החיד"א למקומן, ומשתמע מהדברים שפרידמן גם הדפיס עבורו את שני
הדפים הללו. למעשה מלבד המהדורה שלפנינו, שנדפסה בשנת תר"ם, הדפיס פרידמן
בשנית את הספר גם בשנת תרמ"ב. ייתכן שהדפים נדפסו זמן מה לאחר הדפסת המהדורה
השנייה, מה שמתאים יותר לשנת תרמ"ג המופיעה כזמן ההדפסה בספר משנת רבי יעקב,
אלא שלפנינו חוברו הדפים למהדורת תר"ם. כך או כך, בזכות העותק של 'אוסף
פרינץ' נמצאה האבדה היקרה הזאת. בספרייה הלאומית מצויים ארבעה עותקים של הספר,
שניים מכל מהדורה שהדפיס פרידמן. בדקתי בעותקים אלו ובעותקים נוספים המצויים
במאגרים המקוונים, ובאף אחד מהם לא נמצאו הדפים הללו.
מה
שמייחד את העותק שלפנינו היא ההקדשה לפרינץ שנוספה בסוף הדפים בכתב ידו ובחתימתו
של רי"ש: "יד"נ הרב הגדול מהר"ל פרינץ נ"י לאוי"ט.
בקושי גדול מצאתי רק את זה שאני שולח אותו לפרומ"ה, כי נודע לי מהמדפיס אשר
נאבדו כולם ממנו ולא נשאר לו אז רק עשרים וחמשה אשר מכר אותם בדמים יקרים לאלו אשר
דרשו ממנו עבוה"ק עם הגהותי, ויקבל את זה למנה. ממני ידידו אוהבו נאמנה, יעקב
שור אבדפ"ק קוטב יע"א". ניסוח ההקדשה מורה כי פרינץ הוא שביקש את
הדפים הללו, ובהקדשתו מבקש רי"ש להביע את המאמצים שעשה למענו. עוד יצוין כי
דף ההגהות הראשון מבין השניים קטוע בשול השמאלי שלו, והדף הושלם בהדבקת נייר נוסף,
כאשר הטקסט שנקטע הושלם בכתב יד. מהקדשה זו ניתן ללמוד כי מלכתחילה הודפסו ההגהות
במספר מצומצם של עותקים ואף לא נועדו להיות חלק בלתי נפרד מהספר, אלא עבור מי שדרש
אותן במיוחד. אולי "איידי דזוטר – מירכס", כלומר העובדה שמדובר בשני
דפים בלבד גרמה לכך שמרבית העותקים לא שרדו אפילו בזמנו. לא פלא שכיום לא ידוע לנו
על עותק נוסף של ההגהות הללו.
~ פרק
שני ~
שתים־עשרה
הגהות בלבד כתב רי"ש בשני הדפים האלו, אך ההגהות מכילות תוכן מעניין. אציג כמה
דוגמאות, ואפתח בשני עניינים ביבליוגרפיים:
1)
בספר מורה באצבע (ב, לד) מציין החיד"א כי תפילת "עלינו לשבח" היא
שבח נורא מלא סודות שעיקרה מתקנת יהושע בן נון, ושוב תיקן רבן יוחנן בן זכאי
לאומרה לאחר התפילה – "כמ"ש רבינו האי גאון ז"ל בתשובת כתיבת
יד". לאיזו תשובה מתכוון החיד"א? בהגהתו מציין רי"ש כי מצא את
התשובה שהחיד"א מתכוון בספר "יד נאמן" של רבי חיים אברהם מיראנדה
(שלוניקי תקס"ד), בתשובה ארוכה זו נזכר כי ריב"ז תיקן לומר את תפילת
"עלינו לשבח" לאחר התפילה. ברם מציין רי"ש: "אבל אני מפקפק אם
מרבינו האי היא יען מזכיר שם בתשובה ההיא להרי"ף ושאר גאונים אשר הי' אחר
זמנו עיי"ש". כיום מקובל כי תשובה זו מזויפת בוודאות אלא שקיים ויכוח במחקר
מי המחבר של התשובה, ר' משה די ליאון או אחרים (למחקר המקיף ביותר ראו: Elliot R. Wolfson, “Hai Gaon’s
Letter and Commentary on Aleynu: Further Evidence of Moses de Leon’s Pseudepigraphic
Activity”, JQR 81 [1991], pp. 365—410).
למעשה
כבר במקורות מסורתיים נשמעו קולות המפקפקים באמינות התשובה. למשל רבי ישראל משה
חזן בהגהות "איי הי"ם" לתשובות הגאונים (ליוורנו תרכ"ט),
המציע כי תשובת רב האי העוסקת ב"עלינו לשבח" היא התשובה הקצרה שנדפסה
בקובץ תשובות הגאונים "שערי תשובה" סימן מ"ג, אלא שטעה מי שטעה
וייחס את התשובה הארוכה הזאת לרב האי (למעשה גם בתשובה זו 'עלינו לשבח' מופיע רק
בלשון השאלה, ולא זו בלבד אלא שכפי שמסר לי פרופ' שמחה עמנואל גם תוספת זו לשאלה
היא זיוף של רמד"ל, והשאלה המקורית העוסקת רק בעירובין ונטילת ידיים נשתמרה
בתשובות הגאונים, ליק, סי' עו ובספר העיתים). רי"מ חזן מציין כי החיד"א
ציטט בשם רב האי את התשובה השגויה הזאת, ומשום כך הוא נזהר מדעה נחרצת ומניח בפני
הקורא לשפוט. באופן זה פקפק באמינות התשובה גם ר' אריה ליב גורדון בעל הפירוש
"עיון תפילה" שנכלל בספר "אוצר התפילות". מכל מקום רי"ש
כותב זאת לכאורה מדעתו.
2)
בספר מורה באצבע (ג, קט) כותב החיד"א בגנות שחוק וקלות ראש, ואפילו עם אשתו;
"ומה גם אם היא נדה כי אפילו להסתכל בפניה כתבו חז"ל שירחיק עצמו וכן
מלדבר עמה...". רי"ש מעיר: "דב"ז [דבר זה] לא נמצא לא בבבלי
וירושלמי ולא במדרשים. וברבינו בחיי עה"ת פ' תזריע הביא זה בשם ברייתא בנדה,
ובשל"ה הקדוש הוסיף שהיא ברייתא במסכתא נדה, ובאמת לא נמצא דבר במס' נדה ולא
בשום מקום, ומצאתי באור זרוע הג' ה' נדה הביא זה בשם ברייתא אחת אשר הי' כתובין בה
דיני נדה עיי"ש. ומבלי ספק שגם זה מכלל מדרשי חז"ל הנאבדו מאיתנו והי'
נמצאים להראשונים". רי"ש שם לב כי קטע זה אינו מדברי חז"ל הידועים
לנו והוא מפנה לחיבור בשם "ברייתא דמסכת נידה" שהובאה בראשונים. ברייתא
זו מציגה חומרות מופלגות בדיני נידה, כאשר הידועה בהן היא זו האוסרת על נידה
להיכנס לבית הכנסת. ככל הידוע לי המחקר האחרון והמעודכן שנעשה על מנהג זה הוא של פרופ'
שמחה עמנואל ('נידה בבית הכנסת: מקורות חדשים', דרכי דניאל: מחקרים במדעי היהדות
לכבוד הרב פרופסור דניאל שפרבר, בעריכת א' פרזיגר, רמת גן תשע"ז), בו הוא
מציין מגוון מחקרים שעסקו בשאלה זו וגם פורס את הידוע לנו בעניינה של הברייתא.
לדברי שאול ליברמן, הברייתא מייצגת את דעותיה של כת ארץ־ישראלית שולית שהליכותיה
לא תאמו את דעת חז"ל, ולדעת אביגדור אפטוביצר הברייתא היא זיוף קראי שנכשלו
בו כמה מחכמי ישראל בימי הביניים. כפי שמציין עמנואל, תשובות אחדות של הגאונים
משקפות היכרות מה עם מסורת זו. בפועל, האיסור להיכנס לבית הכנסת מצא את דרכו לכמה
ספרי הלכה ומנהג באשכנז של ימי הביניים, ואפילו הרמ"א מציג דעה כזאת, אלא
שהוא טוען שהעיקר כדעת רש"י המתיר.
לענייננו,
רי"ש מקבל בפשטות כי הברייתא הזאת היא מקור חז"לי, אלא שהוא מוצא דרך
להתמודד עם חומרתה המפליגה בעניין ההתרחקות מנידה. הוא מוסיף: "ואמנם זה הולך
כפי דעת זקנים הראשונים בשבת דס"ג ע"ב [צ"ל: ס"ד ע"ב],
אבל לדידן דקיי"ל כר"ע ליתא זה". כלומר, הברייתא דמסכת נדה נוקטת
כשיטת זקנים הראשונים המצוטטים בברייתא בתלמוד הבבלי (שבת סד ע"ב):
"'והדוה בנדתה' – זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי
צבעונין, עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה
תלמוד לומר 'והדוה בנדתה' – בנדתה תהא עד שתבא במים". מאחר שאנו פוסקים כשיטת
ר' עקיבא הלומד מהפסוק עניין אחר, נמצא כי איננו נוהגים כפי החומרה של הברייתא.
למעשה החיד"א עצמו בסוף דבריו מסייג וכותב "כי בזמנינו הוא רחוק זהירות
זה שהיא מצטערת מאד על זה ובעי למעבד לה נייחא, מ"מ שחוק וקלות ראש עמה אסור
מן הדין וכמה הרחקות עבוד רבנן". כלומר אין אפשרות לקיים חומרה זו בזמנינו
שהאישה מצטערת מאוד. אלא שרי"ש מראה שלחומרה זו אין כלל מקום מאחר שאנו
פוסקים כר' עקיבא.
3)
בפתיחת ספרו "מורה באצבע" מזהיר החיד"א לומר לפני כל לימוד וכל
מצוה "לשם יחוד...", והוא מוסיף: "ואל תשגיח במי שזלזל בזה".
רי"ש בהגהתו מציין כי "כבר נודע כי המזלזל בזה הי' הגאון נודע ביהודא...
ואמנם נמצא לו רב תנא דמסייע רבינו הריב"ש... ומה מני יהלך להכריע בזה".
אבל רי"ש תורם ראיה מעניינת משלו נגד המכוונים. התלמוד במסכת ברכות (ד
ע"ב) שואל מדוע יש לומר "אשרי" בכל יום, אם משום שנאמרה בו בקשת
פרנסה בפסוק "פותח את ידך", הרי אפשר לומר "הלל הגדול" שאף בו
נאמר "נותן לחם לכל בשר". ובכן, לאור דברי המקובלים שראשי התיבות וסופי
התיבות של המילים "פותח את ידך" יוצרים את השמות הממונים על הפרנסה, יש
להתפלא על קושיית התלמוד, שהרי אם נאמר "הלל הגדול" נפסיד את השמות
הללו. מכאן מבקש רי"ש להוכיח לכאורה שלא כדעת המקובלים המבקשים את כוונת
השמות.
4)
ב"קשר גודל" (כד, יז) עוסק החיד"א בנוסח ברכות קריאת שמע בערבית.
רי"ש מוסיף ומציין לשו"ת מהרש"ל שכתב שבברכת השכיבנו במשפט
"והסר מעלינו אויב דבר וחרב", אין לומר את תיבת "וחרב", משום
שחרב היינו אויב, והוא מעיר הערה מעניינת: "ושמעתי מאבא מארי הרב הגאון
מהר"י [יצחק] שור אבד"ק קומפולינג שליט"א שאמר לקיים נוסחא שלנו
עפ"י מה דאמרינן בש"ס תענית 'וחרב לא תעבור בארציכם – אפי' חרב של שלום
לא יעבור' יעו"ש, וא"כ שפיר נכון לומר אויב וחרב, ודפח"ח וד' יברך
את עמו ישראל בשלום". כלומר בניגוד לדברי מהרש"ל שאין לומר 'חרב' משום שזו
כפילות לאחר שכבר אמרו 'אויב', אביו הסביר שבתלמוד 'חרב' משקפת גם 'חרב של שלום',
כלומר צבא של מדינה שאינה במלחמה עמנו שעוברת בארצנו לצורך מלחמה עם מדינה אחרת,
שכן גם בחרב כזו ישנה הפרת שלווה. הלוואי שנזכה בקרוב בימינו הן להסרת אויב הן
להסרת חרב.
עד
כאן ארבע דוגמאות מתוך הגהותיו של ר' יעקב שור. אוסיף ואבהיר שלא חקרתי לעומק את
הנושאים הנידונים וייתכן בהחלט שהדברים נידונו במקורות נוספים, אלא שלא באתי אלא
לספר על תוכן ההגהות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה