עַל מוּת לַבֵּן: שירת ר' ישועה החבר בירבי נתן מעזה לזכר בנו יאשיהו | מבוא וביאורים: שולמית אליצור (הסקירה המלאה)
עַל
מוּת לַבֵּן: שירת ר' ישועה החבר בירבי נתן מעזה לזכר בנו יאשיהו | מבוא וביאורים:
שולמית אליצור
האיגוד
העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשפ"ו
העיר
עזה לפני אלף שנה. י"ט באדר־ב', ד' אלפים תשפ"ו. ילד בן שש בשם יאשיהו, בנו יחידו של מנהיג
הקהילה היהודית בעיר, רבי ישועה בן רבי נתן, חלה ונפטר באופן פתאומי. האב השכול התקשה להתאושש ובפיוטים
שנהג להעתיק, לצד מלאכתו בדיינות ובהנהגה, הוסיף בקולופונים תפילה לנחמה על פטירת
בנו. אבל את ההנצחה העיקרית של בנו ביטא האב ביצירה פייטנית מקיפה ומפוארת שאותה
עיצב בתבנית ה'קדושתא'.
ביצירה
זו מביע האב את צערו העמוק בעקבות היום שבו חשך עליו עולמו, וניחתה עליו מכה שאין לה רפואה. הוא
מתאר את זעקות השבר שהשמיע נוכח הבשורה הקשה ואת בכיו שאיננו נפסק, ואף מביע משאלה להיקבר ליד בנו בבוא
יומו כדי להתאחד עימו.
בדברי
ההספד על הבן הוא מפליג בשבחיו: "יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר אֵצֶל מְלַמְּדֵהוּ / לִקְרוֹת
כָּל הַיּוֹם לֹא תִּקְצַר רוּחֵהוּ / הָיָה תָמִיד בַּתּוֹרָה הֶגְיוֹנֵיהוּ / אַפִילּוּ
שָׁעָה אַחַת לֹא תָמוּשׁ מִפִּיהוּ / וַיֹּאמַר: אַבָּא מָרִי, זֶה הַפָּסוּק - מַה
פִּתְרוֹנֵהוּ". שלא כבני גילו, מספר האב, הילד לא נהג לבלות את זמנו במשחק עם
חברים, ועם זאת, שקיעתו בתורה לא ניתקה אותו מהסביבה: "חָפֵץ עֲשׂוֹת חֶסֶד מִנּוֹעַר
/ חוֹנֵן יְרוּדִים וְשׁוֹאֲלֵי עַל שַׁעַר / לֹא אָכַל פִּיתּוֹ לְבַדּוֹ בְּרוֹחַב
וּבְצַעַר / עַד יַאֲכִיל מִמֶּנָּה אִם לְזָקֵן אִם לְנַעַר".
בהמשך הפיוט מספר האב
על הבן המחונן,
שהעלה שאלה מפתיעה : "טֶרֶם אֲסִיפָתוֹ [פטירתו]
שְׁאָלַנִי שְׁאֵלָה / אֲשֶׁר כָּמוֹהָ לֹא נִשְׁאֲלָה / תַּתְמִיהַּ כָּל שׁוֹמְעָהּ
וְתַבְהִילָה / כִּי בֶן שֵׁשׁ שָׁנִים יִשְׁאַל זֹאת הַשְּׁאֵלָה". השאלה
הייתה האם "ביום עֶבְרָה", ביום כעסו של ה' – ימותו כל בני האדם; כלומר, האם אי־פעם יגיע קץ האנושות.
האב השיב בחיוב, אך הבן הוסיף להקשות מי יקבור את האחרונים שימותו. תשובת האב
הייתה שהם אכן יושלכו כדומן על פני השדה, אך באחרית הימים יקומו
לתחייה. הילד הסקרן המשיך להקשות על פרטי תחיית המתים, והרהר בתשובות שנתן לו האב:
"עָמַד כִּמְעַט אַחַר קָשְׁבוֹ / עַד שֶׁהִתְבּוֹנֵן הַמַּעֲנֶה
בִּלְבָבוֹ". השיחה גרמה לאב לחבק ולנשק את ילדו החכם. שישה ימים לאחר מכן נפטר הילד, והאב ההמום נזכר באותה
שיחה חריגה: "לֹא יָדַעְתִּי כִּי בְּטִיבּוֹ הָיָה הֶגְיוֹן נִיבוֹ".
כלומר, דבריו היו מוסבים עליו עצמו, שהרי שאלותיו על המוות נשאלו סמוך למותו.
לצד ביטויי היגון קורעי הלב, חלקים נכבדים בקינה
מוקדשים לביטויי אמונה וצידוק הדין. לשם כך חוזר ר' ישועה לדמויות של אבות שכולים
מן התנ"ך, החל מאדם הראשון שבנו הבל נהרג בחייו, דרך תרח אבי הרן, ועד אהרן
הכהן ועלי הכהן. ר' ישועה משוחח עם עצמו ושואל: "הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מֵאֵלֶּה
כֻּלָּם / אֲשֶׁר הֵם יְסוֹדֵי עוֹלָם / זֶה הַכּוֹס שָׁתוּ וְהִמְרִירָם
וְהִרְעִילָם / עַל כֵּן אֹמַר: 'בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם".
*
עד
כאן מערכה ראשונה של הסיפור. המערכה השנייה מתרחשת למעלה מתשע־מאות שנה מאוחר
יותר. השנה היא תרצ"ז. חוקר הפיוט מנחם זולאי מוצא בין אוצרות הגניזה הקהירית
את שני הגיליונות האמצעיים, ארבעה דפים, מתוך הקונטרס שבו העתיק ר' ישועה בכתב ידו
את הקדושתא. בדפים אלו מצא זולאי את שם הבן והאב ואת תאריך פטירתו של הבן. גיל
הילד לא הוזכר בקטע זה, ולאחר פרסומו ניסו חוקרים אחרים לשער את הפרט הזה על סמך השבחים שכתב האב. החוקר שמחה
אסף, למשל, ניחש מתוך
תיאורי חוכמתו של הילד שהוא היה כבן 15. בשנת תשל"ג, לאחר
יותר מ־35 שנים,
מצא עזרא פליישר חלק נוסף מאותו פיוט,
הגיליון שעוטף את שני הגיליונות שמצא זולאי. בקטע זה התברר למרבה ההפתעה כי הילד
היה בן שש שנים בלבד.
חלפו
עוד 33 שנים, ובז'נבה
התגלה אוסף גניזה בלתי ידוע. דוד רוזנטל, שנשלח
לזהות את הקטעים, נעזר במומחים מתחומים שונים כדי לזהות את מקורותיהם.
את קטעי הפיוט שמצא הוא שלח לחוקרת
הפיוט שולמית אליצור. באחד הקטעים,
שהיה חסר התחלה וסוף, זיהתה אליצור
הספד לא שגרתי, והיא נזכרה בפיוט שפרסמו זולאי
ופליישר. לאחר בדיקה קצרה התברר לה שמדובר באותה כתיבת יד, וכי לפניה המשכו הישיר של
הקטע שפרסם פליישר. היא מיהרה לשתף בתגלית את פרופ' פליישר, שבאותם ימים היה על
ערש דווי, וזה סיפר לה כי בינתיים מצא דף נוסף מאותו קונטרס, אך עקב מצבו הפיזי הרעוע של הגיליון הוא לא פרסם אותו. התברר שאותו דף לקוי הוא המשכו של הקטע שנמצא בז'נבה.
הדף הזה לא הכיל את סיום הפיוט, ומכאן שהפיוט הכיל לפחות דף אחד נוסף. את הממצאים
הללו פרסמה אליצור במאמר שנכלל
בספר שערך רוזנטל בעקבות המסע, "אוסף הגניזה הקהירית בז'נבה:
קטלוג ומחקרים" (מאגנס, ירושלים תש"ע - ראו סקירתי).
כדי
לסכם את הממצאים, נדמיין קונטרס בן שישה גיליונות כפולים, כלומר 12 דף. היקף רגיל של
קונטרס במזרח היה של חמישה גיליונות, אך היו גם קונטרסים של שישה גיליונות. שני הגיליונות האמצעיים של
הקונטרס (דפים 5–8) נמצאו בידי זולאי; הגיליון שעוטף אותם (דפים 4, 9) נמצא בידי
פליישר. החצי השמאלי של הגיליון העוטף הבא נמצא בז'נבה וזוהה בידי אליצור (דף 10),
והחצי השמאלי של הגיליון העוטף הבא נמצא אף הוא בידי פליישר (דף 11). באופן זה
צורפו דפים 4–11. כפי המשוער, חסרים שלושה דפים ראשונים ודף אחרון.
*
נעבור
למערכה השלישית והאחרונה. שמחת תורה תשפ"ד. מתוך חבל עזה, מקום מושבו של ר'
ישועה, פרצה מלחמת חרבות
ברזל. לאב השכול מעזה הצטרפו אלפי הורים שכולים,
אלמנות ויתומים. שולמית אליצור, שהתכוננה להדפיס את הפיוט לקראת אלף שנה למות הילד יאשיהו, פגשה את
מעגל השכול גם
במשפחתה. בן דודה, ד"ר איתן נאמן, נפל בבואו
להגיש עזרה רפואית לפצועים בשדרות.
וכך כותבת אליצור
בפתח הספר: "העיסוק בהתמודדותו של האב השכול מעזה לפני אלף שנים קיבל
תפנית מכאיבה, ולכל אורך כתיבת הספר לא יכולתי להשתחרר ממשמעו האקטואלי. בפרקים
רבים הדבר השפיע על כתיבתי: הרגשתי שבתארי את מהלכיו השיריים של ר' ישועה המתמודד
עם אסונו בכמה דרכים, אני פונה גם אל בני זמננו המתקשים להתנחם על קרוביהם". את
התמונה האקטואלית משלימה ההקדשה בראש הספר, "לזכר חיילי צה"ל שנפלו
במלחמה שפרצה מעזה, ובתוכם הגיבורים שגדלו בשכונתנו: בן דודתי, הרופא המסור איתן
מנחם נאמן הי"ד, והמחנך הדגול יוסי הרשקוביץ הי"ד".
המצויים בעולם
הפיוט הקדום מכירים את עבודתה היסודית
של אליצור. במסגרת סדרת "מקורות לחקר תרבות
ישראל" כבר ראו אור כמה וכמה כרכי פיוטים, בההדרתם של אליצור ואחרים. כמקובל בסדרה זו, גם כרך זה נפתח
במבוא רחב־היקף, הפורס לעומק את מגוון ההיבטים של
הפיוט – כתבי היד, תבניות הפיוט, דרכי השירה, תכניו ועניינים נוספים. הפיוט עצמו מלוּוה בפירוש צמוד ומאיר עיניים. הספר כולל
גם שמונה דפי כרומו עם הדפס מרהיב בצבע של שמונת
הדפים ששרדו, לפי סדרם המשוחזר.
*
אסיים
בשני עניינים העולים ממבנה הקדושתא ומלשונה. הפיוט של רבי ישועה עוצב במתכונת של "קדושתא".
זוהי מערכת פיוטים המלווה את שלוש הברכות הראשונות של תפילת העמידה עד
ל"קדושה". מדוע פיוט הנושא אופי
אישי כל־כך, עוצב בתבנית נוקשה שנועדה לאמירה בציבור? בפרק השלישי מעלה אליצור את האפשרות שבבחירתו לצקת
את כאבו לתבניות של קדושתא, ביקש
ר' ישועה למצוא מסגרת יציבה שתעניק לו עוגן ברור. בהתאם לתבניות
הקדושתא שכבר תוארו בספר
קודם של אליצור, "סוד משלשי קודש", היא מסבירה בפירוט
כיצד עיצב ר' ישועה את הקדושתא שלו.
ואולם עדיין לא ברור האם ר' ישועה אכן ביקש
שיצירתו תיקרא בציבור, והאם אפשר בכלל לקרוא בציבור פיוט כה אישי?
כבר
פליישר הציע שר' ישועה השתמש
במתכונת הקדושתא, אך לא התכוון שפיוטו ייקרא
ברבים. לאור הפניות לקהל השומעים שמופיעות בפיוט, חוככת אליצור שמא בכל זאת הוא נועד להיקרא ברבים, אם כי הפניות
הללו עשויות להיות רטוריות. למעשה,
"קדושתאות" שולבו רק
בתפילות שבת
וחג. מכיוון שהחגים אינם מתאימים לקריאת קדושתא
העוסקת באבלות, מתבקש לומר שהפיוט נקרא בשבת. מכיוון שהקדושתא
מזכירה "טל" ולא "גשם",
עולה שהיא לא נאמרה בשבת שלפני הפטירה או זו שלאחריה, שבהן עדיין מזכירים גבורות
גשמים. פליישר פקפק באפשרות שהקדושתא נועדה ליום
השלושים, משום שיום זה חל בחול המועד פסח. אליצור מציעה שציון השלושים נדחה לאחת
השבתות שאחרי פסח, ומכוח
מעמדו היה ר' ישועה יכול להכריז על שבת
שתוקדש לזכר בנו. בהערה מוסיפה אליצור הצעה בשם יהושע גרנט לפיה הקדושתא לא נועדה
להיאמר בציבור, אך המשורר כתב והעתיק אותה כדי שתיקרא על ידי חבריו הקרובים, שעימם
ביקש לחלוק את הביטוי שנתן לכאבו. כך או כך, מציינת אליצור, "כתיבה למגירה"
אינה ידועה בעולם הפיוט של ימי הביניים, והדעת נוטה שהפיוט נועד להיאמר במסגרת
כלשהי, גם אם לא
ברור באילו נסיבות.
*
עניין
נוסף שאני מבקש לתת עליו את הדעת הוא שילוב המילים בארמית בתוך הפיוט. בפרק
י"א עומדת אליצור על כמה חידושי לשון בקדושתא. בין היתר היא תוהה לפשרם של
כמה ביטויים בארמית מקראית המשולבים בקדושתא. כך למשל, ר'
ישועה שם בפי הבן את השאלה האם
"בְּיוֹם עֶבְרָה יָמוּתוּ כָּל בְּנֵי אֶנָּשָׁא"
(ע"פ דניאל ב, לח; ה, כא), או:
"פִּיו פָּתַח בְּתֻשְׁבַּחְתָּהּ / לְגָלֵי עַמִּיקָתָהּ וּמְסַתְּרָתָהּ" (ע"פ דניאל ב, כב), וכן "יוֹם שֻבְּתָה"
ו"יוֹם
עֲרוּבְ[תָּה]". לדבריה, בעוד הקדושתא משכתבת
את הדיאלוג בין האב לבנו מלשון ערבית יהודית למשלב גבוה של עברית פיוטית, השימוש
בארמית עשוי להמחיש מעבר ללשון דיבור. באופן זה מבקש האב לקרב מעט את דברי יאשיהו לשפתו
המקורית, ערבית־יהודית, כדי להמחיש שיחה אותנטית של ילד המדבר עם אביו. דוגמה לכך
היא מוצאת בקינת ר' שמואל הנגיד על אחיו, שבו מתאר את פגישתו עם המבשר על המוות
ואת תגובתו: "עניתיו: החרש, עפרא בפומך!". הנגיד מבקש, לדבריה, להוריד
את הדברים לרמה הלשונית הבסיסית והנמוכה ביותר ולבטא בכך התפרצות ספונטנית. בהערה
היא משווה את "עפרא בפומך" ל"סתום ת'פה" בלשון ימינו (כפי
שכבר הציעה בספרה שירת החול העברית בספרד המוסלמית, ב, עמ' 350).
אלא
שלעניות דעתי, קשה לקבל את הטענה שלפיה הארמית נחשבה בימי הביניים למשלב נמוך או דיבורי, שהרי בלשון זו
נכתבו תרגומי מקרא, מדרשים, הלכה, ואפילו פיוטים חגיגיים. הארמית לא הייתה מובנת
לשכבות הנמוכות של החברה, והיא בוודאי לא ביטאה את הרובד העממי והנמוך. לעומת זאת יצוין כי כל
השימושים הארמיים של הפייטן מבוססים על ניבים מקראיים או תלמודיים, או למצער
כינויים מקובלים בזמנם, כמו יום שובתה ויום ערובתה. ההצעה של אליצור הולמת לכל
היותר את השימוש של ר"ש בביטוי "עפרא בפומך", למרות שגם ביטוי זה
מבוסס על התלמוד, אבל ביצירה של ר' ישועה רחוק בעיניי לפרש כך. תנו דעתכם שהאב לא
הפך את כל לשונו של הבן לארמית אלא רק ניבים מסוימים, וכנראה הייתה זו בחירה
אקראית של ניבים שהזדמנו לו מן המקורות בארמית.
*
ספרה
של אליצור חושף שרשרת של כאב אנושי שחוצה דורות. האב השכול רבי ישועה לא יכול היה להעלות על דעתו כי דבריו יישמרו ויתגלו לאחר קרוב לאלף שנה, ואף יתקשרו לאסון היהודי הכבד שפרץ מתוך עירו.
במהדורתה המוקפדת והמכבדת של אליצור, הפיוט העתיק מיטיב
להעביר עבורנו את חוויית האבל הקשה והעל־זמנית, אך גם את האפשרות לזעוק ולשאול, לצד
האפשרות לשאוב נחמה ממעיינות המסורת והאמונה.
הסקירה התפרסמה במוסף 'שבת' של מקור ראשון, כ"ד באדר
תשפ"ו, 13.3.2026 (בקובץ)
תגובות
הוסף רשומת תגובה