יוסף פונד | מיתוס או מציאות: אגודת ישראל בעיני העיתונות הישראלית
יוסף
פונד | מיתוס או מציאות: אגודת ישראל בעיני העיתונות הישראלית
ראובן
מס; ירושלים תשפ"ו
מזה
שנים ארוכות עוסק יוסף פונד בחקר תנועת "אגודת ישראל". במהלך קרוב
לשלושים שנה פרסם למעלה מעשרה ספרים הדנים בהיבטים שונים של התנועה. ספרו החדש
מאיר זווית מעניינת אשר לה השלכות עד ימינו אנו – יחסה של העיתונות הארץ־ישראלית
ל"אגודת ישראל" לאורך כל שנות קיומה. פונד מצביע על כללי האתיקה של
"האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל" שנוסד בשנת 1946, בהם: "יעודם של
העיתונאי והעיתון לספק לציבור ידיעות בדוקות ופרשנות התואמות את העובדות";
"הוצאת לעז, הסתה אישית והאשמות בלתי מבוססות – כגון על רקע אישי, לאומי,
עדתי, דתי או גזעי – הן עברות חמורות לאנשי העיתונות" (מצוטט בעמ' 59).
לדבריו, המאמרים העוסקים ב"אגודת ישראל" והקריקטורות הנוגעות בה, אינם
עונים על כללי האתיקה האמורים, ותרמו למיתוס השלילי שנקשר למחנה זה.
בין
הדוגמאות שמונה המחבר לסילופים כאלו ניתן למצוא את קשירת "אגודת ישראל"
לפרשיות השייכות ל"נטורי קרתא". כבר בשנת 1924 כתב אורי צבי גרינברג
מאמר המגנה את פגישת המשלחת בראשות הרב זוננפלד עם השריף חוסיין. בין דבריו כתב:
"אגודת ישראל שלחה... מלאכות רבנים רשעים לאמור סרה בפני חוסיין, בשעה שכל
דונם אדמה זועקת עוד דם..." וסיים בכינוי למשתתפי המשלחת: "פגרי הבוגדים
הרקובים ההולכים על בשר ירושלים" (עמ' 90). תמר וולף־מונזון, שניתחה את שירת
אצ"ג, הסבירה כי דבריו נכתבו על רקע פגישת "ראשי אגודת ישראל" עם
המלך חוסיין ושני בניו, זאת למרות של"אגודת ישראל" לא היה כל קשר למשלחת
זו. בדומה לכך, את ד"ר יעקב ישראל דה־האן תיארו בעיתונות כאחד ממנהיגי
"אגודת ישראל", למרות שהיה מזכיר מדיני של "העדה החרדית".
שגיאות כאלו הונצחו בזיכרון הציבורי, והן מופיעות אפילו בשנים האחרונות.
טעות
דומה נוצרה בעת פרסום "הספר הלבן" בידי הבריטים בשנת 1930, אשר שלל
עלייה חופשית של יהודים לארץ ישראל וקבע מגבלות חמורות על מספר העולים השנתי.
בעיתון "דבר" תוארה השמחה שאפפה את "אגודת ישראל" עם פרסום
התקנות, אשר עשויות להשים קץ לציונות. בפועל, מנהיגי צא"י (צעירי אגודת
ישראל) הקנאית, עמרם בלוי ואהרן קצנלבויגן, הם אלו שהשמיעו את קריאות השמחה, ואילו
מנהיגי "אגודת ישראל" הביעו זעזוע עמוק מהספר הלבן.
נחום
ברנע במדורו השבועי "יומן, יומן, יומן" בעיתון "דבר" משנת
1980, תיאר את הכנסייה הגדולה השישית בתיאורים לעגניים וציניים: "אילו היה
אלוהים רואה איך קיבלה הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל את הרבי מגור, היה מקבל רגשי
נחיתות". ליד הכתבה הופיעה תמונה של האדמו"ר מגור והרב שך באולם, כאשר
מתחת לתמונה הופיע כיתוב שהוא תרגום ועיבוד ציני לשיר עממי ביידיש: "כשהרבי
בא, כשהרבי בא / מועכים את כל החסידים, מועכים את כל החסידים / בם בם בם..."
(עמ' 125).
התיאורים
הרבים של פונד אכן מחרידים ביותר. לאור עוצמת הזעזוע המתוארת בספר קשה להאמין כי
הספר נכתב בידי אדם לא חרדי, ואפילו עולה המחשבה שהעיתונות החרדית עשויה לצרף אותו
לכתבי ההגנה שלה. אבל דווקא בעוצמה הזאת טמונה לכאורה נקודת התורפה של הספר – שאלת
הסימטריות. מי שמכיר היטב את העיתונות החרדית ואת עולם הדימויים החרדי כלפי אנשים
בחוץ, יודע היטב שלא מדובר בציבור פסיבי שסופג חיצים בשקט. די לקרוא כמה מאמרי
השקפה בספרים ובעיתונים כדי ללמוד על אוצר דימויים קשה כלפי הציבור הישראלי, הממסד
הישראלי, ואפילו ציבור שומרי תורה ומצוות שאינו חרדי. כתשקיף להצגה הנרחבת של
המחבר את מוסד הקריקטורה הישראלי ראוי להציב את יוני גרשטיין, הידוע בשמו המסחרי
"יוני". עד לראשית שנות השמונים ניתן היה למצוא ציורים שלו בספרי ילדים
ישראליים או על גבי כריכות ספרים בנושאים מגוונים, אך מאז חזר בתשובה סיגל לעצמו
את ההשקפה החרדית והחל יורה חיצים לכל עבר. ניתן היה לראות במלאכתו
"מראה" כלפי הממסד החילוני (כפי שנהיה לאחרונה אופנתי), אלא שהקריקטורות
של יוני במשך השנים כוונו לא רק אל עבר השמאל הישראלי, אלא גם כלפי מפלגות דתיות
ואפילו כלפי מפלגה חרדית כמו ש"ס. "קריקטורה אינה בדיחה. לפעמים היא
אכזרית, כי כואב וצורב ורוצים לצעוק לעולם, תראו מה הולך כאן", כתב יוני
בהקדמה לספרו "קוים כואבים: תשמ"ח–תשנ"ו בקריקטורות".
הקריקטורה עושה אפוא שימוש באמצעים ארסיים ואכזריים, וכל סטריאוטיפ אפשרי מגויס
למערכה. כשם שבקריקטורות הישראליות נקטו שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים שכוונו במשך
הדורות כלפי היהודים, כדברי המחבר, כך בקריקטורות חרדיות נעשה שימוש בסטריאוטיפים
שהחזיקו יהודים כלפי גויים בשבתם בגלות, למשל: חוסר ערכים, נהנתנות, חינוך לריקנות,
וכמובן הסכינים, הסמים והאלימות הגודשים את בתי הספר החילוניים.
אלא שגם כאשר המחבר נחשף לחומר חרדי, הוא פונה למצוא את האשמה בצד השני. במקום אחד מספר המחבר על קריקטורה של יוני בעיתון "יתד נאמן", שצוירה בתגובה לחפירות הארכאולוגיות בגבעה הצרפתית בירושלים. בחלקה העליון של הקריקטורה נראה מחבל מכוון מקלע ויורה אל עבר חייל ישראלי, שצויר כ"שרוליק" של דוש, המחזיק ברובה, ואילו בחלקה התחתון נראה שרוליק־החייל, מכוון רובה ויורה אל חרדי השומר על סל עצמות מתים. המחבר מכיר את הקריקטורה רק בזכות נח זבולוני שדיווח עליה בעיתון "דבר". זבולוני הוסיף בסרקזם כי הקריקטורה הייתה "תרומת החרדים לקירוב לבבות" (עמ' 283). הקריקטורה הזאת לא הובאה בספר, והשלמתי את הפרטים בעזרת ספר הקריקטורות של יוני "קוים כואבים" (עמ' 263) ועיון בעיתון "דבר" המדובר. נראה כי המחבר מוסיף את המשפט הציני של זבולוני למערכה האנטי חרדית שבה עוסק ספרו, בלי לשים לב כי הארס הגיע הפעם דווקא מהצד החרדי, וזאת בצורת השוואה מחרידה בין המשטרה הישראלית לבין מחבלים ערבים. באותו עמוד בספר מספר המחבר על קריקטורה של מושיק שבה הופיעה שולמית אלוני לבושה בשמלת כלה כשלצדה שמעון פרס לבוש בפראק של חתן. לצד פרס נראה אגודאי גבוה המחזיק תיק בידו, מתכופף לעבר פרס ולוחש לו: "אני מוכן לערוך את החופה אבל קודם תיפטר מהכלה". מדהים שממש באותן שנים, 1988 ו־1993, שולמית אלוני זכתה לפחות לשתי קריקטורות ב"יתד נאמן", בהן צוירה כפרה זועמת או כקרנף מסוכן בתגובה לעמדותיה בנושאי הלכה ואמונה ("קוים כואבים", עמ' 34, 250).
 |
| דבריו המזעזעים של זבולוני על הקריקטורה המעודנת של יוני |
חשוב להבהיר שההצגה החד־צדדית הזו, לכאורה, נתונה לוויכוח ואפשר בהחלט לצדד בה מכמה סיבות: ראשית, מבחינה היסטורית אין להשוות בין עוצמת הארס של העיתונות החרדית לעוצמת הארס בעיתונות הכללית כלפי החרדים. שנית, אין להשוות בין בעלי הכוח המחזיקים בעמדות שליטה, לבין מגזר קטן שרק ניסה במשך שנים רבות להשיב מעט מכבודו האבוד. שלישית, העיתונות החילונית החלה בכך שנים רבות לפני שהעיתונות החרדית העזה להשיב במטבע דומה. רביעית, קיימת הטיה בחקר החברה החרדית בנוגע ליחס העיתונות החרדית לחילונים (למשל אצל קימי קפלן, בסוד השיח החרדי, פרק ראשון), ובמובן זה ניתן לראות בספרנו איזון מתקן. סיבות אלו ואולי סיבות נוספות מאפשרות לכבד גם את המגמה של פונד בספרו, אותה הוא אכן עושה ביסודיות ובחריצות. עם זאת, לטעמי היה מן הראוי לתת את הדעת, לפחות בכמה מילים, לתמונה הכוללת ולקיומם של שני הצדדים. למי שמעוניין לעקוב מקרוב אחר הקריקטורות של יוני אפנה לספריו "קוים כואבים: תשמ"ח–תשנ"ו בקריקטורות" (בני ברק תשנ"ו?); "פני הדור: תש"ע–תשע"ה (2010–2014) בקריקטורות" (בני ברק תשע"ה?), וכמובן להמשיך להתעדכן בעיתוני סוף השבוע של "יתד נאמן".
למרות
הביקורת שהצגתי, מדובר בספר מרתק החושף אותנו לשלל אירועים היסטוריים הקשורים
למתחים בין המגזרים בציבורי היהודי והישראלי זה עשרות שנים. המחבר ניחן בחריצות
וביסודיות ראויות להערכה, וספריו הרבים יעידו על כך. ועוד מילה קטנה להוצאה לאור.
במאמץ לא גדול במיוחד היה ניתן להגיע לתוצאות טובות יותר מבחינת רמת העריכה
והעימוד. קהל הקוראים שלכם וכבוד הספר ומחברו ראויים ליותר מכך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה