אפרת קראוס | הרב חיים דוד הלוי: סיפור חיים

 

אפרת קראוס | הרב חיים דוד הלוי: סיפור חיים

ידיעות ספרים; 2026

 

את השם "הרב ח. ד. הלוי" פגשתי מאז ילדותי על עשרות ספרים, אבל אף פעם לא טרחתי לברר מיהו אותו כותב פורה. במשך השנים למדתי שמדובר ברב חיים דוד הלוי (תרפ"ד–תשנ"ח), אבל רק כעת הזדמן לי להכיר את דמותו מקרוב. אפרת קראוס מגישה לנו ספר מרגש על חייו ופעליו של הרב הלוי – על ראשית דרכו כילד בשכונת אוהל משה בירושלים ועל יחסיו עם הרב בן ציון קואינקה עורך "המאסף" שעודד אותו להקדיש את חייו לתורה; על שקידתו המפליאה בתורה בישיבת "פורת יוסף" לצד חבריו עובדיה יוסף, בן ציון אבא שאול, דוד שלוש, ציון לוי ואברהם ברוך; על הנטייה שלו לציונות הדתית ולשילוב השכלה ומחשבת ישראל; על התגשמות חלום המדינה והתפתחות משנתו המעניינת כלפיה; על משרת הרבנות הראשונה שלו בקהילת האורפלים בראשון לציון ועל הרבנות בתל אביב־יפו; על ההתמודדות למשרת הרבנות הראשית; על מפעל הספרים הענק שלו שזיכה אותו בפרס ישראל ובפרס הרב קוק, ובעיקר על הרצון העז שלו לקרב את התורה לכל שדרות הציבור – זהו בעצם אחד המוטיבים הבולטים בספר.

ומעשה שהיה כך היה. אל בית הרב הלוי הגיעו אחייניתו מירב עם חתנה המיועד. לבקשת אביה של מירב, ניסים, היא פנתה לדוד כדי לבקש שיחתן את הזוג הצעיר. אבל הזוג היה חילוני לחלוטין והטקס הדתי נראה להם מעיק ומיושן. בחתונות של חבריהם הם עמדו שעה ארוכה למרגלות החופה וסבלו. כעת הם נסעו מירושלים לתל אביב כדי "למזער נזקים" ולשכנע את הרב שהטקס יהיה הכי קצר שאפשר. להפתעתם, הרב השיב: "אז זה מאוד פשוט. אתם בכלל לא צריכים אותי. כלומר, אני אבוא להשתתף בשמחתכם כי אני הדוד של הכלה, אבל אין שום צורך לערוך טקס. אתה יכול לתת למירב טבעת, ובנוכחות האורחים לומר לה, 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו' וזהו. אתם תהיו נשואים כדת משה וישראל". מירב מופתעת ושואלת האם לא צריך ברכות קידושין ושבע ברכות, אך הרב הלוי משיב בכנות שאלו לא מעכבים. אבל אז היא מסתכלת על חתנה ורואה בעיניו אי נוחות. "ואם נרצה בכל זאת, אתה תסכים לעשות לנו?", הם שואלים. "בוודאי," הוא אומר. ופתאום הם לא מבינים מה היה להם, מה היה כל הסיפור, ועל מה המאבק והוויכוחים עם ההורים. החתונה נראתה להם ריקה ולא חגיגית בלי המילים העתיקות והרב והברכות. וכשהם נפרדים לשלום ליד הדלת, כבר ברור להם לגמרי שהם רוצים.

הסיפור היפה הזה משקף את אחד הצדדים המרשימים באישיותו של הרב הלוי, שבתקופות היסטוריות ומכוננות מצא את הדרך לקרב את העם לתורה ולאהבת השם. ויש גם סיפור דומה שאירע עשרות שנים קודם לכן, עם כהונתו הראשונה כרב בקהילת האורפלים בראשון לציון. הוא היה לומד תורה עם בני הנוער ומכין אותם לבר המצווה. כאשר הציע להם לבוא בשבת בשעה שתיים, השתמטו ממנו, מגמגמים משהו לא מובן. לבסוף נענה אחד מהם והסביר שיש משחק של נבחרת הכדוריד של הגימנסיה והם רוצים ללכת. הרב הציע להם ללמוד בחמש, לאחר המשחק. הם נדהמו מההצעה החדשה, ושאלו: "מה הרב, מותר ללכת למשחק?" הוא יודע שכעת ההזדמנות ללמד אותם דברים שייחרתו בזיכרונם לנצח. השאלה כעת אינה מה נכון וראוי לעשות בשבת, אלא האם ילדים כמותם יכולים להצליח לשמור שבת. אתם הרי לא נוסעים לשם באוטו, הוא אומר להם, וגם לא משתתפים במשחק אלא רק מסתכלים. מותר להסתכל בשבת. העיקר שיבואו ללמוד בשעה חמש. ובצוהריים, כשהם הולכים למגרש, הם לא לוקחים בכיסם כסף לגזוז. הם יודעים שזה אסור, והרי הם ילדים של שבת. ממרחק השנים הם יסבירו כי הרב גרם להם להבין שיש בתורה היגיון והיא לא באה להקשות עליהם או לצמצם את החיים. הוא גרם להם להתאהב בתורה.

אני מתקשה למקם את הספר על הרצף בין ביוגרפיות אקדמיות יבשושיות, הנצמדות לעובדות היסטוריות ומגובות בהפניות רבות לתעודות ארכיוניות, לבין ביוגרפיות סיפוריות המנופחות ברקע דמיוני עשיר שלרוב נועדו לצעירים. אומר רק שהספר נוטל את הטוב מכל העולמות. הוא עשיר ברגש ובתיאורי רקע שכנראה נוספו לצורך העשרת הקריאה, עובדה שמנגישה אותו גם לנוער (ואכן בן ה־12 שלי נהנה מאוד מקריאת הפרקים שהצעתי לו לקרוא), אבל לא חשתי שאני מבזבז את זמני על ספר ילדים, שכן החכמתי רבות מהכרת הדמות ומהרקע ההיסטורי בו פעלה. אומנם לא תמצאו בספר ביקורת על הגיבור, אך הוא לא מצטייר בדמות מלאך נטול אנושיות, כפי שמצוי בספרי הגיוגרפיה. להפך, הוא מצטייר כאדם רגיש ואנושי, כזה שיש לו חלומות ותשוקות, קשיים ומשברים. אולי ראוי שנקרא לספר "הגיוגרפיה בגובה העיניים"... לסיכום, הספר מעורר השראה ומעמיד מודל של רב, מנהיג ומחנך, הקריאה בו נעימה וסוחפת, והוא בהחלט שווה לכל נפש ולכל גיל.