יונתן גרוסמן | יציאת מצרים: חירות וברית

 

יונתן גרוסמן | יציאת מצרים: חירות וברית

תבונות וידיעות ספרים; 2026

 

האם הפסח הוא קורבן או סעודה משפחתית? הציווי לדורות שבספר דברים הוא בוודאי קורבן, ובעקבות כך גם בהלכת חז"ל, אך האם הציווי הראשון של הפסח במצריים מתאר קורבן? על פניו, טוען פרופ' יונתן גרוסמן, התשובה שלילית, שהרי בציווי פסח מצרים לא מוקרב מאומה לגבוה, הבשר נאכל בבתים, ואפילו הדם משמש רק לסימון הבתים ולא למזבח. אלא שלאורך הציווי יש כמה אלמנטים הקושרים את הפסח לעולם הקורבנות: דיני השה המפורטים והמדוקדקים, דיני ה'נותר', צירוף הפעלים 'ולקחו' מן הדם 'ונתנו' (שמות יב, ז) הדומים לצירוף הפעלים הללו בדיני קורבן חטאת וזיקות לשוניות דומות נוספות.

עוד קודם לכן תוהה גרוסמן, מה בעצם מטרתו של טקס הפסח? מהפסוקים עולה הצורך לסמן בדם הפסח את הבתים כדי להבדילם מבתי המצרים במכת בכורות, אך כבר היו כמה מכות שבהן נזכר שה' הבדיל את היהודים מבתי המצרים גם ללא כל סימן! ואם הדם הוא עיקר מטרת הפסח, מה מקום לכל הדרישות הכרוכות בשה?

כדי להשיב על השאלות מציע גרוסמן תירוץ מבריק ומפולפל: "דומה שיש להפוך את הקערה על פיה: לא רק שיש בזבח הפסח אלמנטים שמזכירים את עולם הקורבנות, אלא חלק ממגמתו היא להפוך את הבית שבתוכו הוא נאכל למעין מזבח. כלומר, אכילתו בלילה, כאילו הוא קורבן, מגדירה את הבית שבתוכו הוא נאכל כמזבח שבו שורה שכינה" (עמ' 389). הבסיס לחידוש מעניין זה נעוץ, לדבריו, בדברי רב יוסף המובאים במסכת פסחים (צו ע"א), לפיהם "ג' מזבחות היו שם: על המשקוף ועל שתי המזוזות". אם כן, גם אם הפסח הוא בעיקרו סעודה משפחתית, הוא גם מתפקד מעין קורבן, והפיכתו בהמשך התורה לקורבן היא המשך טבעי וגילוי הפוטנציאל שהיה טמון ביסודו כבר במצרים. הסבר זה מעניק פשר לפרטי הדינים של הפסח, כמו איסור הוצאת הבשר מן הבית – גבולות המזבח; איסור הימצאות חמץ בבית – דומה לאיסור העלאת חמץ ב'מזבח'; אכילת הפסח עם מצות – דוגמת מצות הנאכלות עם הקורבנות; ועוד.

במסגרת זו לא ניתן להציג את מלוא השיקולים והדיונים שפורס גרוסמן בדיון המאלף הזה, ודאי לא את הערות השוליים הרבות הנלוות אליו. אין זו אלא טעימה אחת מהספר החדש של גרוסמן, אשר דומה שמיותר להציגו לפני שוחרי מקרא המכירים בוודאי את המחבר ואת שיחו. כדרכו בכל ספריו, גם ספר זה גדוש דיונים ספרותיים־פרשניים הצוללים לעומק פשוטו של מקרא, וצועדים בצילם של חכמי ישראל ושל חוקרי המקרא.

בכותרת המלאה בדף השער מופיעה גם שורת המשנה "עיון בשמות א–טו". הבחירה בתיחום זה לסיפור יציאת מצרים, נסמכת על כמה הנחות יסוד שאותן פורט המחבר בהרחבה במבוא. תחילה בשאלה האם ספר שמות עומד בפני עצמו או מהווה המשך עלילה רציף מספר בראשית, ולבסוף בשאלת סיום הסיפור של יציאת מצרים. שאלה זו מקבלת מגוון תשובות של כמה וכמה חוקרים, והמחבר בוחר בדרכו של המהר"ל מפראג ובדעתם של כמה חוקרים הרואים בשירת הים את חתימת היציאה ממצרים. בחירה זו נסמכת בעיקר על פרמטרים עלילתיים וסגנוניים; הגאולה האמיתית של בני ישראל הסתיימה אך ורק בקריעת ים סוף ונחתמה בשירת הים, ובנוסף, כפי שכתב עמוס חכם, בפרשת קריעת ים סוף ישנם כמה עניינים ולשונות דומים לאלו שבפרשת מכות מצריים, כמו: חיזוק לב פרעה, יד ה' המכה, ידו של משה הנוטה במטה ורוח הקדים והחושך. ניתוח הסיפור כולו מוליך אותנו לראות בו מעין לידה מחודשת של משה ושל העם כולו, ולא פלא שאפשר לזהות הקבלות בין סיפור זה לסיפור הבריאה, וכפי שמרחיב המחבר בחתימת הספר.

חלק נוסף במבוא מוקדש לכפל הקיים בסיפור יציאת מצרים: משה רבינו מוקדש פעמיים להוצאת ישראל ממצרים (ג–ד, יז / ו, ב–ז, ז). לאור שתי הקדשות אלו העלילה כולה מתנועעת בכפילות תמטית, ונראה כאילו שני מוקדים לסיפור. במחקר המודרני מקובל לראות בכפילות זו תוצאה של מקורות שונים, ויש מצביעים על שלושה. אך המחבר מצביע על ארבעה מרכיבים שמלכדים את שני מוקדי הסיפור ומלמדים שלפנינו סיפור אחד: רציפות עלילתית, מרקם המילים, המבניות האמנותית שבה הסיפור מוגש, ולבסוף בניית אנלוגיה רציפה לסיפורים אחרים.

המחבר מנצל את ההזדמנות כדי לדון בשאלת התעודות בכלל, ובנוסף לטענות הספציפיות שהוא מעלה בדיון זה, הוא מעיר הערה יסודית הנוגעת ב'הטיית האישוש' שעומדת בפני החוקרים. בבואם לפרש את סיפור התגלות ה' למשה והקדשתו לתפקידו (שמות ו, ב–ח), שייכו החוקרים את הקטע הזה למקור הכוהני והצביעו על זיקתו הלשונית לברית המילה (בראשית יז). אלא שמבט נוסף חושף שבאותה מידה שנאום ה' למשה נשען על ברית המילה, כך הוא נשען גם על ברית בין הבתרים (בראשית טו) – סיפור שמוסכם שאיננו קשור למקור הכוהני. אך החוקרים יצאו בהנחת יסוד שקטע זה שייך למקור הכוהני ולכן התעלמו מזיקות הקטע לברית בין הבתרים. לכך הוא מוסיף דיון בשמות ה' המשתנים, לדברי החוקרים, בין מקור למקור, ואין כאן המקום להאריך.

ספר זה הוא החמישי ב"סדרת נועם", לאחר הספרים על בראשית, אברהם, יעקב ויוסף, והוא ממשיך אל חומש שמות. למרות שזה עתה סיימנו את קריאת החומש בציבור, הספר רואה אור לקראת חג החירות שבו יצאנו ממצרים. אם אתם מחפשים חוויה אינטלקטואלית ורוחנית לכבוד החג, הספר הזה הוא בדיוק בשבילכם.