איתן פריאר־דרור | חופה שקטה (ועל ספרים נוספים בעניינה של פרשת הזנות בדרום אמריקה)

 

איתן פריאר־דרור | חופה שקטה

אפרסמון; ישראל תשפ"ו

 

מעשה בפרוצה שבאה לבית הכנסת ובידיה תרומה – פרוכת מהודרת. הגבאים הנבוכים לא ידעו כיצד להשיב ודחו אותה למחר. לערב נכנסו אצל הרב ושאלו אותו האם יאה לקבל תרומה שכזאת. הרב השיב בפליאה: "מדוע לא, וכי אין זה כסף שלנו?!"

כאשר נחשפתי לראשונה לפרשיית הסחר בנשים בדרום אמריקה נזכרתי בבדיחה העצובה הזאת שאיני יודע מה מקורה. מתברר ששאלה כזאת אכן נשלחה לר' רפאל אנקווה, מגדולי הרבנים במרוקו במאות ה־19 וה־20. בשו"ת "קרני ראם" (סימן רכה) נדפסה תשובה שלו "לקהל פארא בראזיל" – "על מה שבקשתם ממני לחוות דעתי הקלה בענין הפרוכת שעשו נשים זונות לבה"כ... אם מותר לקבל מהם או לא... משום לא תביא אתנן וכו'". הרב העלה כמה צדדי היתר, והוסיף שאם מבקשת הקהילה לאסור הדבר כדי לגדור גדר נגד העריות, תעשה כטוב בעיניה.

מהו הרקע ההיסטורי לשאלה זו? ובכן, למן סוף שנות השישים של המאה ה־19 ניצלו סרסורים את ההגירה ההמונית של יהודים ממזרח אירופה לדרום אמריקה, והחלו לסחור בנשים צעירות תמימות לשם זנות. לקראת סוף המאה אנו מוצאים פניות של רבנים במערב אירופה לעמיתיהם במזרח אירופה שיתעוררו לפעולה, משום שלדבריהם תשעים אחוז מהנשים בבתי הבושת בארגנטינה ובברזיל הן יהודיות מרוסיה, מרומניה ומגליציה, כפי שמתאר חיים אבני בספרו "טמאים". ארגנטינה הייתה יעד נוח לסחר בנשים בכלל, והבעיה העסיקה לא רק את הקהילה היהודית.

הגוף הידוע ביותר של "הטמאים" היה הארגון 'צבי מגדל' שפעל בעיקר בבואנוס איירס אך החזיק במאות סניפים לא רק בדרום אמריקה, אלא גם באסיה ובאפריקה. ממטה המפקדה של הארגון בבואנוס איירס נשלחו נשים בחשאי לבתי בושת בעומק המדינה או לברזיל. הארגון היה מסודר ומנוהל היטב, ולמרבה הצער הוא ידע לשחד היטב את כל הדרגים השלטוניים שהיו עשויים להפריע לפעילותו, החל בפקידי הגירה, שוטרים ופקחים, פקידים ופוליטיקאים ואפילו שופטים. את הנערות השיגו הסרסורים בדרך עקלקלה. לפעמים נסעו לקהילות במזרח אירופה, הפיצו קול שמחפשים נערות יהודיות למטרות שידוכים או לעבודה כמשרתות אצל יהודים עשירים בדרום אמריקה. משפחות עניות רבות ראו בהצעות אלו תקווה לחיים משופרים עבור ילדותיהן וניאותו לשלוח אותן עם אותם סרסורים, בלי לדעת שכבר במהלך המסע הן יעברו תהליך "חניכה" אכזרי שיכשיר אותן לזנות.

הקהילה היהודית בדרום אמריקה ניסתה להילחם בגופים אלו, אך ללא הצלחה יתרה ואולי גם ללא רצון מספיק. למרות הדימוי השלילי שדבק באותם סרסורים, "הטמאים" בפי היהודים, לא הצליחה הקהילה למגר את התופעה. בעושרם הרב הצליחו אותם סרסורים לתרום ולהשפיע על מוסדות יהודיים רבים. גם כאשר הצליחו בני הקהילה לדחוק את רגלם, הם הקימו בית כנסת מפואר משלהם בבואנוס איירס. חלק מהנשים הללו התאגדו ובנו לעצמן קהילה ובית עלמין משלהן. הקהילה היהודית התייחסה לאותן נשים בבוז ושם הגנאי הידוע שלהן היה "פולאקעס", הפולניות, כלומר הפרוצות שהגיעו ממזרח אירופה.

עדות מעניינת, שלמיטב ידיעתי לא הוזכרה אצל חוקרי הפרשה, מצויה ב"זכרונות אב ובנו" של אברהם יעקב בְּרָוֶר (ירושלים תשכ"ו, עמ' 536), ואני מודה לשמואל זינגר שהפנה אותי למקור הזה. ברור, המספר על תקופת כהונתו כרב באיסטנבול, מציין כי איסטנבול הייתה מרכז המוני לסחר בנשים, וכמו בבואנוס איירס גם בטורקיה נטלו יהודים חלק בראש. בתחנות הרכבת נתלו שלטים שהזהירו את הנשים שלא תיפולנה בפח הפושעים. הקהילה היהודית הרחיקה את אותם פושעים, ומשום כך הם הקימו לעצמם בית כנסת יפה ואולי גם בית קברות. למרבה האירוניה, הוא מציין, אפילו בית הכנסת שימש כ"בורסה" לסחר בנשים, כאשר ה"סחורה" הייתה באה לעזרת הנשים ושם נעשו עסקי קנייה וחילופין. העובדה שבין הסוחרים הוא זיהה כמה אנשים מארגנטינה הביאה אותו להשערה כי התקיימו קשרי מסחר עם הפושעים בבואנוס איירס.

בעשור השלישי של המאה העשרים התמונה השתנתה. יהודייה בשם רחל־לאה ליברמן הגיעה לארגנטינה בעקבות נישואיה ליעקב פרבר. בעלה נפטר שם ובדרך לא ברורה היא הודחה לזנות. בשנת 1929 קיבלה החלטה להשתחרר מהמעגל הזה, אך אחד מה"טמאים" ניסה לאלץ אותה לחזור למעגל הזנות. היא החליטה שהיא נלחמת עד הסוף. התמזל מזלה והיא פגשה את קומיסר המשטרה חוליו אלסוגאראי, שהיה "צדיק בסדום" והתעקש לפעול בנחישות נגד אותם סרסורים. במשך זמן רב ניהל הלה את החקירה, עד שהממצאים הובאו בפני השופט רודריגס אוקאמפו, שאף הוא סרב לקבל שוחד ונכנס לעובי החקירה ללא משוא פנים. בשעת לילה חדרו הוא ואנשיו לבניין המפואר ששימש את מוסדות 'צבי מגדל', ובתום חקירה ארוכה שמו ידיהם על מסמכים מפלילים שאף הביאו להרשעת סרסורים רבים. לא אאריך בגלגוליה הארוכים של החקירה, ההרשעה והערעורים הרבים. בסופו של דבר קבוצה של "טמאים" נידונה לכליאה. אך גם מהכלא הצליחו חלקם לשחד את מערכות המשפט והאכיפה, עד שנותרו רק שלושה מורשעים. אלא שכעת נאלצו רובם להתרחק מהאזור וכך קרס הארגון באופן סופי בשנת 1930.

הפרשייה הזאת מהווה אחד הפרקים האפלים בהיסטוריה של יהדות דרום אמריקה, כפי שמתארת איזבל וינסנט בספרה "בגופן ובנפשן". לא רק שבזמן אמת היחס אל הנשים מצד הקהילה היהודית היה מחפיר, אלא גם שנים רבות לאחר נפילת הארגון גורמים שונים ניסו להשתיק את הפרשה. למעשה קובצי הארכיונים השלמים הנוגעים ל'צבי מגדל' הושמדו בהתקפת הטרור של מוסלמים על המרכז הקהילתי היהודי בבואנוס איירס בשנת 1994. אך גם התיעוד שהיה במקומות אחרים נגנב או הוסתר. וינסנט מספרת על עיתונאי יהודי שביקש לפרסם את הסיפור, והתבקש בידי אביו, ממנהיגי הקהילה היהודית בריו דה ז'נירו, לחדול ממחקרו. גם בסרט "טמאים" של דניאל נחנסון ניתן לראות בין המרואיינים את השאיפה להשתיק או לפחות שלא לעסוק בפרשייה המביכה הזאת.

חשוב לציין את המובן מאליו שמאז ומעולם לא העסיקו את עצמם אנשי ציבור ומנהיגים בנקודת מבטן של הזונות עצמן, מנין באו, מי הוריהן, האם הן נפלו לכך ברצון או שהיו קורבן, ועוד שאלות שמעסיקות את האדם המודרני המודע לערך האינדיבידואל. בהקשר היהודי די לראות שאת המנהיגים ואת פוסקי ההלכה העסיקו בהקשר לזנות אך ורק שאלות חברתיות והלכתיות (לגבי העת העתיקה ראו למשל בספרו של נחום אברהם "אנשי שוליים בתקופת המקרא", ובאשר לימי הביניים ראו בספרו של אברהם גרוסמן "חסידות ומורדות"). מבחינה זו יחס הקהילה לזונות אינו חריג מבחינה היסטורית, אלא מבטא תפיסה מובנית ושמרנית.

בספרות, לעומת זאת, המצב היה שונה. כבר באמצע המאה ה־19 כתב מנדלי מוכר ספרים את הרומן הראשון הגדול שלו, "בעמק הבכא", שם תיאר את קורותיה של הנערה ביילא מהעיירה הקטנה קבציאל המגיעה לראשונה בחייה לעיר הגדולה כסלון, ונופלת בידי סרסורית. רומן זה, המבוסס בוודאי על רקע אמיתי שהכיר מנדלי מסביבתו, מבקש לשקף גם את מצבה הנפשי של ביילא עצמה. חיים אבני הסב את תשומת הלב גם לסיפור קצר שפרסם ש"י עגנון בעיתון "המצפה" בערב ראש השנה תרס"ה (קרקוב, גיליון 39, 29 בספטמבר 1905), תחת שמו המקורי "ש"י טשאטשקיס". הסיפור הקצרצר, הנושא את השם "הסרסור לעריות", מספר על סרסור בשם איטשלי שיודע היטב את מלאכת הסרסור בנשים, אך הוא גם כוהן, "ובימים נוראים הוא בא לבית הכנסת הגדול, מתעטף בטליתו ועולה לדוכן". גם גויים מהעיר נהנים לבוא לבית הכנסת ולראות את מנהגי היהודים. כאשר הם רואים את איטשלי עולה לדוכן הם מצחקקים בינם לבין עצמם: "פאני פרזשיקוביניצקבסקי, הביטה, הנה איטשלי, שבלילה זה... והפאן פרזשיקוביניצקבסקי מוציא שחוק: הא חחא. הזשידיק הזה". עגנון מסתפק בסיפור הקצרצר הזה, אך ברור שמטרתו היא העברת ביקורת חברתית נוקבת נוכח השתיקה הציבורית אל מול אנשים כאלו, בייחוד לקראת הימים הנוראים.

*

ספרו החדש של פריאר־דרור מבקש לפתוח צוהר לפרשייה מזעזעת זו, והוא עושה זאת בעדינות רבה; לאורך מרבית הספר הוא נוגע־לא־נוגע, מתקרב בעדינות לסיפור עצמו. שלושה חלקים לספר. החלק הראשון עוסק בדמותה של איזבלה, משרתת צעירה בריו דה ז'נרו שבדרכה לעבודת יומה חולפת ליד בית הקברות הפרטי של אותן נשים שנדחקו לשולי החברה; החלק השני מתמקד בדמותה של ג'ולי, אישה מבוגרת תושבת תל־אביב, שמבקשת לנבור בהיסטוריה ואף לנסוע לברזיל כדי לגלות מה עלה בגורל דודתה אסתרה שלא נודעו עקבותיה; רק בחלק השלישי אנו נכנסים לעולמה של אסתרה עצמה, לחוויותיה מימי נעוריה במזרח אירופה, דרך ההבטחה לחיי אושר באמריקה ועד למסע הקשה שעברה מאז שנודעה לה האמת האכזרית ועד סוף חייה.

לאור עוצמת הפרשייה, ובייחוד לאחר קריאת הספרים שעסקו בה, יכולה להתעורר תחושה שהספר מתנהל על אש נמוכה מדי ולא חושף את הקוראים די הצורך לעומק הפרשייה. אכן הסופר היה יכול להעניק מעט יותר, אבל דומה שיותר משהוא בא לספר על הפרשייה הוא בא לספר על תחושת הסקרנות והגילוי המחריד של אנשים בדור שאחרי. ג'ולי והאיש שלה ארתור נחשפים לפרטים מחייה של הדודה אסתרה שלב אחר שלב, והגילוי הזה מפחיד אותם. הם מתבוננים בתמונה של אסתרה בנמל של עיר גדולה, ולפתע שמים לב שעל לחייה של אסתרה כתם או פצע קטן. האם זה אומר משהו? בהזדמנות אחרת ארתור מעיר שהמבט של אסתרה מבוהל. ג'ולי בקול רועד נזעקת: "איך אתה אומר דבר כזה?!" אבל בינה לבין עצמה היא ידעה שהצדק איתו. "גם היא ראתה את זה, ודאי שראתה, אבל לא רצתה לשמוע ולא רוצה לחשוב על זה. לא הכול צריך להיאמר בקול..." (עמ' 104).

גם החלק השלישי של הספר, העוסק באסתרה, נועד להשלים את התמונה. אבל גם חלק זה לא חושף אותנו לתיאורי זוועות, והבחירה הזאת בולטת כאמור על רקע שורה של ספרים שלא חמלו על הקוראים. בחלק זה מובאות כמה פיסות מידע ממקורות שונים, למשל הסיפור שבו פתחתי, שעיקרו מופיע בספר זיכרונות של אחת הקהילות היהודיות בפארה שבברזיל, והוא מתאר בית כנסת שהפרוכת של ארון הקודש שלו נאחזה בלהבת נר סמוך ונשרפה. שַמש בית הכנסת היה מבוהל, אך הגבאי שהגיע יחד עם המתפללים לתפילת השבת ניחם אותו ושלף מאחד הארונות פרוכת חדשה ויפה מאוד. לפליאת המתפללים מדוע הסתיר אותה הגבאי, סיפר הלה כי לפני ימים אחדים באו לבית הכנסת שלוש נשים שהשתיקה יפה לעיסוקן, והביאו במתנה את הפרוכת שתפרו ורקמו במו ידיהן. הגבאי אמר שאינו יודע אם יוכל לקבל את מתנתן ועליו לשאול רב. הוא שלח את השאלה לרב במרוקו, והוא עוד ממתין לתשובתו, אלא שכעת אין ספק שהקדוש ברוך הוא שלח את תשובתו בצורת שריפת הפרוכת הישנה. כאשר הגיע המכתב של הרב, שאכן מתיר את השימוש בפרוכת, שמחו המתפללים מאוד על האישור ה"כפול". הסיפור הזה מבליע בתוכו את סיפורן של אותן שלוש נשים אלמוניות; הקורא בוודאי ינסה לדמיין מי הן היו, מנין באו, איך הן חוו את המצב הקשה אליו הידרדרו, וגם איך משקפת התרומה לבית הכנסת את ההיאחזות שלהן באמונה ובדת גם מול רוע צרוף ואכזרי.

בנימה אישית אספר כי סבתי היגרה עם בני משפחתה מפולין לבואנוס איירס בשנת 1930, בדיוק בשנת נפילתו של ארגון 'צבי מגדל'. כילדה צעירה היא בוודאי לא הייתה מודעת לאירוע בזמן אמת, אך הדי האירוע התגלגלו עוד שנים ארוכות והקהילה היהודית הייתה מודעת לקיומן ולמצבן של אותן נשים אומללות. לצערי הרב סבתי נפטרה לפני כמה שנים, ולא הספקתי לשאול אותה על הפרשייה הזאת שהטרידה אותי מאוד מהרגע שנחשפתי אליה. כמו ג'ולי וארתור ניסיתי גם אני לנבור במסמכים היסטוריים כדי למצוא מידע על המשפחה של סבתי ועל מקומה בקהילה. בין היתר ניצלתי את קירבתי הפיזית לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבו נשתמר הארכיון של ארגון 'עזרת נשים' שהקימה אשת הברון הירש כדי לסייע לנשים הללו. לצערי לא עלה בידי מאומה. אבל דווקא מתוך החוויה של הנבירה לאחור, התחברתי לתמה של פריאן־דרור.

*

פרשייה מזעזעת זו זכתה במשך השנים ליצירות ולספרים שאת חלקם כבר הזכרתי. להלן אזכיר כמה מן הספרים בעברית שראו אור בשנים האחרונות. הספרים שאזכיר, הנעים בין התיעודי לעלילתי, מיוחדים בדרכם ומומלצים מאוד לקריאה. אוסיף את המובן מאליו שהספרים מכילים תיאורי זוועות שבוודאי לא שווים לכל נפש.

ספרו של אילן שיינפלד "מעשה בטבעת" (כתר 2007) הוא ככל הנראה המפורסם בהם, והוא אכן מופת ספרותי שהפך לרב־מכר. אומנם הוא רומן בדיוני על טבעת כשפים שמתגלגלת מיד ליד וסוחפת אחריה שלושה דורות לאסונות קשים, אך הרקע שלו מבוסס על תחקיר מעמיק ומרשים. אבהיר שהספר מכיל תיאורי מין גרפיים וברוטליים, ברמה מוגזמת בעיניי.

"טמאים" של חיים אבני (ידיעות ספרים 2009) הוא ספר תיעודי שעיקר עיסוקו במפעל הזנות בארגנטינה, אך גם בהשוואה בין מצב הזנות בארגנטינה למצב הזנות בישראל בתקופת המנדט הבריטי ובימי קום המדינה. הכתיבה שלו מצוינת והוא מתאים גם למי שמתרחק ממחקרים אקדמיים כבדים. פרט מעניין: מתוך בחירה ערכית, לאורך הספר מכנה המחבר את הגברים שצרכו זנות בשם 'זונים'. כאנקדוטה אציין כי על כריכות שני הספרים האחרונים מופיעים שני ציורים של הצייר הצרפתי אנרי דה טולוז־לוטרק.

ספר תיעודי נוסף הוא "בגופן ובנפשן: סיפורן הטראגי של שלוש נשים יהודיות שנמכרו לזנות בדרום אמריקה" שכתבה איזבל וינסנט (בתרגום חנה עמית; כתר 2007). בהבחנה גסה הוא נמצא איפשהו בין השניים הנ"ל. יש בו צד תיעודי ועובדתי יותר מאשר "מעשה בטבעת", אבל הוא לא כתוב בצורה אקדמית כמו "טמאים". הוא נכתב בצורה ספרותית, קולחת וגם מרגשת, ובנוסף המקורות הובאו בסוף הספר. הספר מספר את הסיפור מנקודת מבטן של שלוש נשים ידועות, כתשקיף למצבן של עוד אלפי נשים שאין בידינו מידע על קורותיהן בעולם אכזר זה. אציין כי בספר החדש "חופה שקטה", מודה המחבר לווינסט על ספרה, שלדבריו הביא אותו לכתוב את ספרו.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר פרויקט תיעודי נוסף על פרשייה זו. הבמאי דניאל נחנסון יצר את הסרט התיעודי "טמאים" החושף מסמכי ארכיון, יומנים אישיים ומכתבים נוגעים ללב ששלחו הנשים למשפחותיהן. במהלך העבודה על הסרט גילה נחנסון שאחת מקורות משפחתו הייתה חברה ב'צבי מגדל' והייתה פעילה בארגון לצד בעלה שהיה סוחר נשים. הראיונות המאלפים שנכללו בסרט משקפים לצד הזוועה גם את הרצון להשתיק את הפרשה, שנראה שלא חלף עדיין. יש לציין גם את השירים ביידיש שמלווים את הסרט, שירים שמקורם בתקופה ועובדו מחדש עבור הסרט – חוויה תרבותית מרגשת בפני עצמה. הסרט זמין לצפייה ביוטיוב.