איימי סינגר | צדקה בחברות המוסלמיות | מאנגלית: דורון מגן

 

איימי סינגר | צדקה בחברות המוסלמיות | מאנגלית: דורון מגן

מאגנס (סדרת 'בלשון עבר'); ירושלים תשפ"ו

 

"אבּו אילְיא, אביו של חברי איליא מֻחמד, הוא האופה של העיר בּוּג'עד במרוקו. הוא מתעורר כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר, ומתחיל לעבוד במאפייה בארבע. הוא ובנו השני, עבּד אל־לַטיף, מערבבים ולשים ומכינים מאות כיכרות לחם בטאבונים גדולים ולוהטים הקבועים בקירות המאפייה [...] [בדרך כלל ישבה המחברת ושוחחה עם אבו איליא בסלון בבית המשפחה לאחר ארוחת הצהריים] הוא עישן ואני קראתי ספרים וניסיתי להבין כל מה שראו עיני בבוג'עד.

יום אחד, בשעת אחר צהריים, הפרה נקישה על הדלת את שלוותנו והפריעה את מנוחת הצהריים של יתר בני המשפחה. אחותו של איליא, ח'דיג'ה, רצה לדלת והובילה פנימה אישה לבושה בכפתן אפור בלוי. הן שוחחו בלחש ואז באה ח'דיג'ה לסלון כדי להיוועץ באביה. הוא הושיט יד לארנקו, שלף כמה שטרות ונתן לח'דיג'ה. היא רצה חזרה לכניסה והניחה אותם בידה של האישה. האישה קראה תודה לאבו איליא ושבה ונעלמה בסמטה.

באותו ערב שאלתי את איליא ואת עבּד אל־לַטיף על האישה. הם ענו באגביות שזאת בוודאי לַאלַה פַאתִחה, שהייתה צריכה לקנות ציוד לבית הספר בשביל בנה, שכן שנת הלימודים נפתחה לא מזמן. מיהי לאלה פאתחה? לא, היא לא קרובת משפחה, היא שכנה. בהמשך הדֶרְבּ (הסמטה), בדלת מימין, זאת שנצבעה בכתום לרגל חתונת בתה. ראית את הילדים הצעירים שלה משחקים חיילים וכדורגל ברחוב. היא אלמנה. אבא שלנו מעביר לה את תשלום הזַכּאת שלו. זכאת? לא, זו לא זכאת כמו בימי הנביא, שבימים ההם שולמה כמס לאוצר הקהילה. בימינו לא גובים זכאת במרוקו. במקום זה אנחנו משלמים מסים לממשלה. וחוץ מזה, אנחנו נותנים תרומות לעניים. רוב האנשים לא משלמים זכאת באופן קבוע, אלא נותנים תרומות בחודש רמדאן ואולי תומכים בקבצן כלשהו, למרות שבבוג'עד יש הרבה פחות קבצנים מאשר במרקש או במַדינה [העיר העתיקה] של קזבלנקה. [...]

'אבל מה עם לאלה פאתחה', שאלתי, 'האם היא לא מתנגדת לכל הצדקה הזאת? לקחת מאחרים כל הזמן?' איליא נדהם מהשאלה. 'זאת לא צדקה', הוא השיב מייד, 'זאת זכאת. כבוד בשבילנו להעניק זכאת. כבוד בשבילה להשתמש בזכאת. [...] אלוהים הוא המפרנס אותנו, הוא נותן לנו את המשאבים, את השכל ואת הבריאות שבאמצעותם אנחנו עובדים. אם יש לנו די, אנחנו חולקים עם שכננו. אם אנחנו במחסור, שכננו צריך לחלוק אתנו. לאלה פאתחה עוזרת לנו להיות מוסלמים טובים יותר, ובכך היא עצמה מוסלמית טובה. האם לא זאת הדרך לקיים את האסלאם?'"

*

זכאת איננו צדקה, מסבירה איימי סינגר בספרה החדש. בעוד צדקה היא הענקה או עסקה חד־צדדית והיא אלטרואיסטית לחלוטין, זכאת הוא תשלום חובה בעל אופי דתי. הקוראן והחדית' לצד חיבורים מוסלמיים נוספים כוללים הוראות וכללים באופן נתינת הזכאת. בעיקרו הוא תשלום שיש לשלם לנביא וליורשיו הח'ליפים או לחכמי הדת. אבל כפי שמשתקף בסיפור על אבּו אילְיא ולַאלַה פַאתִחה, במדינה בת ימינו כבר אין גובי זכאת מטעם הממסד, ולכן הזכאת נראה כמחווה רצונית שנובעת מהכרה בצורך של עניים ונזקקים. עם זאת, כאדם ירא שמיים איליא הדגיש שמדובר בחלק מהחוויה הדתית שלו כמוסלמי מאמין, ופאתחה אינה אלא מסייעת בידו לקיים את החוב הדתי שלו. השימוש במונח זכאת בקוראן ממחיש היבטים נוספים שלו. משמעות השורש זכאת בערבית היא הן לטהר הן להצמיח; היטהרות היא אחת ממטרותיהם הכלליות של המאמינים, המבקשים להכין את עצמם ליום הדין. בנוסף נותני הזכאת מובטחים כי יזכו לתגמול גדול שבעתיים, וכפי המשמעות השנייה של זכאת – צמיחה או גדילה.

קשה שלא לראות דמיון בין מעמד הזכאת, שנתפס כאחד המיסים המוטלים על המאמינים המוסלמים, לבין מעמדה של מצוות מעשר כספים בהלכה היהודית. קיימים מספר מקורות לחיוב מעשר כספים, ועדיין תוקפו של החיוב נתון בדיון בין פוסקי הלכה. המקפידים על מעשר כספים מתייחסים אליו כאל חובה שיש לקיימה בכל מחיר, ואף מבדילים בינה לבין הצדקה האלטרואיסטית. לצד זאת יש פוסקים הטוענים שלתשלומי מיסים למדינת רווחה יש משמעות לעניין מעשר כספים, לפחות במקרים מסוימים.

ההצבעה על הדמיון בין האסלאם ליהדות אינה בין מטרותיה של המחברת, אך היא בהחלט ערה לנטייה הטבעית לערוך השוואות כאלו. כך למשל בעניין ההוראה לפיה במסגרת מצוות הכנסת אורחים קיימת חובה לסייע למהגרים ולעולים לרגל, אך הזכאת הייתה צריכה להינתן בראש ובראשונה לקרובים ביותר. המחברת מצביעה על הדמיון של ההוראה הזאת למקרא ולתלמוד המדגישים את קדימותם של בני משפחה או בני העיר לנזקקים אחרים. היא מציינת כי במכתבים מן הגניזה ניתן למצוא מגוון ביטויים שנקטו יהודים זרים כדי לשכנע את בני הקהילה בקהיר כי יש לראות בהם "עניי עירך" (עמ' 76).

השוואה נוספת עורכת המחברת בין בקשות תמיכה של מוסלמים נזקקים באימפריה העות'מאנית לבין מכתבים מן הגניזה ששלחו יהודים נזקקים למנהיגי הקהילה. הפונים בשתי הקהילות נאלצים לצאת מהפרטיות שלהם ולחשוף את הקשיים שלהם, תוך הבהרה שהם עבדו למחייתם ורק אירועים מסוימים כמו פגיעה בקרב או קריסה תחת חובות ותשלומי מיסים הביאו אותם למצב זה (עמ' 225).

אבל לא תמיד הנושא היה תמיכה כלכלית לצורך קיום יומיומי. התאולוג הנודע מחמד אל־ע'זאלי, בן המאה ה־11, העלה על נס את העמדתו של אדם על רגליו. הוא קבע כי אם הוא יכול להתפרנס בכוחות עצמו רק באמצעות כלי שאינו ברשותו, הוא נחשב לאביון ומותר לרכוש את הכלי עבורו מכספי זכאת. יתרה מכך, אם הוא לומד את תורת המשפט והעיסוק בפרנסה עשוי לפגוע בלימודיו, הוא נחשב אביון ויש לתמוך בו. לא פלא שאנו מוצאים טורקי בן המאה ה־19 בשם מוחמד ששלח מכתב לסולטן העות'מאני עבד אל־מג'יד וסיפר כי בדרכו לאנטוליה התנפלו עליו ושדדו את ספריו. הוא הפציר בסולטן לממן לו ספרים חדשים במקום אלה שנגנבו כדי לאפשר לו את השלמת לימודיו. גם את ההוראה הזאת אנו מכירים ממקורות היהדות. הרמב"ם כידוע העמיד סולם של שמונה מעלות בצדקה, ובראשו שם את זה שמסייע לאדם למצוא אפיק פרנסה עצמאי עד שלא יזדקק לבריות.

סקרתי את הספר בעיקר במבט השוואתי, אך הספר מכיל הרבה יותר: תפיסות שונות של נתינה וצדקה, חישוב הזכאת, זמנים ומועדים לצדקה, הווקף ומפעלי הצדקה, מקומה של הצדקה בקרב קדושים וצופים, הצדקה במדינה המודרנית ומדינת רווחה ועוד נושאים רבים ומעניינים. למיטב ידיעתי זהו הספר היחיד בשפה העברית שמוקדש לצדקה כאחת מחמש מצוות היסוד של האסלאם – והמחברת עושה זאת בשפה קולחת ובהירה, בשילוב סיפורים ואנקדוטות מן המקורות.