הרב פנחס גולדשמידט | זיכרונות ממוסקבה | מאנגלית: אורן הירשהורן
הרב
פנחס גולדשמידט | זיכרונות ממוסקבה | מאנגלית: אורן הירשהורן
ידיעות
ספרים; 2026
יום
אחד נכנס לחדרו של הרב פנחס גולדשמידט יהודי מנכבדי הקהילה הגאורגית וסיפר בצער
שכבר חודשים רבים אינו מתפרנס ואינו עושה לביתו. הלה ציפה שהרב יפתח את החומש
ויצביע לו מהי הסיבה לאי הצלחתו. הרב, בוגר ישיבות ליטאיות, ידע אומנם על שיטת
'גורל הגר"א' המסורה ליחידי סגולה, אך לא חשב שיש בידו את הנוסחה הנכונה לכך.
אך האיש לא ויתר והודיע כי לא יעזוב את המשרד עד שיקבל תשובה. הרב פתח תנ"ך
והספר נפתח בפרשת משפטים, בפסוק "מכה אביו ואמו מות יומת". הוא שאל את
היהודי האם הוא מכה את הוריו. האיש הזדעזע מהשאלה והשיב בשלילה. כך גם על הפסוק
הבא "מקלל אביו ואמו". הם המשיכו הלאה לפסוק "וכי ינצו אנשים ונגפו
אשה הרה...". "אדוני, אתה מכה את אשתך?" שאל הרב. פני השואל
האדימו, הוא החל לגמגם ושאל את הרב מאיפה הוא יודע זאת. "אדוני הנכבד, זה
כתוב פה שחור על גבי לבן", השיב הרב. הוא הודה בבושה שאכן הוא מכה את אשתו.
אמר לו הרב: "אסור לעשות זאת ולכן אין לך פרנסה. אם תבטיח שתפסיק להכות את
אשתך, הקב"ה ייתן לך שוב את פרנסתך". כעבור כמה שבועות חזר היהודי לרב
עם תרומה מכובדת עבור מוסדות הקהילה, וסיפר שמאז הפסיק להכות את אשתו חזרה ההצלחה
להאיר לו פנים.
הסיפור
היפה הזה משקף את התמודדותו של רב יהודי בקהילה מאתגרת ולא קלה, ששוקמה מן היסוד
לאחר נפילת מסך הברזל. הרב גולדשמידט כיהן כרבה של הקהילה היהודית במוסקבה עד לשנת
2022, בה פרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה. הוא סירב לתמוך במלחמה באוקראינה ואף יצא
בפומבי נגד רוסיה, מה שגרר מתח עמוק בינו לשלטונות עד שנאלץ לעזוב את תפקידו. מאז
2011 כיהן גם כנשיא ועידת רבני אירופה (CER), תפקיד שהציב אותו בצומת מרכזי וחשוב ברחבי
אירופה ובמדינות רבות בעולם.
ספרו
החדש של הרב גולדשמידט מגולל את סיפור חייו בצמתים המשפיעים במוסקבה ובאירופה
כולה. אבל בניגוד למה שניתן להבין מהסיפור שבו פתחתי, הספר כולו לא מכיל רק
סיפורים יפים על מנהיגות ועל השפעה. נראה כאילו הוא נכתב מתוך רצף תודעה חסר
מעצורים, כאשר המספר אינו חוסך מאיתנו פטפטנות בלתי נלאית, רכילויות בשפע, הומור
אירופי אופייני, ציניות חרדית־ליטאית ובעיקר עקיצות רבות כלפי לא מעט אנשים וגופים.
מי
שסופגת את החיצים הרבים ביותר היא תנועת חב"ד. גולדשמידט לא מסתיר את איבתו
העמוקה לתנועת חב"ד ולשליחיה הרבים. לאורך הספר מתגלות כמה סיבות לטינה זו,
למשל ההשתלטות של אנשי חב"ד על קהילות יהודיות ותיקות ושינוי הצביון שלהן,
תרומה לירידת ערך לימוד התורה בקרב יהודים רחוקים, ולבסוף החנופה לוולדימיר פוטין,
שלדבריו הולך ומחזיר את המדינה לסטליניזם, מהלך אימים על בעלי הון ומעודד אווירת
פחד מפני השלטונות. לטענתו, פוטין נזקק תמיד לכמה יהודים שיעמדו לצדו, כדי שיגנו
עליו מהאשמה באנטישמיות, ומי שממהרים ראשונים לרקוד לצלילי חלילו הם בעיקר רבנים
מחב"ד. אסתפק בשלושה סיפורים המעלים האשמות כלפי חב"ד, במישרין או
בעקיפין, ומסבירים את שורשי הטינה כלפיה:
בשנת
1995 קיבל גולדשמידט מסר מהרב משה סולובייצ'יק מציריך שעליו לעזוב את מוסקבה. כאשר
נפוצה השמועה על עזיבתו, לב לבייב פעל כדי להחליפו ברב בערל לזר. אך כפי שמתאר
גולדשמידט, רבים מתורמי המוסדות החרדיים חששו "שהשקעותיהם יירדו לטמיון ויפלו
בידי חב"ד... אם אעזוב התשתית הקהילתית כולה תהיה בסכנת השתלטות מצד חב"ד,
מה שיוריד את רמת לימוד התורה ויסכן את משרותיהם של עשרות אנשים שיוחלפו
בחב"דניקים..." (עמ' 129). לדבריו, הרב יוסף שלום אלישיב העביר לו מסר
שעליו להישאר במוסקבה, ובאשר לרב סולובייצ'יק, הוא בוודאי שינה את דעתו כשהגיע
לישיבה של מעלה.
בשנת
2000 הודיעה ועידת רבני אירופה (CER) שהיא אינה מכירה ברב לזר כרבה הראשי של
רוסיה. לאחר שפנייתם לכמה רבנים נענתה בשלילה, החליטו אנשי חב"ד להקים ארגון
רבנים מתחרה בשם מרכז רבני אירופה (RCE), תוך שימוש מכוון באותן אותיות בראשי
התיבות על מנת לבלבל את הציבור. הרב הראשי לישראל דאז, יונה מצגר, שימש גושפנקה
לארגון, ובאמצעותו השתלטו על קהילות ועל מדינות. מאות רבנים חשו מאוימים על מעמדם
ומצב קהילתם. גולדשמידט מתאר דפוס קבוע לפיו שליח חב"ד היה מגיע לעיר כלשהי,
מקים בה קהילה עצמאית, משתלט על מוסדות, וכך דוחק ממקומו את הרב הוותיק, תוך דריסת
המסורת והמנהגים הייחודיים של בתי הכנסת שנמשכו לעיתים מאות שנים. לדבריו, הוא עמד
בחזית המאבק מתוקף תפקידו כיו"ר הוועדה המתמדת של ה-CER,
וכך הפך לסמל להישרדות של רבני אירופה מול המאבק שניהלו חב"ד ברבנים
קהילתיים.
הסיפור
השלישי נוגע לפולמוס שהתעורר בעניין ברית המילה. בסביבות שנת 2012 אירע סיבוך
רפואי בברית מילה בגרמניה, מה שגרר ויכוחים תקשורתיים ומשפטיים לא קלים בעד ונגד
ברית המילה. לאחר מאמצים רבים הצליחו להסדיר את המילה בחוק, אך שנה לאחר מכן צמחה
פרשייה חדשה. בן נולד לרב יהודה טייכטל, השליח החב"די הראשי לברלין, והוא
הזמין לברית המילה שלל כתבים מערוצי החדשות הגרמניים. גולדשמידט מספר: "יהודים
חרדים בדרך כלל לא מצלמים טקסי ברית מילה (כלומר לא את השלב של הניתוח), אבל
בחב"ד – שהיא מכונת יחסי ציבור אחת גדולה – צריך לצלם הכול ולפרסם. ערוצי
הטלוויזיה הגרמנית צילמו איך המוהל עושה את המציצה בפה, ואז שוב התחיל הקרקס.
בתקשורת הכללית שוב נשמעה קריאה להוציא את ברית המילה אל מחוץ לחוק והסנאט של ברלין
פתח בחקירה נגד הרב טייכטל" (עמ' 247). הסיפור הזה גרר מאבק לא קל,
וגולדשמידט נקט בפומבי את עמדת ועידת רבני אירופה שאינה ממליצה על מנהג המציצה בפה
עקב החשש מהעברת זיהומים.
אלו היו רק שלושה סיפורים נבחרים הקשורים לתנועת חב"ד. אבל חב"ד היא לא היחידה שסופגת אש בספר הזה, ולצידה תופסים "מקום של כבוד" לא מעט רבנים ואישי ציבור. הספר פורס בהרחבה את הביוגרפיה האישית והמרתקת של המחבר ושל רעייתו וגם מתאר לא מעט הישגים חשובים בתחומי יהדות ועסקנות ציבורית, אסור כמובן להתעלם מהממד הזה, אך האווירה השלטת בספר היא רכילותית וסנסציונית, והסקירה משקפת את חוויית הקריאה האישית שלי. בבחירה בין אוטוביוגרפיה רבנית גבוהה לבין ספר סיפורת קליל, נדמה כי המחבר בחר ביודעין באפשרות השנייה, חרף האפשרות שרמת האמינות של העובדות בספר תרד פלאים. היעדר מפתח אישים בסוף הספר לא תורם לשיפור הרושם הזה. אומנם אני רגיל לכתוב על ספרי עיון, אך כאדם אני צורך גם תרבות פנאי, והספר הזה בהחלט העניק לי כמה שעות של בידור לא רע.
תגובות
הוסף רשומת תגובה