ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

  אהרן שמואל תמרת | האמונה הטהורה והדת ההמונית | עריכה ומבוא מאת צחי סלייטר בלימה; ירושלים וברלין תשפ"ה   "על פי פרשת בראשית, האדם הוא בא־כח מאת הבורא, מאת הנצח – לפקד צבאות הטבע; על פי פרשת בראשית, יצויר לעיני רוחו של האדם, כאילו השמים והארץ וכל צבאם עומדים כולם על גביו, ומלהיבים אותו, ושולחים לו ברכתם: עלה והצלח, רש וכבוש את התבל! בהתלהבות נפלאה כזו יוכל האדם באמת לעקור הרי־הרים..." הרב אהרן שמואל תָּמָרֶת (1869–1931), שכינה את עצמו בשם העט "אחד הרבנים המרגישים", היה רבה של מילייציץ הפולנית והוגה דעות מקורי ביותר. בספריו ובמסותיו הרבים הרבה להעמיד את היהדות על מוסר ועל צדק, יצא חוצץ נגד המלחמות, וביקר רבות את התנוונותה של הדת שבמהלכה אומצו מוטיבים אליליים, האדם דוכא לעפר, רבנים ומנהיגים הביעו בו חוסר אמון ומילאו את הדת בדקדוקי עניות ובהשחתה – זהו בעיקר הנושא של הספר הנוכחי שלפנינו ולכך יוקדשו השורות הבאות. לטענת הרב תמרת, יש הבדל יסודי בין אמונת אלילים לאמונת האל. האלילים הם הגיבורים שבמרכז, ואילו האדם עצמו מדוכא עד תומו; הוא לא חכם, לא בעל נפש ולא ...

  עדי שרצר | זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי שזר; ירושלים תשפ"ו   ביום העצמאות הראשון של מדינת ישראל עיתון "מעריב" פרסם אנקדוטה מעניינת. ליד בניין הכנסת פנה חבר הכנסת החרדי בנימין מינץ לגברת גולדה מאירסון, אז שגרירת ישראל במוסקבה, והזמין אותה לבוא למחרת לתפילה ההודיה בבית הכנסת הגדול. הוא זכר את ביקורה ההיסטורי בבית הכנסת הקוראלי בערב ראש השנה, ושאל אותה: "האם את מבקרת בבית הכנסת רק במוסקבה?" גולדה השיבה במקום: "במוסקבה רציתי להיות בין יהודים והסכמתי לשבת אפילו בעזרת נשים, אך כאן בתל־אביב אני מוכנה לבוא מחר ואף בכל שבת אם ישרור שוויון ותסדר מקום ישיבה, למטה באולם בין הגברים!". סיפור זה נראה קוריוז שולי, אך עדי שרצר רואה בו בבואה של המתח ששרר בקרב הציבור המגוון בישראל באשר לקביעת אופיו של יום העצמאות. אף שאירועי החג הוגדרו כממלכתיים ודווקא חברי הכנסת החילונים דרשו את קיומם, בפועל הם התקיימו בבתי הכנסת והפכו למזוהים עם הציבור הדתי. מעבר לכך, דווקא בשל ההקפדה על טיבה הדתי־שמרני של התפילה התגלו קשיים בשילובה לתוך התרבות הממלכתית, ששיאם בתמונה...

  תהום יסובבני: מבחר ספרות והגות על השואה וזכרונה | בעריכת יואל רפל ואיתמר לוין ידיעות ספרים; תשפ"ו   אלי ויזל, חתן פרס נובל לשלום, נהג לומר כי "הספר על השואה – הספר ב־ה' הידיעה – לא נכתב עדיין וגם לא ייכתב". שורד השואה, שבעצמו כתב כמה ספרים על השואה, בהם "הלילה" – הספר הנמכר ביותר בעולם על השואה ( ראו סקירתי ), הסביר כי אין בשום שפה מילים שיכולות לתאר את מה שהייתה השואה. כדי לתאר אותה, אנו זקוקים לשפה חדשה שעדיין אינה קיימת. במילים אלו פותחים העורכים את המבוא לאנתולוגיה המרגשת שלפנינו. למרות דברי ויזל, הם מציינים, על השואה נכתבו רבבות ספרים. ההיקף של מיליוני העדויות, המסמכים והצילומים, הולך וגדל ללא הרף. הבעיה העומדת בפנינו אינה מחסור במקורות, אלא להפך – ריבוי כה גדול עד שקל ללכת לאיבוד בתוכו. כדי להקל על הטמעת נושא השואה, ליקטו העורכים את מיטב קטעי העדות, ההגות והספרות שנכתבו עליה, בעזרת חוקרי שואה ששקלו רבות מה ראוי להיכלל באסופה. הקובץ כולל קרוב ל־150 יצירות, שנכתבו החל מעליית הנאצים לשלטון ועד ימינו אלה. בין מחבריהן: אנה פרנק, אבא קובנר, ק. צטנ...

  "האם זו אשמתנו?": סטניסלב גומבינסקי – קצין המשטרה היהודית בגטו ורשה | עורך: נועם לייבמן | מפולנית: ענת זיידמן מורשת ובית לוחמי הגטאות; ישראל 2025   סטניסלב גומבינסקי (1907–1983) נולד בפולין, למד משפטים בפולין ובצרפת וקיבל תואר דוקטור. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה התגורר בוורשה, ובנובמבר 1940 עבר עם אימו לגטו. הוא הצטרף לשורות המשטרה היהודית – "שירות הסדר" – עם הקמתה, והתקדם לתפקיד בכיר במפקדה כקצין בכיר וכמנהל המזכירות. שנות עבודתו במשטרה חרתו במוחו מראות וזיכרונות רבים. בפברואר 1943, לפני חיסול הגטו, הצליח להימלט אל הצד הארי של ורשה, ובעודו במסתור החל לרשום את זיכרונותיו בפרוטרוט, לבקשתו של מזכיר ארכיון "עונג שבת". בקיץ 1944 מסר את כתביו לוועד היהודי הלאומי, אך אלה אבדו במהלך המעברים בין דירות המסתור. כנראה בעקבות האבדה הוא חיבר גרסה נוספת, אשר נמסרה לוועדה ההיסטורית בוורשה בספטמבר 1945. אלא שלימים התברר שהחלק השני של הגרסה האבודה שרד והועבר לארכיון בית לוחמי הגטאות. עובדה זו אפשרה לחוקרים לערוך השוואה מעמיקה בין הגרסאות, ואכן השוואה זו העלתה ממצא מעניי...

  אם אתם מטיילים בארץ במהלך חג הפסח, בוודאי נתקלתם במשפחות חרדיות ברוכות ילדים, שכל ילדיהן לבושים בתלבושת מתואמת או זהה. אולי תצקצקו ותמשיכו הלאה. אבל הגר סלמון וכרמלה אבדר הן חוקרות פולקלור ותרבות עממית ולא יכולות לעבור על מראה כזה בשתיקה. הן חקרו את הנושא לעומק והנפיקו מאמר לא בלתי מעניין – 'תפארת ה"סֶטים": פרקסיס ופרשנות בהלבשת ילדים במשפחות חרדיות בישראל'. אומנם הניצוץ למאמר נדלק בשטח, אבל חומרי המחקר הם אתרים אינטרנטיים בהם הוגשו כל הדיונים לחוקרות על מגש של כסף. המקור הדומיננטי ביותר היה פורום בנושא "ליטאים מלבישים סטים?" במסגרת "פרוג: הפורטל של החרדים". המחקר היפה מראה שגם לנושא חומרי או תרבותי, מעניקים חרדים משמעויות תאולוגיות והשקפתיות, והדיון המתארך מגיע לעיתים גם למחוזות של שעשוע. על ההיבט הקומי של הדיון כבר הוער בתגובה מחורזת ומשעשעת של אחת המשתתפות בפורום (אגב, זו טעות, הכותב הוא לא משתתפת אלא משתתף – יואל ארלנגר, ממנהלי הפורום): "יש באמצע כמה צימוקים שממש חבל לפספס: נימוקים למה קיטש זה טוב / ואיך יוצאת כל המשפחה לרחוב // בשמלה ...

  איימי סינגר | צדקה בחברות המוסלמיות | מאנגלית: דורון מגן מאגנס (סדרת 'בלשון עבר'); ירושלים תשפ"ו   "אבּו אילְיא, אביו של חברי איליא מֻחמד, הוא האופה של העיר בּוּג'עד במרוקו. הוא מתעורר כל יום בשלוש וחצי לפנות בוקר, ומתחיל לעבוד במאפייה בארבע. הוא ובנו השני, עבּד אל־לַטיף, מערבבים ולשים ומכינים מאות כיכרות לחם בטאבונים גדולים ולוהטים הקבועים בקירות המאפייה [...] [בדרך כלל ישבה המחברת ושוחחה עם אבו איליא בסלון בבית המשפחה לאחר ארוחת הצהריים] הוא עישן ואני קראתי ספרים וניסיתי להבין כל מה שראו עיני בבוג'עד. יום אחד, בשעת אחר צהריים, הפרה נקישה על הדלת את שלוותנו והפריעה את מנוחת הצהריים של יתר בני המשפחה. אחותו של איליא, ח'דיג'ה, רצה לדלת והובילה פנימה אישה לבושה בכפתן אפור בלוי. הן שוחחו בלחש ואז באה ח'דיג'ה לסלון כדי להיוועץ באביה. הוא הושיט יד לארנקו, שלף כמה שטרות ונתן לח'דיג'ה. היא רצה חזרה לכניסה והניחה אותם בידה של האישה. האישה קראה תודה לאבו איליא ושבה ונעלמה בסמטה. באותו ערב שאלתי את איליא ואת עבּד אל־לַטיף על האישה. הם...