שלמה זלמן הבלין | מסורת התורה שבעל-פה: יסודותיה, עקרונותיה והגדרותיה (כרכים ב–ג)

שלמה זלמן הבלין | מסורת התורה שבעל-פה: יסודותיה, עקרונותיה והגדרותיה (כרכים ב–ג)

מכללת אורות ישראל; רחובות תשפ"ב

לפניי שני כרכים המכילים מאמרים של פרופ' הבלין. מדובר בכרכים השני והשלישי מתוך סדרה של שלושה כרכים: 'מסורת התורה שבעל־פה'. הכרך הראשון יצא לאור בהוצאה עצמית בשנת תשע"ב, הוא הופץ בתקליטור שצורף לכרכים החדשים, והוא נכלל גם במאגר 'אוצר החכמה'. אתמקד כעת בכרכים החדשים. למרות שבהקדמתו מודה המחבר לבנו ולנכדו על סיועם במלאכת ההכנה וההתקנה של הספרים, הוא מוצא לנכון להבהיר: "תקוותי שמספר השגיאות והליקויים יהיה מועט, ובמידה שיהיו כאלה, אבקש מטו, מאת הקוראשים, לרגל המלאכה הקשה של ניכוש המוץ מהתבואה, שכבדה עלי מסיבות שונות". היה מצופה שדווקא כרכים אלו, שמוסד רשמי נטל עליהם את חסותו, ייצאו טובים יותר מהכרך הראשון אם לא לפחות באותה רמה, אך לצערי המצב אינו כזה. אפתח מעט בענייני תוכן, ואעבור לענייני עריכה וסדר המעיקים במיוחד בכרכים אלו.

פרופ' הבלין הוא מהחוקרים הפוריים בדורנו בתחום התלמוד וההלכה. הוא מתבלט כחוקר חריף הבקי במגוון מקורות וגם יורד לעומק הדברים. במקרים רבים הוא הראה כיצד הדעה הרווחת במחקר היא לקויה ושטחית. נתקלתי כמה פעמים בטיעונים מחקריים שלו ואף עשיתי בהם שימוש. איני מתיימר להציג את מיטב מחקריו או את המפורסמים שבהם, אלא דברים שעיינתי בהם דרך לימודי. הטיעונים הם מבריקים ומתיישבים על הלב, אך לרוב גאונותו של הכותב הוא לא טרח לנסח את הטיעונים בבהירות.

אפתח בדוגמה מדיונו המקיף בדעת הרשב"א בעניין נישואי שתי נשים וביחס לחרם דרבנו גרשום. עיקרו של המחקר פורסם בשני מאמרים בשנתון המשפט העברי (ולפנינו: ב, עמ' 314–364). חוקרים שונים התייחסו למפנה שחל בדעת הרשב"א ביחס לנישואי כפל, שכן בשלוש תשובות הוא הציג יחס משתנה לנישואי כפל, החל בהסכמה לנישואין כאלו ועד לשלילתם המוחלטת. אך הבלין בלמדנותו מראה שחשוב לראות את השאלות ואת ההקשר ולפי זה להבין שאין לערבב בין המקרים. למעשה את ההסבר בצורה בהירה למדתי מתוך דברי אברהם גרוסמן שכתב בבהירות כדרכו, ורק אחר כך הבנתי שלכך חתר הבלין, אבל משום מה הוא לא כתב את הדברים בבהירות, אף לא סיכם ותמצת אותם בסוף המאמר, וצריך לחלץ זאת מדבריו המעורפלים (בנוסף לעובדה שמאמריו של הבלין מלאי הפניות פנימיות, ובעימוד החדש השתבשו ההפניות וקשה לעמוד על כוונותיו – על כך להלן).

מחקר חשוב נוסף מצוי במאמר שמוכיח כי הספרים ארחות חיים וכלבו הם של אותו מחבר, אלא שהארח"ח הוא מהדורה ראשונה ואילו הכלבו הוא מהדורה שנייה (ג, עמ' 595–614; ייתכן שחוקרים נוספים נוטים לכך, אך פרופ' שמחה עמנואל הציג את הדברים בשם הבלין). מחקר זה פורסם במקורו כמבוא לארחות חיים מהד' קליין (או "אור עציון"). לפנינו המאמר מופיע בסתם עם מילות שבח לקליין, בלי להסביר שמקום פרסום המאמר הוא בספר (על הנושא העריכתי, להלן). מכל מקום היינו מצפים למצוא פסקה בולטת שמציגה את הטיעון בצורה ברורה: "נראה כי / עלה בידינו כי... הם למעשה של מחבר אחד, אלא שהא"א הוא מהדורה קמא..." וכדומה. אך אין בנמצא פסקה ברורה כזו, וגם לא סיכום תמציתי וברור בסוף המאמר. דומה שמדובר בבעיה יסודית בסידור הטיעונים, ולא רק בעיה של עריכה.

אלו רק שתי דוגמאות מני רבות. המאמרים שבמאסף פורסמו לאורך עשרות שנים ובכמה בימות מסגנונות שונים, וטבעי הדבר שיהיו שינויי סגנון והבדלים מסוגים שונים בין הפרקים, אך דומה שחוסר הבהירות הוא מאפיין די עקבי במאמריו.

בין ביקורת מחקרית לקנאות דתית

המחבר הוא ירא שמים וחרד לכבודם של חכמים, ובמקרים רבים מאוד הטיעונים שלו נועדו להגן על כבוד חכמים מפני חוקרים שונים. כשלעצמי איני סבור שיש פגם באפולוגטיקה כהגנה על מסורת או אמונה, כמובן כאשר היא נעשית בהגינות, ברם לעתים נטפל המחבר לאמירות זניחות ויצר דרמות של ממש מאין, למשל יצירת פרק שלם (בן עמוד אחד) על אמירה של הרב הראשי לשעבר רי"מ לאו בהרצאה עממית (ב, עמ' 294). הרב לאו נשא דברים בכנס לכבוד הרב קאפח והוצאת מהדורת הרמב"ם שלו, ובין יתר הדברים הוא העיר על דברי הרמב"ם שמונה "הוצאה והכנסה" בין אבות המלאכות של שבת, למרות שבגמרא מפורש שרק הוצאה היא אב מלאכה ואילו הכנסה היא תולדה. בשאלה זו התחבטו מפרשי הרמב"ם, אך "בא הרב קאפח ובמהדורתו שהיא על-פי כתבי-יד תימן אין בכלל המילה 'הכנסה' בדברי הרמב"ם, משום שהיא שיבוש. אגב, הרב פרנקל במהדורתו, למד את הרב קאפח ומחק את המילה 'הכנסה'".

ובכן המחבר התרעם על הזלזול בחכמים רבים שדנו בשאלה זו ברצינות, ואף מחה על הזלזול בכבודו של ר"ש פרנקל, ש"אינו מחבר ולא עורך מהדורת פרנקל, רבי שבתי פרנקל היה המו"ל והיוזם של המהדורה, שערכו אותה קבוצה של ת"ח מהמובחרים שבמומחי הרמב"ם, והיא מהדורה מעולה ביותר. ועוד בעיה גדולה שמהדורת פרנקל הופיעה עשר שני לפני מהדורת הרב קאפח...". זוהי היטפלות נוקדנית על אמירות כנף לא מחייבות.

דוגמה נוספת. בעמ' 66 מביא המחבר כי "בדור האחרון נתפשט סיפור על דברי הגר"א בקשר למהדורות התלמוד של רב אשי. לפי הסיפור (שכל פרטיו אינם מותאמים למציאות), כאשר ערך הגר"א גלות, הגיע לעיר מינכן וראה שם את כ"י מינכן של התלמוד (הוא כ"י מס' 95 בספריית מינכן), ואמר עליו שהוא 'מהדורא קמא דרב אשי'... והנה הבסיס לסיפור הוא הנאמר בב"ב קנז ע"ב: אמר רבינא, מהדורא קמא דרב אשי אמר לן: ראשון קנה, מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן: יחלוקו. והלכתא: יחלוקו". ובהערה 154: "הסיפור נתפרסם לראשונה בספרו של ר"ב לנדוי... ותמהני על ידידי פרופ' י"ש שפיגל, עמודים בתולדות הדפוס [!] העברי... שמתייחס לכך כ'מסורת' (שהייתה ידועה רק למחבר ספר הגאון החסיד מווילנא ולרב סופר?), אעפ"י שגם לדעתו אין הסיפור וכל פרטיו אפשריים. מלבד שאין הפירוש בגמ' ב"ב קנז ע"ב נכון, כ"י זה עדיין לא היה במינכן בימים בהם ערך הגר"א 'גלות', שכן בשנת תקי"ט ראהו הרחיד"א בכפר פפערשא, כפי שכתב במעגל טוב, ובשם הגדולים. ונוסף על זה בכ"י מינכן עצמו נוסח הגמ' בב"ב קנז ע"ב הוא כלפנינו, ואיך יתכן שתוזכר בו מהדורא בתרא?!" (וכן, בקיצור יותר במאמר על ר' ישראל לוי מברסלוי, ג, עמ' 956–957 הערה 37).

כלומר, אם אני מבין את כוונתו, שפיגל הציג זאת כמסורת, למרות שלדעתו אין הסיפור ופרטיו אפשריים. על כך העיר הבלין כי המסורת אינה נכונה, שהרי כ"י מינכן לא היה במינכן כשערך הגר"א גלות, ובנוסף על כך בכ"י מינכן עצמו כתוב בגמרא "מהדורא בתרא דרב אשי", ואיך ייתכן שכ"י מינכן הוא מהדורה קמא של התלמוד?!

אבל לא התעצלתי ופתחתי את ספרו של שפיגל (עמודים בתולדות הספר העברי: הגהות ומגיהים, עמ' 458–460). ובכן, שפיגל, לאורך כמה עמודים, מנתח לעומק את ה"מסורת" הזו ומסביר למה היא לא מדויקת. הוא מציג את שני הטיעונים הנגדיים שכתב הבלין, ואף מוסיף עליהם שניים נוספים. וכי מה למען השם רצה הבלין, ששפיגל, שזיכה אותנו בכרך שמן שכולו עוסק בענייני הגהות לא יעסוק במסורת זו?! זהו בדיוק תפקידו, לעסוק במסורת הזו וכמובן לדחותה בראיות במידת הצורך.

זו אמנם הערת שוליים קצרה, אך היא משקפת תפיסה קנאית לפיה אסור לצטט, ולו כדי לדחות, מסורת על הגר"א שחלילה אינה עומדת בפני הביקורת, קנאות שאינה עולה בקנה אחד עם מנהגו של הבלין לקשט את מאמריו באנקדוטות ומעשיות.

הקנאות מתפרצת גם לאורך כל מאמרי הפולמוס עם פרופ' בנימין בראון בנוגע לספרו על החזון איש. לשם דוגמה, אולי לא הדוגמה הבולטת ביותר (עמ' 989): המחבר ציטט את בראון לגבי היכרותו של החזון איש את כתבי ר' ישראל סלנטר "במידה כלשהי", וכך הוא מגיב: "גם אם נתעלם מהסגנון הרחובי-ההמוני – שגם אינו נכון – 'שהכיר את כתביו במידה כלשהיא'! התבטאות כזו בלתי אפשרית למי שיודע את מקומו ופרסומו של ר' ישראל סלנטר בקרב יהודי ליטא...". האפשרות שמעלה המחבר שהחזו"א הכיר את כתבי רי"ס עד כדי להיות מושפע מהמינוח שלו, ולא הצהיר בקול גדול כי בוודאי החזו"א הכיר כל מילה בכתבי רי"ס הופכת את הסגנון שלו ל"רחובי-המוני"?! למחבר פתרונים (ראו גם תגובת בראון לכך, שם עמ' 1009). המחבר התיימר לבקר את בראון בכובעו המחקרי, אך לאורך כל המאמר שזורים רסיסי עלבונות כביכול בשם כבודו של החזון איש.

ענייני עריכה והגהה

ומכאן אעבור לחלק העיקרי שלשמו נדרשתי לכתיבת סקירה על הספר – עריכה והגהה. כאשר קראתי את הספר, חשתי את עצמי נוכח בפיגוע עריכה עוצמתי. לא אוכל להקיף במסגרת זו את כל הנקודות שצרמו לי, אך דומה כי די בכמה מהן כדי להתרשם מאופי העריכה הלקוי.

יודגש כי איני מטיל פגם בכותב עצמו. אני אמנם מהרהר לעצמי שמא חוסר הבהירות בתכנים הוא שגרר גם עריכה לקויה, בבחינת "עבירה גוררת עבירה", אך בכנות אומר כי אני מצר על הביזוי העצום שחוללו לו עורכי הספר או אלו שהיו אחראים לתקינותו ולגימורו של מפעל הכינוס החשוב הזה. מעודי לא ראיתי סטנדרטים כה מבזים של עריכה, אין צורך לומר בספרי מחקר אקדמיים שמטילים כובד משקלם על עריכה והגהה, אלא אפילו בהוצאות תורניות שליקויי עריכה וטקסט מצויים בהם לא מעט לא נשמע כדבר הזה.

מבנה הספר

כאמור, הספר בנוי פרקים פרקים, כאשר כל פרק מכיל מאמר או מבוא שהופיע בעבר במקום אחר. מסקירה מהירה נוכחתי כי ישנם כמה מקורות למאמרים: מאמרים עצמאיים, מבואות והקדמות למהדורות של ספרי ראשונים, ערכים אנציקלופדיים ואולי כמה רשימות קצרות.

בתחילתם של חלק מהפרקים רשום מקור הפרק, לעתים בגופן מוקטן ומוזח, ולעתים בהערת שוליים, אך לעתים אין כל אזכור מה מקור הפרק, זאת למרות שההקשר של המאמר חשוב כהקדמה וכרקע למאמר. אינו דומה מאמר שפורסם בבימה שפיטה למאמר תורני או הקדמה למהדורה, ואינו דומה עדכון קצר לערך באנציקלופדיה עממית. רשימת מקומות הפרסום הראשונים של כל המאמרים, כפי שמופיע למשל בתחילת הכרך הראשון, חסרה בכרכים שלפנינו.

בנוסף לכך, עריכה מאוחרת של המאמרים לקראת הכללתם בספר לא זכתה להבלטה כראוי, ופעמים שעדכונים חדשים לא סומנו ככאלו. כך למשל, בפולמוס של המחבר עם פרופ' בראון על ספרו על החזון איש, הביע הבלין צער שהראשון לא ראה את מאמרו שלו על ספר התורה של הר"ן. אך מיד בפסקה זו הוסיף המחבר (עמ' 978): "לצערנו, כפי שהערתי לעיל בפרק א... הוכשלנו ע"י הזייפנים האחים טולידנו מטבריה, כפי שהוכיח באופן ברור ומוחלט הרב משה הלל בספרו חזון טברימון". מקור המאמר הנוכחי הוא בכתב־העת קתרסיס (18, סתיו תשע"ג). הספר חזון טברימון נדפס בשנת תשפ"ב. כמובן שבמאמר לא יכול להיות מצוטט הספר שנדפס עשור אחריו, ואכן מי שיעיין במאמר במקורו יראה שקטע זה אינו, והוא רק תוספת ועדכון של המאמר בספר זה. אך התוספת הזו אינה בסוגריים או בהקדמת הבהרה. היא ממשיכה את אותה פסקה בלי שום סימן. הקורא התמים לא יבין מדוע בראון היה צריך לקרוא את המאמר, אחרי שהתברר שהכול מבוסס על זיוף. [גם בעמ' 680 הסתמך המאמר המקורי על ציטוט של בנו של הר"ן מתוך אותו ספר תורה, אלא שבעדכון לצורך הספר השמיט הכותב את הפסקה והוסיף בהערה 5: "השמטתי כאן מה שהבאתי בעניין זה, בנוסח הקודם של מאמר-מבוא זה, מתוך ספר התורה... יש לבטל כל הנכתב... לצערנו הרב התברר לאחרונה בוודאות שיחוס הספר הזה אינו אמיתי... גילה לאחרונה הרב משה הלל במחקר מקיף ומעמיק..." – שם אגב לא נזכר שם ספרו של משה הלל.]

כותבים שונים

שני פרקים בספר אינם מפרי המחבר אלא מאת כותבים אחרים. האחד הוא 'מהדורת התלמוד שהגיה מהרש"ל' מאת יצחק רון (ג, עמ' 624–660), אשר מבוסס על דיסרטציה בהדרכתם של פרופ' שפרבר ופרופ' הבלין. המאמר גלוי לכל בתוך עלי ספר (טו, תשמ"ח–תשמ"ט, עמ' 65–104), ולא מוסבר מדוע זכה להתפרסם שנית בספר של המחבר שאינו הכותב; האם משום שהוא משלים מאמרים נוספים, האם משום שהמנחה אהב את העבודה? למצער היה על המחבר להוסיף הבהרה קטנה.

ומאידך גיסא, תגליתו המבריקה של רבי חיים זאב פינקל ("חז"פ"), אשר פיצח את ה'רמזים' שבילקוט שמעוני והעלה שאלו נועדו להפנות למקבילות ומקורות נוספים בתוך הספר, זכתה אף היא לפרק בספר. אך כאן לא הסתפק המחבר בהבהרה קצרה, אלא הוסיף פרק נוסף (ב, חלק ד, פרק י) כדי לספר על ר' חז"פ ומפעלו הגדול, וכדי להבהיר שלפנינו נוספו השלמות בסוגריים מרובעים וכותרות משנה. למעשה המאמר של חז"פ יחד עם ההקדמה של פרופ' הבלין נדפסו למעלה מעשור אחר פטירתו של חז"פ במוריה (ז,ח–י, תשל"ח, עמ' פו–פז) ודומני שגם במבוא למהדורת הילקוט שמעוני שיצאה לאור הרבה אחרי פטירתו. מדוע היה צריך לפרסם גם בספר זה את כל המאמר של חז"פ על שלושים עמודיו (476–506)? מכל מקום לא ברור בפרק ההקדמה שמדובר בהקדמה שנדפסה כבר במוריה למאמרו של חז"פ. אבל חוסר האחידות משווע, בדוגמה הקודמת אין אף לא הבהרה קצרצרה מדוע נכנסה לספר עבודה של כותב אחר, ואילו כאן מוקדש פרק נפרד להקדמה כזו, למרות שגם היא אינה מחוורת כל צורכה.

הערה נוספת השייכת למבנה הספר נוגעת למאמר 'בין ראשונים לאחרונים בענייני נוסח' (ב, חלק ג פרק י). מאמר זה נדפס כבר, בשינויים, בכרך הראשון (פרק יג). איני יודע מה השתנה ולא ערכתי ניתוח השוואתי, אבל גם כאן היה על הכותב לציין זאת באופן זה או אחר. כחלק מהאנדרלמוסיה האופפת את הספר ואת מבנהו, נפלה גם שגיאה בסדר הפרקים, כאשר בחלק ד' שבכרך ב' ישנו דילוג על פרק ח' ולאחר פרק ט' חזרה לפרק ח' (בתוכן העניינים, עמ' 9, ובפנים עמ' 410, 434).

לסיכום, הספר חסר מבנה מסודר ומוגה של פרקים. כן חסרה הבהרה ברורה בגופן מובלט של העורך לגבי כל פרק – מה מקורו: היכן ומתי, מה מטרתו, ובמידה והוא של כותב אחר – מדוע הוא נכנס לספר זה.

עימוד

גם העימוד והעיצוב של הספר לוקים בחסר. גודל האות שנבחר לספר הוא קטן למדי, ושלא מרצון חלפה בי התהייה האם המחבר במרום גילו יכול כלל לקרוא גודל שכזה, כאשר אף אני הצעיר מאמץ את עיניי, ואולי באמת הוא שגרם לו להחמיץ את השגיאות הרבות.

למעשה נראה כי הספר לא עבר כלל עימוד, ואפילו הוראות עיצוב פשוטות שניתן לעשות בכל מעבד תמלילים לא בוצעו כאן. כך אנו מוצאים כי תוכני פרקים שמופיעים בראש הפרקים מובאים כצורתם הגולמית ללא כל עיצוב, ללא הדגשה או שינוי גופן. ביישור השורות ובהזחתן נפלו שגיאות. בטבלה של רשימת הגאונים וזמניהם (ב, עמ' 38), זזה שורת הכותרת של הטבלה, ולקח לי זמן רב להבין את מקור הטעות.

דוגמה נוספת לטעות הזחה נמצאת במאמר על דעת הרמב"ם בטעמי המצוות (ב, עמ' 293). בנספח מובא בהזחה ציטוט ארוך מדברי רא"א קפלן, הסוקר את ספרו של אשר גולאק, יסודי המשפט העברי. לאחר הציטוט ישנה פסקה מהמחבר עם הפניה נוספת, אך בטעות הוזחה גם פסקה זו כך שנראה שהיא חלק מדברי רא"א קפלן.

טעויות פענוח והקלדה

מאמרים רבים, כנראה מאמרים ישנים שלא נשמרו כטקסט, עברו פענוח ocr, אך כידוע פענוח זה לעולם אינו מושלם ויש להגיה אותו בשבע עיניים. שגיאות כתוצאה מפענוח שגוי מצויות בספר בשפע, ואדגים זאת באמצעות עמוד אחד (ב, עמ' 111). בהערה 86: "בסדר חיבורי הרמב"ם. קיימים פקפוקים..." (הנקודה מיותרת). בהערה זו כמה מונחים הושמו בין מירכאות, אך הפותחת יחידנית והסוגרת כפולה ולהיפך, למשל: 'משנה תורה"; "על המנהג'. בהערה 86: "פרופ' ש' ליברמן בהלכות ירושלמי (נ"י תש"ת) עמ' יב" - צ"ל (נ"י תש"ח). בהערה 87: "זאעפ"י" במקום ואעפ"י. בהערה 89: "לרשב"א שהיה דד (!) בברצלונה... ורי"ז כתנא (!)... שאין הכזנה (!) לרשב"א... מגיד משנה ריש ספד (!) זמנים...". ובהמשך (עמ' 114 הערה 98): "הגניזה הקהירית בה נמצא חומר דב (!) הזורע אור... ורי (!) מ"ש... בודפסם (!) תרפ"ב... קיומה של הגאונות בבגדד וגס (!) של משרת ראש גלות...". ועוד קצת מהפרק שאחריו (עמ' 126), העוסק דווקא בשיבושי דפוס...: "דוגמה (!) המצב גם בשטח הוצאת ספרל (!) הראשונים... ונדכוס (!) בשיבושים וליקויים מרובים...".

שיבוש הפניות

אך לא מדובר בבעיות אסתטיות גרידא. הקושי הגדול ביותר בדחיפת כל המאמרים למיקסר בלי בדיקה, עולה מאיבוד מוחלט של כל ההפניות הפנימיות במאמרים. ראשית, כרכים ב–ג נושאים מספור עמודים אחד ברצף, בחירה די מוזרה בהתחשב בכך שהכרך הראשון נושא ספירה בפני עצמו. מספור הערות השוליים ממשיך ברצף אחד בכל חלק לאורך כל פרקיו. יוצאים מן הכלל חלקים ד–ה שנקראים "על הראשונים (א)" ו"על הראשונים (ב)", שאמנם שניהם עוסקים בראשונים, אך "במקרה" כל אחד מהם נמצא בכרך אחר, ולמרות זאת הפותח את כרך ג' ימצא שהערת השוליים הראשונה היא מס' 648 (וסימנך אנא תרח"ם), משום שהמספור ממשיך מחלק ד'. ואילו בחלק ו', "על האחרונים", כל פרק זכה למספור בפני עצמו.

ובכן מה יצרה מדיניות זו? העורך לא טרח לעדכן את ההפניות הפנימיות (כגון "ראה לעיל הערה...") שבכל פרק, ולעתים ניתן למצוא הפניה לעמ' אחר או להערת שוליים אחרת, כאשר בעימוד הנוכחי השתנו מספרי העמודים וגם מספרי ההערות. דוגמה בולטת לכך בחלק ג' (ב, עמ' 247), בהערה 392: "ר' הע' לעיל, ולהלן (!) הע' 392". הפניה למספר הערה הדומה למספר הערה זו עצמה.

וכן בכרך השלישי, במאמר על מקום גיד הנשה (עמ' 960, הערה 8): "עם ירידת הגיליון לדפוס... נתקבל במערכת 'המעין' מאמר קצר... ראה להלן עמ' 100. הערת עורך המעין". ניתן להבין מהערה זו שהמאמר פורסם ב'המעין', אך עתה ההפניה לעמ' 100 איבדה כל משמעות, שכן אין לפנינו הערה כזו, ולמצער היה על העורך להפנות לשם המאמר וזמן פרסומו.

לסיכום, ספרו של הבלין מכיל מכול טוב, אך למרבה הצער קשה מאוד לקרוא בו בצורה רצינית. מן הראוי שהספר יעבור עריכה והגהה יסודיות, הן ברמת הטיעונים והתכנים הן ברמת העריכה וההגהה, ומובטחני שהוא ימצא את מקומו בכותל המזרח של מחקר התלמוד.