בנימין זאב בנדיקט | מרכז התורה בפרובאנס: אסופת מאמרים
בנימין
זאב בנדיקט | מרכז התורה בפרובאנס: אסופת מאמרים
מוסד
הרב קוק; ירושלים תשמ"ה
השבת
קראתי לראשונה את ספרו של בנדיקט בשלמותו, ואשמח לשתף כמה נקודות. אקדים כי למדתי
בעבר אצל פרופ' שמחה עמנואל על חכמי פרובנס ולא יכולתי להימנע מהשוואות.
1.
הספר עשוי לאכזב מעט. הציפיה מהכותרת היא כי הספר יקיף את כלל חכמי פרובנס, לפחות
החשובים שבהם, דוגמת האשכול, העיטור, הראב"ד, המנהיג והמאירי – בכל אחד מהם
ישנם דיונים מחקריים לא פשוטים, אבל מכל אלו כמעט ולא נמצא בספר, אפילו מילה קטנה
על פולמוס האשכול לא נמצא בספר, ואין ספק שהיה למחבר מה לכתוב. בפועל המחבר מתמקד
ומרחיב בדמויות פחות מפורסמות, דוגמת ר' משה בר' יוסף מנרבונה, ר' שמואל בר' דוד
וספר בעלי אסופות. מטרת המחבר להוכיח, בניגוד לדעת כמה חוקרים (עד לזמנו), שפרובנס
הייתה מרכז גדול של תורה, לא רק מהמאה ה־12, כי אם כבר במאה ה־11 וקצת לפניה, ואת
זה הוא כנראה עושה לא רע. אבל ניכר ממבנה הספר כי הוא לא נועד להיות מוצג כספר,
ולכן לא ניתן לראות בו מונוגרפיה שלמה על חכמי פרובנס. בדיוק כפי שכותב המחבר עצמו
על ספרו של 'רב צעיר' כי "אין ספק, שספר, שאינו פרי עבודה כוללת אחת אלא אוסף
של מאמרים שנכתבו בזמנים שונים, לעתים אפילו בריחוק של עשרות שנים, אינו יכול
להצטיין באחידות השיטה והדעות ובהעדר סתירות" (עמ' 198).
כמה
מאמרים בסוף הספר עוסקים בכלל ברי"ף, בתירוץ "שכן חכמי צרפת הדרומית
הושפעו במיוחד מתורתו של הרי"ף, שראו בו, כהגדרת ר"מ המאירי, את 'גדולי
הפוסקים'". דומה שבאותה מידה יכול המחבר להאריך גם בחקר ספרות האמוראים.
למעשה
הספר הזה הוא אסופת מאמרים שפורסמו במשך עשרות שנים. הרב המחבר לא רצה לפרסם את
הדברים ללא עריכה מחודשת, ואולי החיסרון שציינתי עמד בין שיקוליו, אך בני קהילתו
(אחוזה, חיפה) הודיעו לו שהחליטו על הוצאת המאמרים בספר.
2.
קשה להצביע על ספר זה כספר של בית המדרש, כי המחבר זכה גם לתואר פרופסור וכיהן
כאיש אקדמיה, אך מקריאת הערך בוויקיפדיה (המציג דמות מרשימה מאוד!) נראה כי יותר
כיהן המחבר ברבנות ובבית המדרש משכיהן באקדמיה. דומני שהוא נוקט בשני הכובעים כדי
לבקר אנשים משני הצדדים. כך הוא מבקר מהדיר תורני של חידושי תלמיד הרמב"ן
בטענות קשות על חוסר מקצועיות אקדמית ועריכתית, ולאידך גיסא את מרדכי מרגליות
שבאנציקלופדיה שלו מציג את דמותם של חכמי ישראל בצורה לא ראויה, כאשר הערך על
רגמ"ה מכיל שלושה עמודים לתולדותיו, שלושה עמודים ליצירתו הפיוטית, ורק שורות
אחדות למפעלו העיקרי – מסורה, הגהה, פרשנות, פסקי תשובות ותקנות, מה שמהווה
"סילוף דמותו של אחד מעמודי התווך של בית ישראל" (עמ' 197). לאורך הספר
ניכרת מגמתו החרדה לכבודם של חכמי ישראל, וכך גם בהתנגדות לטענות חוקרים על
מקוריותו של המאירי בעיקרי היהדות, באופן שנתפס כסטייה מן המקובל.
האם
הוא פעל ממגמות נוספות? המחבר מפרש את עדותו של ראב"י בעל האשכול כי ראה את
רבו(?) ר"י ברזילי הברצלוני באופן שר"י הברצלוני ביקר בלוניל ולא
שראב"י ביקר בברצלונה (עמ' 31), אך שמחה עמנואל (בשיעור) רואה בטענה זו חלק
ממגמתו של המחבר להאדיר את פרובנס.
3.
אגב מה שכתבתי בעבר על הטעות בייחוס כהונה להג"מ, המחבר מספר לנו על ייחוס
מוטעה נוסף, לפיו היה הרי"ף כהן (עמ' 286). הוא מסביר שהמקור לטעות הוא מספר
'דרך תמים' שמביא את נוסח מצבת הרי"ף: "רב יצחק כהן אלפאסי", אך
לאור העובדה שבשום מקור בספרות הלכה ודברי ימיה לא צוין תואר הכהונה לצד שמו, הוא
מציע כי "ייתכן מאד שעל המצבה היה חרות שמו המלא של הרי"ף 'אבן אלפאסי'
או 'בן אלפאסי', ומאחר שהרי"ף היה ידוע בשמו המקוצר 'ר' יצחק אלפאסי' קרא
הקורא את האותיות שעל המצבה, שכבר היו, כנראה, מטושטשות 'כהן אלפאסי' במקום 'אבן'
או 'בן אלפאסי'".
4.
הערה כללית על חקר הספרות הרבנית של ימי הביניים. המחבר מאריך בביקורת על מהדיר
פירוש תלמיד הרמב"ן לתענית (רי"י הופמאן). בסוף דבריו הוא מעיר נקודה
חשובה: "הלקויים השונים שמניתי למעלה מקורם בהעדר מחקר יסודי, המעמיד כללים
ומדות לחקר הספרות הרבנית לזרמיה ולבתי מדרשיה. הבא לעסוק בנושא מספרות התנאים
מוצא לפניו ספרות מדעית רחבה [...] אולם לא כן מצב המחקר של הספרות הרבנית מתקופת
הגאונים ועד תקופות האחרונים, הספרים המועטים שהופיעו בשטח זה, מ'דור דור ודורשיו'
של אייזק הירש ווייס ועד 'תולדות הפוסקים' של ח' טשרנוביץ, אין בכוחם להדריך את
החוקר בספרות זו. מחברי הספרים הללו לא הצליחו לחדור לנבכי היצירה, לגלות את טיב
זרמיה וזרמי זרמיה ואת תכונותיהם ולקבוע כללים ומדות [...], משום כך אנו עדים
לתופעה, שאף המלומדים המפורסמים ביותר בבואם להוציא קטעי כתב־יד מספרות הגאונים
והראשונים אינם מצליחים לעמוד על מהותם האמיתית ולהוציאם בצורה מתוקנת
[...]".
המאמר
הזה נכתב בשנת תשי"ד, לפני שבעים שנה, ומי שמסתכל כיום על עולם המחקר של אישי
ימי הביניים וספרותם, לא יכול שלא להתפעל מההתקדמות המרהיבה שחלה בתחום. בספרייתי
אני יכול למנות כמה עשרות ספרים, וכמובן שברשותי מעט מזעיר. ככל שתחום המחקר היה
חסר בדורם, כך יש להעריך יותר ויותר מחברים אלו ששקדו ללא מחשבים וללא תוכנות
חיפוש ובנו מחקר שלם ומשמעותי כל כך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה