רוביק רוזנטל | העברית הישראלית: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו
רוביק
רוזנטל | העברית הישראלית: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו
כתר;
2026
כבר
סיפרתי פעם על הרגע השבועי היפה, שבו אני מקבל את הניוזלטר השבועי 'הזירה הלשונית'
של רוביק רוזנטל. מלבד פעילותו הלשונית הבלתי נלאית רוזנטל הוא גם סופר פורה שמתחת
עטו ראו אור כבר עשרות ספרים. ספרו החדש מתחקה אחר גלגוליה של העברית המדוברת
בישראל, שהיא איננה השפה התקנית והכתובה. על עיצובה של השפה המדוברת משפיעים גורמים
היסטוריים, גאוגרפיים, תרבותיים ואנושיים. בספר הוא מספר על עיצורים שאיבדנו, על
שורשים שיצרנו, על העולם העשיר של מטבעות הלשון שלנו, על הסלנג, על תחומי הטאבו
בשפה, על השפעות המסורת והדתיות ועל עוד מגוון רחב של נושאים. שטף הדוגמאות שמכיל
כל פסקה מעורר השתאות ולפעמים מסחרר ממש. קשה להקיף ספר כה עשיר, ואסתפק בכמה
עניינים שאהבתי.
פרק
מעניין מוקדש למטבעות לשון שנאספו לשפה העברית – "מטבעות הלשון הם קרן השפע
של התרבות העברית. הם מגיעים מכל פינה בזמן ובמרחב", למשל "אבד עליו
הכלח" מהתנ"ך, "בירך על המוגמר" מלשון חכמים. מטבעות לשון
נוספים מגיעים אלינו ממגוון שפות כמו אנגלית, ערבית, צרפתית, יידיש, לדינו ועוד,
במנגנון הקרוי "תרגום בבואה" או "תרגום שאילה". למשל
"חושך מצרים" מיידיש, "שנת תרפפו" מלדינו, "קפץ על
העגלה" מאנגלית. תרגומי השאילה עוברים לעיתים פיתוח עברי־ישראלי. למשל הביטוי
הגרמני "מים רבים יזרמו במורד הריינוס", המתייחס לעתיד הרחוק, זכה
לפיתוח עברי: "הרבה מים יזרמו בירדן". קיימת גם תופעה של גלגול רב־שלבי,
למשל מקור הביטוי "פעם שלישית גלידה" הוא בכמה ניבים באנגלית המתייחסים
לדבר מה המתרחש שלוש פעמים ברציפות: third time lucky (הפעם השלישית תהיה
במזל), וגם: third
time's the charm (בפעם השלישית יתרחש קסם). על דפוס זה נאמר
גם next time I scream
(בפעם הבאה שאפגוש אותך אצעק), ששובש בישראל על פי השמיעה ל־next time ice cream
(בפעם הבאה גלידה), ובחיבור לניבים הקודמים נוצר "פעם שלישית גלידה".
פרק
נוסף עוסק באופיין של שיחות שונות, למשל שיחה בין הסופר לקוראיו, שיחה בין אדם
לאלוהיו, שיחה בין גננת לילדי גן, שיחה אינטימית, שיחה עסקית, שיחה אלימה ושיחת
סתם (small talk).
לכל קטגוריה של שיחות אופי משלה וסימנים משלה. אחד הסימנים הוא קצב הדיבור. לכל
אדם קצב דיבור משלו, ואנחנו יכולים לראות פוליטיקאים שמזוהים עם קצב דיבור איטי או
מהיר באופן בולט וייחודי. מתקבל הרושם כי דיבור מהיר הוא מאפיין דורי, וכי צעירי
דור המילניום מדברים בקצב מהיר יותר מאחיהם הבוגרים ואחיהם, וכן בהשוואה לדוברי
שפות אחרות. מחקרים שונים מבחינים בין קצב דיבור משתנה משפה לשפה, למשל הדיבור
ההולנדי מהיר מן הבלגי, והדיבור הערבי מהיר מן ההונגרי, אבל בהונגרית עלתה מהירות
הדיבור בערך פי שניים ב־150 השנים האחרונות. "מן המחקרים המעטים בעברית עולה
שאנחנו במקום טוב בקבוצת השפות המהירות. המחקר מראה גם שקצב הדיבור הישראלי עלה
באופן תלול לעומת מחקרים מקבילים משנות השישים של המאה העשרים. דוגמה משעשעת לכך
היא נוהג ההולך ומתרחב להאזין להסכתים ולספרים קוליים במהירות גבוהה פי אחד וחצי
מהמהירות המקורית. התופעה מושפעת מתרבות הראפ, שבה הדיבור המהיר הוא מאפיין מרכזי"
(עמ' 91).
פרק
חשוב עוסק בשאלת ה"שמירה" על העברית – האקדמיה ללשון, גלגול מחודש של
"שפה ברורה" ו"ועד הלשון", היא מכון התקנים הלשוני, אבל היא
זקוקה לסייענים ולסוכנים, או כלשונה של אורה שורצולד: "שוערים". כאלו הם
למשל פינות רדיו לשוניות, ספרי הדרכה שנפוצו בעבר כמו 'ודייק' או 'עברית כהלכה',
ומערכות החינוך וההוראה. קיים ויכוח בין בלשנים האם הציבור הוא הפוסק האחרון מה
נכון ומה לא נכון לומר, או שהעברית מבוססת אך ורק על המקורות וצריכה להילמד בדרך
של שחזור ובחידושים מזעריים. אבל יש גם "שוערים" לא רצויים. וכאן חוזר
רוזנטל לספרו "מסעותיי עם העברית" (ראו סקירתי) שם עסק באותם "ציידי
השגיאות", הלוכדים מה שנראה להם שגיאה, ומייד עטים על הדובר או הכותב בזעם
קדוש. אלו לוקים בחטא גדול מכל שגיאה לשונית – חטא ההתנשאות: הם משניאים את השפה
על הסובבים אותם, בהזדמנות זו גם את עצמם, ולצד זאת הם לעיתים קרובות טועים
ומטעים. רוזנטל בדרכו הוא בין הקולות החשובים המלמדים לא רק את השפה ואת תקינותה,
אלא גם כיצד יש להתנהל במרחב עם האמת הלשונית.
התפתחות
השפה מלווה מן הסתם באנקדוטות מעניינות, ורוזנטל מתבל את הספר בסיפורים מלאי חן.
בפרק על שפת התקשורת הישראלית מוקדש מקום נרחב לתחום הפרסום. הפרסומות ברדיו
ובטלוויזיה חייבות לקבל את אישורם של יועצי הלשון. אבא בנדויד, מגדולי המעצבים של
הנורמות הלשוניות בשידורי הרדיו בישראל, נהג לבחון כל פרסומת על פי צורכי הלשון
וצורכי הפרסומת, והקפיד גם על השטף המוזיקלי. בשנות השבעים ניסה ראובן וימר לשכנע
את בנדויד לאשר את הסיסמה "הכול הולך עם קוקה קולה", אך בנדויד התנגד
בתוקף ואמר "זה לא ילך ברדיו, הסיסמה הזאת". כשתפס שהוא עצמו השתמש
בביטוי נשבר, והסיסמה שודרה.
הפרק
החותם את הספר מבקש לבדוק האם העברית נשארה שפה חיה ודינמית ולבחון אם התגבשו
בעברית הישראלית דפוסים משותפים ותהליכים בולטים, זאת באמצעות שש שאלות. אסתפק
בטעימה מהשאלה הראשונה: האם קיים "מבטא ישראלי" או "מבטא
ילידי"? ואם כן, מהו? ואיך נוצר? בשאלה זו אירע תהליך מעניין. מחד מסורת
ההגייה שנבחרה למבטא הישראלי היא ההגייה הספרדית; ההגייה האשכנזית נדחתה ואף זכתה
ליחס מזלזל. גלי ההגירה הרבים לאורך שנות היישוב הביאו איתם שלל מבטאים ודרכי
הגייה, למשל יוצאי ארצות ערב הדגישו את העיצורים הגרוניים; יוצאי תימן שימרו את מסורת
ההגייה התימנית המיוחדת; יוצאי ארגנטינה נהגו להחליף בין העיצורים מם־נון בסוף
מילה; הרוסים מבטאים תנועת o עברית בלתי מוטעמת בתנועת a
ועוד. אך הדובר הילידי דחה את התכונות הייחודיות האלה. שלמה גויטיין כתב כי מסורות
ההגייה הניצות, הספרדית והאשכנזית, התערבבו במבטא המשותף שאותו כינה "ספרדי
על פי הרצון ואשכנזי על פי היכולת". כלומר המבטא הושתת על מינימום התנועות
המשותפות לשתי המערכות, ועל מימוש העיצורים המשותפים. העדויות הרבות שעולות מהספר
מלמדות כי המבטא הישראלי מייצג את המכנה המשותף הנמוך לשלל המבטאים והמסורות:
ויתור על הגרוניות והנחציות, ויתור על הריש המתגלגלת, ויתור על הדגש, ויתור על
השוואים הנעים והחטפים. במאבק בין האשכנזית והספרדית הלך המבטא אחרי הספרדית, אך
הוויתור על הגרוניות והמלעול החלקי הוא בהשפעת האשכנזית. המבטאים השונים עברו עם
השנים אל הסָטירה והפרודיה, ובמגוון תוכניות טלוויזיה משתקפת ההתנשאות המובנית של
דובר העברית הילידית, הבז למבטאים של דורות המהגרים וגאה במבטאו הישראלי, גם אם
אין לו סיבות רבות לגאווה, כפי שמציין רוזנטל.
בספרו
החדש, רוביק רוזנטל ממשיך במשימתו מרובת השנים להאהיב את העברית על דובריה, והוא
עומד במשימה זו בהצלחה יתרה. ספרו משלב את מיטב הדיונים האקדמיים עם דוגמאות
מהשטח, והכול בשפה קולחת שחוט של הומור משוך עליה. אם אתם אוהבים את השפה, רגישים
לשגיאות לשון, סקרנים להבין למה אנחנו מדברים כפי שאנו מדברים – הספר הזה הוא
בשבילכם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה