ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

יעקב צ. מאיר | דפוס ראשון: מהדורת התלמוד הירושלמי ונציה רפ״ג 1523 וראשית הדפוס העברי מאגנס; ירושלים תשפ"ב   השבת זכיתי סוף סוף להשלים את הקריאה בספרו החשוב של מאיר. בעידן המצאת הדפוס לקחו המדפיסים כתבי יד כדי להכין לפיהם ספרים להדפסה. מה היה היחס שלהם לכה"י, כיצד הם הגיהו והכינו את כה"י, ומה באמת קרה שם בתוך חדר הדפוס? לרוב, לאחר ההדפסה השליכו המדפיסים את כה"י לפח הזבל הפיזי (וההיסטורי). אבל שונה היה המקרה של הדפסת הירושלמי בוונציה, כאשר כה"י ששימש להדפסתו – 'עותק המדפיס', נשמר עד לימינו וידוע בשם כ"י ליידן (לצד כ"י וטיקן 133 על חלק מהירושלמי, אשר היה אף הוא בבית הדפוס). זהו מקרה נדיר שמאפשר לנו להציץ אל תוך תהליך ההדפסה, להבין כיצד הכינו את כה"י לדפוס, החל מתהליך ההגהה הראשוני, תהליך רישום ההערות הטכניות למדפיסים, ועד השלב שבו הוטבעו אותיות העופרת על גבי הנייר. נקודה מרתקת במיוחד היא העובדה שעל גבי כ"י ליידן נותרו כמה "דרישות שלום" פיזיות מההדפסה הראשונה (מלבד כמובן ההגהות והרישומים לדפוס) – הטבעות דפוס, כלומר הטבע...

עודד היילברונר | "הדור של 1940": מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית כרמל; ירושלים תשפ"א   הקריאה בספרו של היילברונר באה לי בעיתוי הולם לדיכאון הלאומי שלנו. אין לי הבנה בתחומי הספר, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה, ובכל זאת הספר מרתק ומעורר עניין, ואישית נהניתי לקרוא ולהזדהות עם כמה נקודות אותן אסקור בקצרה: הנקודה המעניינת ביותר וגם האקטואלית היא, כי טענתו של אמיל דורקהיים מסוף המאה ה-19, לפיה "שיעור ההתאבדות פוחת בעיתות מלחמה וסיכון ועולה אחריהן, אוששה בשורה של מחקרים במדינות מערביות בזמן שתי מלחמות העולם ואחריהן... בתקופה של רווחה כלכלית יחסית ומודרניזציה מואצת, 'רעשי המודרניות' יוצרים תשישות נפשית, בדידות ולחצים חברתיים הגורמים לאנשים פגיעים לנסות לפתור את בעיותיהם ופחדיהם באמצעות התאבדות" (עמ' 35). קצת עזר לי לקרוא את זה, כי עם פרוץ המאורעות חשתי גם אני רגיעה מסוימת מהמועקות האישיות שלי או כעין תחושת התעלות מעליהן, וכעת גם ידעתי להצביע על ההגדרה. במחזה "לילה במאי" כותב א. ב. יהושע: "הרי בימים כאלה מתרוקנות, נדמה לי, המחלקות לבריאו...

נריה גוטל | חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק מאגנס; ירושלים תשס"ה   לפני כעשור, בשבתי על ספסלי בית המדרש, דנתי עם החברותא בעניין מציצה במילה. בעיקרה המציצה ממלאת פונקציה רפואית פשוטה, כפי שהבינו זאת בזמן חז"ל. לדבריהם מוהל שאינו מוצץ יש להעבירו, שכן הוא מסכן את התינוק למוות. במאות השנים האחרונות גובר הידע הרפואי וההבנה כי אין במציצה כל תועלת רפואית (למרות מאמרים, אפולוגטיים בחלקם, המנסים להוכיח את תועלתה גם בימינו, זאת למרות שגם אלו אינם מוצצים את האצבע של הילד שלהם כאשר הוא נחתך מסכין). היה מתבקש כי המציצה תפנה את מקומה לדרכי הטיפול המודרניים. בד בבד, הלך וצמח עולם הקבלה שהעניק משמעות לכל אקט קטן כגדול, וגם המציצה לא הצליחה לחמוק מטיפולו. הפוסקים השמרנים שנלחמו במשכילים שביקשו לעקור את המציצה (לגמרי או חלקית) נעו בין הציר ההלכתי שמגן על הגמרא בכל עוז לבין הציר הקבלי שרואה נחיצות רוחנית במציצה ומחשיב אותה כחלק מהמצווה. תאמרו מילא, נשמור על היגיינה ונמצוץ, אבל מציצת דם אסורה הלכתית בשבת, ואם אנחנו משוכנעים שלמציצה אין כיום פונקציה רפואית אין שום הית...

אֶרוס אֵירוסין ואִיסורים: מיניות ומשפחה בהיסטוריה | בעריכת י' ברטל וי' גפני שזר; ירושלים תשנ"ח   השבת סיימתי לקרוא את אסופת המאמרים ארוס אירוסין ואיסורים, שמוקדשת כולה להיבטים שונים סביב כותר הספר. מרבית המאמרים משתייכים לסוגת המחקר ההיסטורי, ואילו מיעוטם משתייכים לסוגות אחרות דוגמת ספרות, אמנות ודמוגרפיה. אסקור כדרכי כמה מאמרים שמצאתי בהם עניין. בבוקרו של חג, כאשר שמעתי לראשונה על התפרצות האירועים הביטחוניים, הייתי באמצע קריאת מאמרו של פרופ' שמחה גולדין, אביו של הנעדר הדר גולדין, והרגשתי שיש כאן תזמון כואב. אבל מה שמצמרר עוד יותר זהו שם מאמרו של גולדין: '"פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקיימים בתעתועם": ילדים יהודים ומסיונריזציה נוצרית'. הכותרת מתייחסת למסעי הצלב, שם חששו הורים יהודים שהנוצרים ינצרו את ילדיהם, ולכן היו מהם שבחרו להתנצר למראית עין כדי שיאפשרו להם לגדל את הילדים, אך היו שלמרבה הטרגדיה בחרו להמית את ילדיהם כדי שלא ייהפכו לנוצרים. אתמקד דווקא במה שמעסיק אותי הרבה. המאמר עוסק סביב שאלת היחס לעולם הילדים. במחקר ידועה טענ...

     מנחם הרן | האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים ביאליק ומאגנס; ירושלים תשנ"ו   בשבועות האחרונים קראתי בספר של פרופ' מנחם הרן, האסופה המקראית. קראתי את החלק הראשון בסדרה (ירושלים תשנ"ו), החלק שהגיע לידי, שבו עיקרי שיטתו של הרן. מקובל היה במחקר כי תהליך הקנוניזציה של המקרא דומה לתהליך המקביל של הברית החדשה. בבה"ח מקובל בלי ספק כי עיקר התהליך היה ברירה מתמדת של ספרים נבחרים ראויים מתוך מבחר רחב של ספרים, תוך הותרת האחרים בחוץ. כמו כן, היה מרחק זמן בין חיבורו של כל ספר לבין ההכרה במעמדו הקנוני. עקרונות אלו ברורים למדיי, אך הרן מבקש לפקפק במקובל במחקר כי גם במקרא התקיימו עקרונות אלו. לדבריו, "לא ברירה היתה בקאנוניזציה של המקרא אלא ההיפך מזה: איסוף של שרידים... מן התקופה שהיה חסד אלוהים שרוי בה על ישראל... עד שהוקפה האסופה במלואה ותמו כל השרידים". בנוסף, הוא מבקש להוכיח, כי "לא שספרים שכבר נתחברו היו כאילו מונחים עד שעשאום חלק מן הקאנון... להיפך, רובם המכריע של ספרי האסופה המקראית, שהם ספרי כינוס, מ...

יוסף דן | תורת הסוד של חסידות אשכנז מוסד ביאליק; ירושלים תשכ"ח בחג הסוכות קראתי את ספרו הישן של יוסף דן, תורת הסוד של חסידות אשכנז. זהו כמעט ספרו הראשון של דן, ומאז הוא כבר כתב עשרות ספרים, ביניהם הסדרה המפוארת 'תולדות תורת הסוד העברית' ששני כרכים מתוכה (ה-ו, תשע"א) מוקדשים לקבלה באשכנז. בהקדמה לכרכים אלו הוא מבהיר בענווה שבין הטעויות הרבות שבספרו הראשון, "הבולטת בטעויות הללו היא השימוש במונח 'חסידי אשכנז' או 'חסידות אשכנז' ככינוי לכל מי שעסק בתורת הסוד במערבה ובמרכזה של אירופה באותה תקופה.... אך התברר לי שהוא טועה ומטעה... השימוש בו כורך יחד עשרות תופעות רוחניות, חוגים ותפיסות עולם... [ש]נבדלו זה מזה במידה רבה... משום כך העדפתי את הביטוי 'בעלי הסוד באשכנז' ככותרת לתחום כולו". אם כן, כדי ללמוד על התחום בצורה ראויה עדיף ללמוד בספרים החדשים, ולמרות זאת, מתוך מודעות לבעיה, בחרתי לקרוא בספר הישן שמצוי בידי פיזית. מרתק לראות כיצד עובר דן על יסודות תורתם של חסידי אשכנז ומחפש בכל פעם את השורש הקדמון, את ההשפעה הנוכרית, ואת הפיתוח העצמי של הש...