אֶרוס אֵירוסין ואִיסורים: מיניות ומשפחה בהיסטוריה | בעריכת י' ברטל וי' גפני

אֶרוס אֵירוסין ואִיסורים: מיניות ומשפחה בהיסטוריה | בעריכת י' ברטל וי' גפני

שזר; ירושלים תשנ"ח

 

השבת סיימתי לקרוא את אסופת המאמרים ארוס אירוסין ואיסורים, שמוקדשת כולה להיבטים שונים סביב כותר הספר. מרבית המאמרים משתייכים לסוגת המחקר ההיסטורי, ואילו מיעוטם משתייכים לסוגות אחרות דוגמת ספרות, אמנות ודמוגרפיה. אסקור כדרכי כמה מאמרים שמצאתי בהם עניין.

בבוקרו של חג, כאשר שמעתי לראשונה על התפרצות האירועים הביטחוניים, הייתי באמצע קריאת מאמרו של פרופ' שמחה גולדין, אביו של הנעדר הדר גולדין, והרגשתי שיש כאן תזמון כואב. אבל מה שמצמרר עוד יותר זהו שם מאמרו של גולדין: '"פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקיימים בתעתועם": ילדים יהודים ומסיונריזציה נוצרית'. הכותרת מתייחסת למסעי הצלב, שם חששו הורים יהודים שהנוצרים ינצרו את ילדיהם, ולכן היו מהם שבחרו להתנצר למראית עין כדי שיאפשרו להם לגדל את הילדים, אך היו שלמרבה הטרגדיה בחרו להמית את ילדיהם כדי שלא ייהפכו לנוצרים. אתמקד דווקא במה שמעסיק אותי הרבה.

המאמר עוסק סביב שאלת היחס לעולם הילדים. במחקר ידועה טענתו של ההיסטוריון והסוציולוג הצרפתי פיליפ אריאס (1914–1984) לפיה בימי הביניים לא היה קיים כלל מושג 'ילדות'. הילד נתפס בעיניהם כמבוגר קטן. יש יחס ואהבה והכול, אבל אין הכרה בכך שיש לילד אופי מיוחד הנבדל מן האופי המבוגר, לא במשחקים, לא בלבוש, ובטח שלא בתרבות. בערך בגיל שבע, כאשר עבר את גיל התמותה והישרדותו נראתה סבירה, החל להתמזג בעולם המבוגרים ללא תקופת מעבר.

גולדין מבקש לבחון את השאלה בתוך העולם היהודי, בעיקר באשכנז של המאות ה־12–13, והוא מוצא מודל שונה. מדובר בתקופה מאוימת מצד הנוצרים, ודרך ההכנה המהירה של הילד וחיבורו לעולם הערכים היהודי, כדי למנוע ממנו היסחפות לנצרות, מגלים את היחס המיוחד לילד. הילד לא מוגדר כבוגר, תקופת הילדות כוללת מאפיינים כמו הבנה, קירבה רבה, חמימות והפגנת רגשות, בד בבד עם תהליך הכנסה מהירה שלו לתוך המערכת הנורמטיבית. הוא מחדד כי הכנסה מהירה של הילד למערכת הנורמות של הקבוצה הבוגרת אינה סותרת את הגדרת הילדות כגיל מיוחד, שכן החברה לא רואה בילד בוגר אלא מטילה עליו חובות מותאמים שמטרתם עתידית. "שילובם בעולם המבוגרים לא בא על חשבון תקופת הילדות אלא נעשה בשילוב עמה". אפשר לדון על כמה מראיותיו, אך ככלל המאמר משכנע ויפה מאוד.

שמואל פיינר, במאמרו 'האישה היהודייה המודרנית: מקרה-מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה', סוקר מאוד יפה את התפתחות מעמד הנשים בחברה המשכילית והמודרנית, בעיקר בגרמניה וברוסיה של המאה ה-19. הוא מראה את המתח שבין החזון לנשים יהודיות משכילות ומשוחררות מכבלי המסורת הדתית, לבין "חשש" מהתפרצות השכלה נשית לא רצויה וניסיונות שונים לבלימתן של נשים כאלו.

בין החששות הועלתה בעיית "ההשכלה המדומה". גוטלובר למשל ראה נשים יהודיות שהתלבשו בצורה אופנתית מאוד ונהגו בגינונים מודרניים, אך לא עשו זאת מתוך התעמקות בספרות הרוסית הרדיקלית. יל"ג ומשכילים אחרים ראו נזק רב ב"השכלה מדומה" שכזו. אם נעתיק זאת לימינו, לפעמים אנשים מערבבים בין מודרנה לנהנתנות. אולי שניהם מעידים על התמערבות מסוימת, אך ההבדל ברמה האינטלקטואלית גדול מכדי לראות בו הבדל כמותי. המודרנה היא תפיסת עולם רציונלית שמבקשת לבחון כל דבר בביקורתיות, ולא מקבלת דוגמות מסורתיות בעצימת עיניים. הנהנתנות יכולה להיות ריקה מתוכן, רצון סתמי לטעום ממנעמי העולם, ולצד זאת להישאר נאמנים לעולם המסורתי, לעיתים באופן מגוחך. תופעה כזו הציקה למשכילים דאז, אך נראה שאלו יצאו מנקודת הנחה שנשים נוטות הרבה יותר לפספס את התוכן ולהיסחף לקליפה, ולכן הם כתבו ביתר שאת נגד נשים משכילות.

הפטרנליזם המשיך גם כאשר התקבלו תגובות ומאמרים כתובים לפרסום בעיתונים, אז דאגו להקדים בהצהרת התרגשות – "וראה זה חדש אשר עינינו ראו בלשון עבר מעשי ידי אישה עבריה תפארת הנשים" (המגיד 1857). אחת הכותבות, טויבה סגל מווילנה, מקדימה למאמרה כי היא יודעת שקוראי המאמר יאמרו "האח, הנה עלמה כותבת בשפת עבר!... הלא יקר הוא מאד בימים האלה אישה כותבת בשפת קודש!", אך היא דוחה זאת מראש בחצי עלבון: "האם קופים אנחנו ולא בינת אדם לנו, כי כן יתמהו הגברים אם ימצאו בנו דבר מצוין?". במבט לאחור, הפטרנליזם מובן מאוד על רקעו ההיסטורי, אך אין ספק שככל תהליך מבורך, תחילתו לוותה בחבלי לידה טבעיים. כשם שבציבור המשכיל, כתיבתן של נשים נחשבת לטבעית ומובנת מאליה, יש לצפות שגם בחברות שמרניות יותר, הדבר יגיע לידי שינוי אי שם בעתיד.