מנחם הרן | האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים

    

מנחם הרן | האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים

ביאליק ומאגנס; ירושלים תשנ"ו

 

בשבועות האחרונים קראתי בספר של פרופ' מנחם הרן, האסופה המקראית. קראתי את החלק הראשון בסדרה (ירושלים תשנ"ו), החלק שהגיע לידי, שבו עיקרי שיטתו של הרן. מקובל היה במחקר כי תהליך הקנוניזציה של המקרא דומה לתהליך המקביל של הברית החדשה. בבה"ח מקובל בלי ספק כי עיקר התהליך היה ברירה מתמדת של ספרים נבחרים ראויים מתוך מבחר רחב של ספרים, תוך הותרת האחרים בחוץ. כמו כן, היה מרחק זמן בין חיבורו של כל ספר לבין ההכרה במעמדו הקנוני. עקרונות אלו ברורים למדיי, אך הרן מבקש לפקפק במקובל במחקר כי גם במקרא התקיימו עקרונות אלו. לדבריו, "לא ברירה היתה בקאנוניזציה של המקרא אלא ההיפך מזה: איסוף של שרידים... מן התקופה שהיה חסד אלוהים שרוי בה על ישראל... עד שהוקפה האסופה במלואה ותמו כל השרידים".

בנוסף, הוא מבקש להוכיח, כי "לא שספרים שכבר נתחברו היו כאילו מונחים עד שעשאום חלק מן הקאנון... להיפך, רובם המכריע של ספרי האסופה המקראית, שהם ספרי כינוס, מלכתחילה לא נתחברו אלא על מנת להכיל את השרידים, ופעולת הכינוס היא שהקנתה לספרים את מעמדם הקאנוני. ברוב השרידים היתה קדושה עוד קודם שכונסו, אבל באותו שלב לא היתה זו קדושה קאנונית...". זאת למרות הבחנתו (עמ' 39) בין שלושה סוגי ספרים במקרא: חיבורים אנתולוגיים – איסוף חומרים קדומים; חיבורים סינתטיים – איסוף שנוספה עליו עריכה ייחודים של עורכים בעלי השקפות שונות; יציקות ספרותיות כצורתן, לא ליקוטים וללא עריכה.

למרות השילוב המרהיב בין דייקנות לרטוריקה, לא לגמרי הבנתי או הסכמתי עם טיעוניו. למשל, בין שיקוליו לחלוק על המקובל הוא טוען שלא מסתבר שהיו ספרי נבואה נוספים שלא נכנסו לקנון, לא רק משום שאין לטענה זו זכר במקורות ובמסורת, אלא גם משום שאין אמות מידה של ממש להעדיף ספר נבואות אחד על משנהו. החלק הראשון יומרני למדיי, וכי אפשר להוכיח דבר כזה אחרי מאות או אלפי שנים?! ולכן גם החלק השני מעגלי למדיי, שכן אם אינך יודע על ספרי נבואה נוספים, מנין לך שלא היו אמות מידה למה לא להכניסם לקנון?! לא ארחיב כאן בטענות נוספות, אך הוא משאיר מקום לדיונים וויכוחים רבים.

לאורך הספר הוא מטפל בשני חריגים, משני צדי הקנון: כניסתו לקנון של ספר דניאל, למרות דמיונו לספרות הנבואית-האפוקליפטית של ימי בית שני אשר לא נכנסה לקנון (בגדול הוא טוען שדניאל מורכב סינתטית מסיפורים ומחזונות, והחזונות נכנסו רק משום הסיפורים ההיסטוריים, אבל זה תמצות של עמודים רבים בספר שלא במדויק). החריג השני הוא ספר בן סירא, שלמרות מעלותיו, גם בעיני חכמים, לא נכנס לקנון (משום שזיהו אותו כמאוחר לתקופת "רוח הקודש").

חוקרי מקרא לא עסקו כראוי בתחומים אחרים של מדעי היהדות, ולכן לא העמיקו היטב בהלכה התלמודית שכתבי הקודש מטמאים את הידיים, אך הרן מעמיק ומקיף בצורה מופלאה את הסוגיה כדי לברר את משמעות ההלכה בשאלת הקנוניזציה של המקרא. הוא מקדיש לסוגיה עשרות עמודים (עמ' 201–275) ואני מודה שקצת איבדתי אותו לקראת הסוף. מטרתו בפרק זה לנתק את הקשר שראו חוקרים בין הלכה זו לסיום תהליך הקנוניזציה של המקרא ביבנה.

בפרק נוסף הוא מטפל בטענה שצצה במחקר לפני מאה שנה והמשיכה אצל חוקרים באוקספורד, לפיה הנ"ך אינם מהקנון של התורה, והקנון היהודי הוא רק תורה, משנה וגמרא. הוא מפליא להוכיח בכמה אופנים כי אין לדברים אלו שחר.

בתור הדיוט בתחום חקר המקרא, אוכל לומר שמחד אני נוטה להיאבד בדיונים ארוכים למדי ולפעמים הדברים יגעים, ומאידך נהניתי מאוד לקרוא את הספר.