עודד היילברונר | "הדור של 1940": מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית
עודד היילברונר | "הדור של
1940": מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית
כרמל; ירושלים תשפ"א
הקריאה בספרו של היילברונר באה לי
בעיתוי הולם לדיכאון הלאומי שלנו. אין לי הבנה בתחומי הספר, בסוציולוגיה
ובפסיכולוגיה, ובכל זאת הספר מרתק ומעורר עניין, ואישית נהניתי לקרוא ולהזדהות עם
כמה נקודות אותן אסקור בקצרה:
הנקודה המעניינת ביותר וגם האקטואלית
היא, כי טענתו של אמיל דורקהיים מסוף המאה ה-19, לפיה "שיעור ההתאבדות פוחת
בעיתות מלחמה וסיכון ועולה אחריהן, אוששה בשורה של מחקרים במדינות מערביות בזמן
שתי מלחמות העולם ואחריהן... בתקופה של רווחה כלכלית יחסית ומודרניזציה מואצת,
'רעשי המודרניות' יוצרים תשישות נפשית, בדידות ולחצים חברתיים הגורמים לאנשים
פגיעים לנסות לפתור את בעיותיהם ופחדיהם באמצעות התאבדות" (עמ' 35). קצת עזר
לי לקרוא את זה, כי עם פרוץ המאורעות חשתי גם אני רגיעה מסוימת מהמועקות האישיות
שלי או כעין תחושת התעלות מעליהן, וכעת גם ידעתי להצביע על ההגדרה.
במחזה "לילה במאי" כותב א.
ב. יהושע: "הרי בימים כאלה מתרוקנות, נדמה לי, המחלקות לבריאות הנפש,
הניירוטים, הפסיכוטים, המטורפים הולכים לפתור את בעיותיהם במלחמה". ובדיוק
כפי שהתבטא פרויד: "בכל מקום שאני הולך אליו, אני מוצא שאיזה משורר היה שם
לפני", גם כאן קיבלה הבחנתו של הסופר אישור מחקרי מסקר של מכון גוטמן במלחמת
ששת הימים, שהשווה בין הירידה בביקורים במרפאות בזמן שלפני המלחמה לבין העלייה
הניכרת שחלה אחריה (עמ' 47 הערה 38).
נקודה נוספת - "התייחסות הסובבים
למחלת הנפש ולחולה הנפש היא תלוית תרבות". הציבור המערבי מציג אמנם גישה
ליברלית וסובלנית לסטייה מן הנורמה, אך נרתע כאשר עליו להביע קרבה או להיות מעורב
באופן אינטימי בקבוצת חולי נפש. "סקר נוסף שנערך בתחילת שנות השבעים הראה, כי
דחייה ותיוג כלפי חולי נפש בחברה הישראלית בולטים בעיקר בקרב מזרחים, וייחס אותם
בעיקר לרמת השכלה נמוכה" (עמ' 44–45). לא ראיתי את המחקר במקורו, אבל ייתכן
שמדובר גם בתסמין של שמרנות. דומני שאפילו כיום, בעידן השילוב, רואים התנהגות פחות
שוויונית כלפי ה"שונה" בחברות שמרניות יותר, ולמרות שחלה התקדמות בנושא,
החברה השמרנית איטית יותר.
ועוד סיפור מעניין. בינואר 1960 האשים
נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן את התקשורת במגמת העלייה בהתאבדויות, שכן הסיקור
הסנסציוני של העיתונות מעודד התאבדויות נוספות: "המדובר בפרסומים המפורטים על
מקרי רצח ואונס, התאבדויות לדעת ומעשי זוועה אחרים. אילו עיתונים מגישים את החומר
לפרטי פרטיו, מעוטר צילומים, מאחר שהוא קולע ליצריהם של קוראים מסוימים... אתמול
ניתן פרסום לידיעה שנער בן 14 ניסה לטרוף את נפשו בתלייה... האם אין כאן השפעת
הפרסומים על התאבדויות, במיוחד ברמות השבים ובוודאי רושמייה, כשאבות השמידו את כל
בני ביתם?.... ייתכן שהקורא צריך לדעת כי בחיים היומיומיים קורים גם מעשים קשים
ביותר, כדי להתגונן בפניהם באמצעים שונים. אבל יש הבדל בין הגשת החומר בנוסח זהיר
ומאופק, תוך הימנעות מפרטים מיותרים, לבין הגשת החומר בכותרות צעקניות, בפירוטו
ובצילומו. יש צורך להודיע. אסור לגרות".
העיתונות נענתה לכך ו'ועדת עורכים'
שכללה את עורכי 'מעריב' ו'הארץ', החליטה להגביל פרסומים בנושאי התאבדויות ואונס.
האם הדבר עזר? מסקירת העיתונות חלה כצפוי ירידה בדיווחים על התאבדויות בשנים
1960–1962, אך כמובן שעל כך בדיוק היה הסיכום. אבל בפועל מה? ובכן, לפי נתוני
המשטרה, דווקא בשנת 1961, שבה כמות הפרסומים היא הקטנה ביותר, הייתה עלייה במספר
ההתאבדויות, ובשנת 1962 הייתה קפיצה משמעותית בכמות ניסיונות ההתאבדות. "אם
מטרת ההחלטה הייתה לתרום לירידה בכמות ההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות - הרי שהיא
נכשלה" (עמ' 80–81).
בחקר החינוך והקרימינולוגיה עוסקים
הרבה בזהירות מחשיפת יתר לאלימות, מתוך הנחה שאלימות, גם כשהיא נתונה בקונטקסט
שלילי, משפיעה על הנפש ומעודדת אלימות. מחקרים רבים מבקשים לקשור בין היחשפות
ילדים לאלימות להתנהגות אלימה בהמשך. אחרים מסייגים זאת בטיעונים שונים, כמו
שמדובר במעגל שבו דווקא ילדים בעלי נטייה אלימה צורכים חומרים טלוויזיוניים כאלו,
או שישנם גורמים נוספים שמשפיעים. בציבור הדתי, ובעיקר בציבור החרדי, מצמצמים את
החשיפה לפלילים לאפס, וגם פרשיות שהסעירו את המדינה הושתקו לגמרי, זאת מתוך תפיסה
מסורתית שהחשיפה לעבירה, למרות הרתיעה ממנה, עשויה להגביר את היסוד העברייני בנפש.
האם חשיפה לאובדנות קשורה לשאלת החשיפה
לאלימות? לאובדנות גורמים רבים, שעיקרם הם עניינים אישיים של האדם, גורמים
פסיכולוגיים, גנטיים ותרבותיים. האם היחשפות לתיאורים גרפיים של אובדנות מגבירים
את המוטיבציה לאובדנות בקרב אנשים שנמצאים כבר במעגל המצוקה הנפשית? המחקר שמתואר
כאן מראה לפחות את התשובה מהכיוון השלילי – ירידת ההיחשפות לתיאורי אובדנות אינה
מורידה מקרי אובדנות. אין לי יד ורגל בתחומים אלו, כאמור, אבל אלו נקודות מוצא
מעניינות לדיון.
אסיים באנקדוטה מעניינת. עד שנת 1966
היה ניסיון התאבדות עבירה פלילית לפי סעיף 225 לפקודת החוק הפלילי משנת 1936:
"כל המנסה להרוג את עצמו יאשם בעוון". בשנת 1966, לאחר ויכוח סוער
בכנסת, התקבל חוק לתיקון החוק שביטל את העבירה, וכהצעת שר המשפטים דב יוסף, בניגוד
לאחרים, ש"דווקא ראייה הומניטארית מביאה אותי לחשוב שחקירה ומשפט פליליים
אינם הדרך הנאותה ביותר לטיפול במקרים טראגיים שכאלה..." (עמ' 81–82).
כלומר, יש עונש מיוחד בחוק לחסרי מזל
או כישרון שניסיון ההתאבדות שלהם "לא עבד". "אם אתה מתאבד, אתה
הורס לעצמך ת'חיים בידיים", כמו שצועק הגשש החיוור. האמונה היהודית (והדתית
בכלל) בחיים לאחר המוות, מאפשרת איומים מעשיים שאינם מאבדים את משמעותם גם לאחר
המוות, ועדיין כיום מתייחסים אחרת לגמרי למתאבדים, מתוך הנחה של מצוקה או חולי
נפשיים או הרהור תשובה ברגע שהיה כנראה מאוחר מדיי. מבחינה פילוסופית אין מקום
לתביעה כלפי אדם שאינו מעוניין בשותפות בקיום האנושי, ואולי צריך לנסח את זה טוב
יותר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה