רוביק רוזנטל | מסעותיי עם העברית
רוביק
רוזנטל | מסעותיי עם העברית
כתר;
2022
אחד
מהרגעים השבועיים היפים שלי מופיע בבוקרו של יום חמישי, עם קבלת הניוזלטר השבועי
'הזירה הלשונית' של רוביק רוזנטל. רוזנטל הוא בלשן וסופר פורה, הוא פרסם מילונים
וספרים רבים, ולצד טור לשוני שבועי שהוא מפרסם באתר שלו הוא גם מאפשר שליחת שאלות
לשוניות עליהן הוא משיב בחינניות ובנדיבות. נעזרתי לא מעט באתר שלו, בייחוד
בתשובות שהשיב לשאלות ששלחתי, אך גם בתור מאגר ענק של מידע רלוונטי למקרים של
התלבטות עריכה או ניסוח.
הספר
שלפנינו שונה משאר ספריו של רוזנטל. מדובר בסוג של אוטוביוגרפיה לשונית, יומן מסע
של איש שרואה את העולם באותיות ובמשפטים. הוא מספר על שורשיו הגרמניים, על ילדותו
בקיבוץ, על חלומות ושברים אישיים ומשפחתיים, על עבודתו העיתונאית והבלשנית, והכול
מתוך פריזמה בלשנית ומילולית.
רוזנטל
הוא תופעה ייחודית במינה. יש בו שילוב של מקצועיות עם ירידה אל העם, יקיות בלתי
מתפשרת עם גמישות והומור בשפע, וכשאני מדבר על גמישות אני מתכוון להבנה עמוקה
שהבלשנים והמון העם אינם שני צדדים של המתרס, אלא העם הוא חלק מיצירת הלשון. חשוב
ורצוי לתקן ולדייק, להעיר ולהאיר, עובדה שהוא מקדיש לכך את מיטב מרצו וזמנו, אבל
הדבר לא נעשה מתוך נזיפה ממרומי מגדל השן, אלא מתוך קשב עמוק ומכבד לזרמים הטבעיים
של השפה.
את
דרך האמצע שלו הוא מביע מתוך פולמוס עם שני קצוות: אדם ברוך שהיה קנאי לעברית
ה"יהודית", היונקת ומחוברת למקורות היהודיים, מכאן, וגלעד צוקרמן, שביקש
להבדיל בין ה'עברית' ל'ישראלית' ולוותר על המטען הישן, מכאן. למרות שיש צדק בדברי
שניהם, שניהם טועים ואף מכעיסים את רוזנטל. הם טועים ב'נתק' המדומיין שהם יוצרים
בין ההיסטוריה של השפה לשפה העכשווית. מאות ואלפי מילים עברו גלגולי משמעות מזמן
התנ"ך ועד לימינו, אך אין בכך משום נתק אלא משום חיוניות של שפה. הטעות
החמורה יותר של שניהם היא הניסיון להציב בתוך השפה גדרות ומכלאות. הניסיון לתאר את
השפה כמבנה רחב ידיים שבתוכו חדרים ודלתות, קירות וגדרות, מקובל על בלשנים ואנשי
חינוך ותקשורת. אלו מבדילים בין 'שפה דבורה' ל'שפה כתובה', בין 'עברית קלסית'
ל'עברית חדשה', או בין 'סלנג' ל'משלב ספרותי'. אין ספק שההבחנות הללו נדרשות כדי
לתאר תהליכים וכדי להציע נוהגי לשון, אך "הן מחמיצות את ההבנה איך השפה
עובדת. שפה בנויה על חיבורים ולא על מחיצות. היא אינה סך כל מרכיביה השונים. היא
יחסי הגומלין ביניהם. היא החיבור שלהם למערכת דינמית אחת שבתוכה אינסוף אפשרויות,
דרכי מבע, הזדמנויות שימוש, זיכרון היסטורי וגלגולי משמעות, מפגש עם שפות הנוגעות
בה ומתנחלות בפינות שלה, וכל אפשרות נקשרת לאפשרות אחרת ויוצרת אפשרות שלישית.
אינסוף אפשרויות, אינסוף חיבורים" (עמ' 97–98).
לקראת
סוף הספר הוא חוזר להביע את צערו ואת כעסו כלפי אותם "ציידי שגיאות"
שחוטאים בהתנשאות ובפועל משניאים את השפה על הסובבים אותם. לעתים הם גם טועים
ומטעים:
-
"למה כולם אומרים 'הבנות ילכו' ולא 'הבנות תלכנה'? איך השתרשה השגיאה המעצבנת
הזו?" לא השתרשה ולא נעליים. ככה דיברו חז"ל.
-
"סַפרות בפתח? שוד ושבר! רק בחיריק! סִפרות!" אז זהו, שלא.
-
"מה זה הביטוי המוזר הזה 'זכרונו לברכה'? תגיד 'זכרו לברכה'!" לא מוזר.
חז"ל.
וכן
כהנה וכהנה. לעתים מתנאה חבורת הציידים בשגיאות מסוג אחר. כאלו הם מקרים רבים
מספור בהם ישנו תקן לשוני באקדמיה ללשון, אך אין הוא תואם נוהג לשוני. אמת שלפי
החלטת האקדמיה יש לומר 'מינוי' לתיאטרון ולא 'מנוי', אבל זו החלטה אומללה ומכשילה,
וכך גם בדוגמאות נוספות. בבתי הספר נלמד לאורך השנים הספר 'ודייק', התנ"ך של
ציידי השגיאות. רוזנטל רואה בספר זה את החטא הקדמון של לימודי הלשון. "מי
שגדל על 'ודייק' סובל מתסמונת פוסט־טראומטית, מלווה בפיצול אישיות. תמיד, בכל מצב,
בכל מבע שישמיע, יודע הדובר הילידי בעומק ליבו שהוא שוגה, ותמיד, בכל מצב, יתעב את
מי שמעיר לו על כך" (עמ' 225).
הפרקים
הללו היוו עבורי גם נחמה אך גם אזהרה. כאיש שעוסק בכתיבה וגם בהגהה, אני לפעמים
נשאב לעולם של דווקנות ונוקדנות. אחרי כמה שעות של הגהה לשונית, אני שומע את ילדי
מבקש "שתי שקל", מוצא את עצמי מעיר בזעם ולמעשה "לוקח איתי את
העבודה הביתה". והיה גם את רגע הפיצוץ שבו זממו האישה והילדים כאחד להפגין
נגדי ולדבר בשגיאות מכוונות. רוזנטל מבקש להעמיד אותנו במקום, ולאפשר דיבור זורם
ולא מפוחד. הדקדוק חשוב, אנחנו משקיעים בו רבות, אך לא ייתכן שנדרוש בזעם סטנדרטים
לשוניים גבוהים ממי שהכללים לא התיישבו לגמרי על לשונם. דווקא בגלל שהשפה חשובה
לו, הוא חושש ממצב שבו אנו עשויים להשניא את השפה על דובריה.
סימנתי
לעצמי לא מעט עמודים אהובים בספר, והנני מתקשה לבחור ביניהם. בין הפרקים האהובים
בספר בולט פרק משעשע ונוסטלגי במיוחד, הסוקר את מגוון מופעיה הלשוניים של הקומדיה
הישראלית, בהם אפרים קישון, דן בן אמוץ, הגששים, החמישייה הקאמרית ועוד. אבל הספר
כולו הוא מסע חיים לשוני מרתק. ספר שמלמד אותנו איך אפשר להיות נאמן עד תום ללשון
ולכלליה, ועם זאת להבין שהלשון היא בשירות העם ולא העם בשירות הלשון. יותר משחשוב
ללמד לשון, חשוב שנאהב אותה. הקריאה בספר קולחת ומהנה, ולי לא נותר אלא להמליץ
עליו בפה מלא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה