עֵלי יסיף | הנובלה העברית בתקופת הרנסנס: אומנות הסיפור של אליהו קפשׂאלי איש קנדיה

 

עֵלי יסיף | הנובלה העברית בתקופת הרנסנס: אומנות הסיפור של אליהו קפשׂאלי איש קנדיה

מוסד ביאליק; ירושלים תשפ"ה

 

לפני כעשור עסקתי בפרסום דרשות למילה מתוך כתב־ידו של ר' אפרים בן גרשון הרופא, דרשן נודד ביוון ובקושטא, שפעל באמצע המאה ה־15, בצל הכיבוש העות'מאני והתפשטותו באזור הלבנט. באותה תקופה פעל הסולטן מחמד השני בשיטת ה'סורגון', כלומר העברת אוכלוסין ממקום למקום לשם יישוב מחדש של אזורים שכבשה האימפריה. בין הגולים ממקום למקום בתוככי יוון ומיוון לאיסטנבול היה אותו דרשן, אשר תיאר את גלותו באופן מר וקשה מנשוא. מן המחקרים שנעשו עליו למדתי על ספרו ההיסטורי של ר' אליהו קפשאלי מקנדיה (הרקוליון, באי היווני כרתים), "סדר אליהו זוטא", שבו מתאר את ה'סורגון' כרוח ה' שנכנסה בסולטן וגרמה לו להעניק מקום מחיה נרחב ליהודים, שהביא לריבוי תורה ועושר. הפער בין עדותו של ר' אפרים ועדויות נוספות בנות התקופה לבין התיאור האידאליסטי של קפשאלי, המאוחר להם, הפליא את החוקרים. יוסף הקר, למשל, הציע כי קפשאלי נקט דרך זו לא מאהבת העות'מאנים כי אם משנאת השלטון הביזנטי אותו זיהה עם "מלכות יוון הרשעה". הסגנון הרהוט והמרתק של קפשאלי משך את תשומת לבי וקראתי עוד דפים רבים בספר.

מאז שראו אור בדפוס (תשל"ו), כתביו של קפשאלי נחקרו אך ורק כחיבורים היסטוריים, על כל בעיות האמינות שהוטלו בהם. אך עלי יסיף, מגדולי החוקרים של הספרות העברית והפולקלור היהודי, מבקש להביט בכתביו מזווית שונה לחלוטין – כיצירות סיפוריות משוכללות בסגנון הנובלות של הרנסנס המאוחר. יסיף מגדיר מהי הנובלה המדוברת בעזרת כמה מאפיינים: מהלך ריאליסטי הנמנע מתיאורים או מאירועים על־טבעיים (שרווחו בסיפורת של ימי הביניים); הדמויות פועלות בה על פי מניעים ואמוציות אנושיים ובתוך מציאות יום־יומית מוכרת לקוראים; סגנון ספרותי מוגבה על פי דרישות הרטוריקה של התקופה; יצירה ספרותית בנויה ומתוכננת למשעי; חוקרים גם מבליטים גם את אורכה היחסי של הנובלה, לעומת סיפור עם שהועבר בעל פה למשל, ואת מבנה העלילה המתמקד באירוע אחד מתפתח שיש בו ממד חדשותי.

לספר שני חלקים. הראשון הוא מבוא כללי הבוחן את יצירותיו של קפשאלי על רקע התקופה: את הסוגות הספרותיות השונות שהופיעו עד אליו בספרות היהודית; את האמצעים הרטוריים בסיפור, כמו שיבוץ, חריזה, ריתמוס והלצה; ואת הייחודיות של קפשאלי ביצירת נובלות היסטוריות, בין היתר בהשוואה לכותבים יהודים נוספים שפעלו באיטליה, בהם עמנואל הרומי, אברהם יגל ועוד.

קפשאלי היה מודע מאוד למלאכת הכתיבה שלו ולא פעם הוא חושף "מאחורי הקלעים". כך למשל מעניין ללמוד על המגמות שהובילו אותו בכתיבתו. על ספרו הגדול 'סדר אליהו זוטא', אותו כתב במשך ארבעה חודשים בלבד, הוא מספר כי הדחף לכתיבה נוצר בו בעקבות מגיפה קשה שדרשה ממנו וממשפחתו בידוד ביתי: "והלכתי ובאתי בחדרי וסגרתי דלתי בעדי, ונסתגרתי בביתי ובחומותי בחברת אלופי ומיודעי, אדוני אבי ורבי ואמי הורתי ואחיותי ולא נראינו החוצה... ואני נגוע הטיול מוכה הבטלה לכן כתבתי את אגרת דברי הימים הללו מפי חכמים וזקנים יחדו, למען נתגעגע מעט קט בקריאתם ובכתיבתם ובהלצתם כי נעמה, ונסיר מעלינו יראת מר המות הזה ונשיא את דעתנו לדברים אחרים ונחיה ולא נמות והאדמה לא תשם. זאת היתה כונתינו בחבור הלז..." (מצוטט בעמ' 21).

בנוסף, קפשאלי לא רק מעצב בכוונה תחילה את סיפוריו ההיסטוריים כיצירות ספרותיות, אלא גם מודע לכך היטב ומכריז על כך בגלוי, למשל: "ממשל משלים אני ואת רודו"ס המשלתי לכלה, כלה תעשה מקומה. וזולתם מן הסיפורים הערבים למען נתענג בדרכי ההלצה כי נעמה" (עמ' 40). קפשאלי הוא הארס־פואטי ביותר מבין הסופרים העבריים של ימי הביניים וראשית העת החדשה. המודעות שלו לאופי הכתיבה באה לידי ביטוי גם בהצבעה על המקורות שמהם שאב את סיפוריו – כרוניקות עות'מאניות, פנקסי קהילות באיטליה, כתבים של היסטוריונים קודמים ועוד. הוא לא נמנע מלהרחיב, לעבד, לסגנן ובעיקר להעניק נופך אנושי לדיווחים "יבשים", ואף על כך הוא מצהיר בגלוי: "ועתה יישר בעיני להעלות על הספר בדיו מקרה אחד שקרה ליהודי אחד על ידי המלך הנ"ל. אפס ערבנו בו קצת מן הצחיות והלשונות הערבות למען יערב הספור באזני שומעיו ויהיה בפיהם כדבש למתוק".

פרק יפה במיוחד מוקדש לעיצוב הספרותי ולקישוטים הרטוריים של הסיפור אצל קפשאלי. אחת הטכניקות שהוא נוקט היא חריזה בנקודות ההיפוך. מאפיין חשוב המעצב את תבניתן הספרותית של נובלות רנסנסיות בכלל הוא נקודת ההיפוך העלילתית – צומת סיפורי ההופך את כיוונה של העלילה באופן מפתיע. כאשר קפשאלי רוצה להדגיש נקודת היפוך או קטעים מיוחדים אחרים בסיפור, הוא נוטה מהכתיבה הפרוזאית הרגילה ומעצב את הטקסט הספציפי בחריזה. כך למשל באחת הנובלות, על 'ארבעים שודדים במערה', שודדים ורוצחים אכזריים מטילים אימה על הבירה העות'מאנית, אך הם מסתתרים במערה עלומה והמשטרה אינה מצליחה להשים את ידה עליהם. טבח יהודי יוצא באישון ליל למלאכתו ומגלה אותם בדרך מקרה. קפשאלי מבקש להסב את תשומת לב הקורא לנקודת המפנה של הסיפור ומנסח את הקטע הזה בחריזה: "ויבן את דבריהם / וישמע את קול לחישותיהם / וירא בסבלותם / וילך ויבא בלט אחריהם / לראות מה מעשיהם / לשמוע בקול דבריהם / אי מזה באו ולאן ילכו בבתיהם / וירא והנה מערה קטנה בשדה ונאספו שמה כלהם / ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתהם / ואת ממוניהם / ואת כליהם / ויאבדו מתוך הקהל ויבאו בנקרות צוריהם / ואחר כסו את פי מחתריהם / וגללו את האבן על פי הבאר, באר חפרוה שריהם / כרוה נדיבותיהם / מי האמין לשמועותיהם" (עמ' 62). בדוגמה זו בוודאי שמתם לב גם לשיבוצים המקראיים היפים.

בחריזה מסוג אחר – חריזת מילים וביטויים סביב שורש אחד – הוא נוקט בנקודת תפנית בסיפור על 'הסולטן והיהודים': "החל ה' רוח רעה לבעתו, ותחת היותו בנבלו מנבל כל כלי שיר, נתנבל לפני נבלו כאחד הנבלים ותהי נבלו לנבל יוצרים ונבלו עליו מעליו כנבול עלה מגפן וכנובלת ביערים ונבלו נבלה ידבר. לא תלין נבלתו על העץ ובנבלת חיה טמאה יתחבר. לא ידע האיש לנגן ויהי לאין, ואחד נושא נבל יין" (עמ' 63).

החלק השני, המכיל למעלה משני שלישים של הספר, מציג מספר נובלות כלשונן בצירוף קריאה וניתוח שלהן. בניגוד למהדורת הדפוס המפורסמת של ספרי קפשאלי, שבה אלפי ציונים למקורות מהם הרכיב את העברית העשירה שלו, כאן צמצם המהדיר מאוד את היקף המקורות, ומאידך לא הסתפק בציון גרידא אלא הביא במלואם את הפסוקים הנבחרים כדי להראות כיצד יש לפרש את אותם פסוקים וכיצד יצר קפשאלי את ה'שיבוץ' המורכב שלו.

בספרו החדש, כמו גם בספריו הקודמים, עלי יסיף מזכיר לנו כי לשון וספרות עומדות בזכות עצמן. גם כאשר מתברר שמקורות היסטוריים שקדמו לעידן ההיסטוריוגרפיה המדעית לוקים בחסר וביתר, אין כל סיבה להזניח את עולמם המחשבתי והספרותי העשיר; כדאי להתבונן בהם מקרוב ולראות את הלך מחשבתם וכיצד התפתחה והתעשרה השפה העברית (אני מודע לביקורת של יסיף על דרך טיפולם של היסטוריונים בטקסטים אגדיים; אני בצד של ההיסטוריונים, אך אין בכך כדי לגרוע מהעיונים הספרותיים והפולקלוריסטיים ככל שעומדים כתחומים לעצמם). הספר כתוב בלשון צחה ושווה לכל נפש. נאחל למחבר אריכות ימים ושנים, בתקווה שנזכה לראות עוד חיבורים מאירים מפרי עטו.