"וכתתו חרבותם לעטים..."
וכתתו חרבותם לעטים...
הוא חזר הביתה כעוס מאוד מהפגישה עם רב הקהילה.
הוא מיהר לחדרו, שלף את כרך ה'שולחן ערוך' העתיק, פתח בסימן תקפ"א ובזעם רב
מחק מספר שורות בעזרת עיפרון מזדמן, עד שבלחץ המחיקה נקרע הדף. בחדר ישב ילדו
הצעיר שהביט בו בעיניים פעורות והמראה שנגלה לעיניו הותיר בו רושם עז.
ר' רפאל פרינץ (1802–1869) היה ממנהיגי קהילת
ארנהם שבהולנד. למחייתו החזיק ברשת חנויות לשטיחים ובדי ריפוד, אך מתוקף מעמדו היה
מעורב בניהול הקהילה, וזכה לתואר "פרנס ומנהיג". באחת השנים, ככל הנראה לקראת
הימים הנוראים, רצה ר' רפאל להעביר ממשרתו חזן קבוע שלא היה מרוצה לקהל, וזאת
בהתאם לפסיקת הרמ"א בהגהתו ל"שולחן ערוך" (אורח חיים, סימן
תקפ"א). להפתעתו הוא נתקל בהתנגדותו של רב העיר. למרות מעמדו הגבוה בקהילה,
אל מול הרב לא היה לו הרבה מה לעשות, ואת זעמו בחר לבטא בצעד המוזר של מחיקת דברי
הרמ"א, אולי כביטוי להתעלמותו של הרב ו"מחיקתו" את פסיקתו של
הרמ"א.
כרך השולחן ערוך הזה – 'מגני ארץ', כפי שהוא נקרא
בעבר על שם הפרשנים "מגן דוד" ו"מגן אברהם" – עבר בירושה לבנו
ר' אליעזר ליפמן פרינץ, אותו בן שראה את אביו בשעת כעסו. במסגרת קליטת אוסף פרינץ
בספרייה הלאומית פגשתי בכרך הזה (אמשטרדם תקי"ד, 1754) שבו אכן ניתן לראות
בסימן תקפ"א מחיקה עזה בעיפרון שגם גרמה לקרע בדף. בשולי אותו דף ציין פרינץ
הבן: "ע'[יין] בכריכת הספר". ואכן בפנים הכריכה הקדמית כתב פרינץ את
הסיפור כולו וחתם תחתיו את שמו:
"מעשה שהי'[ה] כך הי'[ה] בק"ק ארנהיים,
אשר שם היתה דירת כבודו של אדוני אבי ומורי ז"ל, הי'[ה] חזן אחד משרת בקדש
אשר לא הי'[ה] מרוצה לקהל, ואדוני או"מ [אבי ומורי] פו"ם [פרנס ומנהיג]
דקהלה רצה להעבירו. אכן הר"ב אב"ד נ"ע [נוחו עדן] לא הסכים עם אבי.
ואז חמתו בערה בו בכבוד אבי נ"ע, ולקח עט סופר בידו ומחה את דברי הרמ"א
בס' תקפ"א. ואני בנו הייתי אז עמו בחדר וראיתי את הקצף כי מאוד חרה לו שדברי
הרמ"א לא עלו בלב הרב אב"ד וקנאת ד' צבאות קנא, וה' הטוב בעד יכפר.
ונשמת אבי ז"ל ונשמת הרב אב"ד אשר בלי ספק שניהם לש"ש [לשם שמיים]
כוונו תהיינו צרורות בצרור החיים וצדקתם תעמוד לנו. הק' ליפמן פרינץ יצ"ו".
מיהו הרב אב"ד העיר שלא הסכים עם פרינץ? אין בידי מידע מדויק, אך הנה ההצעה המסתברת ביותר. ראשית, ננסה למקם את זמן הסיפור. פרינץ האב נפטר בשנת 1869 (תרכ"ט), ואילו הבן נולד בשנת 1835 (תקצ"ה). מסתבר שהסיפור אירע כאשר הבן היה בוגר דיו כדי להבין את הסיפור, לא לפני גיל 10. לאור זאת יש למקם את הסיפור בין השנים 1845–1869. באשר לזהות הרב, ככל שחיפשתי וגם שאלתי מומחים, לא מצאתי שם של רב מקומי בארנהם. עם זאת, מצאתי בספרייה קונטרס בשם "מזמור שיר חנכת הבית... ביום חנוך בית התפלה החדש בק"ק ארנהעם יע"א...", שנדפס באמשטרדם בשנת תרי"ג (1853). בקונטרס זה סודרו מזמורים וסדר הקפות לחנוכת בית הכנסת, בעברית ובהולנדית עמוד מול עמוד. בפתיחה היפה של הקונטרס מזכיר העורך פעמיים את שמו של "אדמו"ר מוהר"ר נפתלי יעקב לעמאנס אב"ד ור"מ דק"ק ניימעגען והגלילות יע"א", אשר דרש ועודד רבות להוזיל כספים לבניית בית הכנסת החדש לאחר שהמשכן הישן צר מהכיל. לצדו מוזכרים מנהיגי הקהילה שביניהם גם רפאל פרינץ. התמונה המתקבלת גם ממקורות נוספים היא זאת. ארנהם הייתה בירת מחוז חלדרלנד שבמזרח הולנד, ואילו העיר הגדולה במחוז הייתה ניימכן. בין השנים 1833–1876 כיהן הרב משה נפתלי יעקב לימנס כרב העיר ניימכן וגלילותיה, והקהילה היהודית בארנהם הייתה כפופה למרותו. עוד בחיי אביו, בשנת תרכ"ח (1868), יפנה גם פרינץ הבן ללימנס ויעיר לו על פסק שלו בדיני חציצה בטבילה שלדעתו נסתר מדברי ה"חכמת אדם". לימנס שלח לו תשובה המחזקת את הפסק שלו, והיא נדפסה לימים בספר "פרנס לדורו – התכתבות אליעזר ליפמן פרינץ עם חכמי דורו", שממנו שאבתי מידע נוסף על פרטי הפרשיה.
כמה מרגש לגלות סיפורים מפתיעים כאלו בתוך ספרים
אילמים, לחוש דרך הדף את הרגשות הסוערים שהושקעו בתוכו. כפי שכבר סיפרתי, אני נשוי
לאחת מצאצאי פרינץ וגם מכיר ענפים אחרים של המשפחה. כמי שמכיר את אופיים הנינוח
להחריד, אין לי ספק שאכן פרינץ האב פעל אך ורק לשם שמיים...
תגובות
הוסף רשומת תגובה