שמעו כי נגידים אדבר: עיונים בתופעת המנהיגות בקהילות ישראל בימי הביניים – ספר יובל לכבוד פרופ' מנחם בן־ששון בהגיעו לשיבה | בעריכת נ' אילן, ח' בן־שמאי ומ' פרנקל

 

שמעו כי נגידים אדבר: עיונים בתופעת המנהיגות בקהילות ישראל בימי הביניים – ספר יובל לכבוד פרופ' מנחם בן־ששון בהגיעו לשיבה | בעריכת נ' אילן, ח' בן־שמאי ומ' פרנקל

בן־צבי ומאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

השבת ביליתי שעות רבות בקריאת המאמרים המרתקים שבספר החדש 'שמעו כי נגידים אדבר'. בן־ששון הוא פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, תואר שנלווה לשלל תארים ועיסוקים נוספים, ויש מי שיכירו בעיקר מתפקידו כחבר כנסת ויו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת ה־17 מטעם מפלגת קדימה. בן־ששון עוסק בעיקר בהיסטוריה של עם ישראל בארצות האסלאם בימי הביניים, ואכן מאמרים רבים בקובץ הם בעלי זיקה לתחום זה.

הספר עוסק רשמית בהיבטים שונים של מנהיגות, אך כצפוי יש מהמאמרים שכאילו נזקקו לכף נעליים כדי להידחף לקובץ הזה. כך או כך המאמרים כולם ברמה גבוהה, מקצועית ומרתקת, ואפשר להרחיב ולסקור אותם באריכות רבה. הכותבים כולם היסטוריונים וחוקרים מומחים ומפורסמים, ולמען הגילוי הנאות אציין כי זכיתי לקבל תורה מפיהם של אחדים מהם. אתמקד בעיקר במאמרים שיש בהם חידושים מחקריים בולטים, מתוך מאמץ לסדר את המאמרים לפי מסגרת והקשר (בשונה מסדר הופעתם בקובץ, לפי סדר א"ב של שמות הכותבים).

בפתח הספר מאמר לדמותו של בעל היובל מאת ישראל יעקב יובל, ו"רשימת הפרסומים של פרופ' מנחם בן־שושן" (! - טעות בהשפעת מאמרו של נחם אילן על ר' יוסף בן שושן?). המאמר הבא נכתב בידי שלושת ילדיו של בעל היובל – 'מוסר אביך, תורת אמך: תלמוד ומעשה בבית הורינו'.

שני מאמרים בחרו בדמות ימיביניימית בעלת שם דומה לבעל היובל – הנגיד רבי מנחם בן יצחק בן ששון, שפעל במחיצתו של רבי אברהם בן הרמב"ם בקהיר של המאה ה־13. שולמית אליצור ההדירה ופירשה מספר שירים שנכתבו לכבודו, ומרדכי עקיבא פרידמן ההדיר מספר שו"ת שנכתבו על ידו ועל ידי אביו (אם כי מרבית השו"ת הן של אביו).

ארבעה מאמרים עוסקים במתח בין־דתי, מול העולם הנוצרי והמוסלמי. רם בן־שלום מאיר את דמותו הנשכחת של שלמה קייל, מנהיג פרובנסלי בן המאה ה־14, וחיבורו 'גדולה תשוב"ה', שבו הוא מבקר תגובה יהודית ידועה לנצרות ומציע תשובות אחרות, תופעה ייחודית בכתבי פולמוס. דניאל לסקר מאיר את מגמתם של הוגים יהודים בימי הביניים לנסח עיקרי אמונה, כפולמוס אנטי נוצרי. בנספח קצר אך מעניין הוא מצטרף לשאלה מהותית שמטרידה חוקרים וגם מאמינים, האם בדומה לעולם ההלכה ייתכן גם בעולם האמונות מצב שבו אמונה שהייתה מקובלת ו"כשרה" בעבר תהפוך ל"כפירה" בעקבות קביעת עיקר אמונה בספרות היהודית, וזאת בהתייחס למשפט של ר' שמעון בן צמח דוראן (התשב"ץ) לפיו ר' הילל המצוטט בתלמוד כמי שאמר שאין להם משיח לישראל אינו נחשב כופר בעיקר האמונה בביאת המשיח, "אף על פי שמי שיאמין זה היום היה כופר לפי מה שהשרישוהו הרב ז"ל" [-הרמב"ם].

ישראל יעקב יובל מציג פולמוס מוסלמי־יהודי מתוך עיון בזהות הבן הנעקד בקוראן ובמסורת היהודית. הוא מקדים ומודה כי אינו חוקר קוראן והערבית אינה שגורה בפיו, ולמרות זאת הוא בחר לכתוב על כך לכבוד חתן היובל. תודו שזו התחלה גרועה למאמר אקדמי. בכל אופן הצעתו של יובל היא כי יש ויכוח סמוי בין המקרא לקוראן על זהות הבן הנעקד, יצחק או ישמעאל. נראה כי הדברים מחודשים למדי, ובמיוחד הצעת הנדבך הנוסף שהקוראן הכיר אולי מסורת אוראלית שקדמה לעריכת המקרא כפי שהוא לפנינו. גם אני לא מבין מספיק בפולמוס המוסלמי־יהודי; אך דומה שמתוך ספרים העוסקים בנושא עולה כי הפולמוס הזה היה בעל אופי שונה לגמרי, ואני חושש שיובל עשה שימוש במתודה משדה המחקר שלו בפולמוס היהודי־נוצרי, אבל אולי אני טועה.

אברהם גרוסמן, במאמר מרתק כדרכו, מותח קו בין רש"י, רמב"ן ור' אפרים מלונטשיץ בעל ה'כלי יקר' בפרשנותם לדמותו של יעקב אבינו, על רקע פולמוס דתי וחברתי. עיקר הכובד במאמרו הוא בעובדה שרש"י באופן שיטתי מתעלם ממדרשים המבקרים את יעקב ומבכר את אלו המאירים אותו באור חיובי. הוא עושה זאת גם בכלים פילולוגיים ומראה שפירושים בהם מופיעה ביקורת כזו ברש"י - אינם מפרי עטו אלא תוספות מאוחרות. את הסיבה לכך רואה גרוסמן בפולמוס הסמוי שניהל רש"י נגד הנצרות המבקרת את יעקב. למעשה חלק זה מופיע כבר בעיקרו בספרו של גרוסמן 'רש"י והפולמוס היהודי־הנוצרי' (רמת־גן תשפ"א), אך כאן מושם דגש על דמותו של יעקב וגם נוספות למאמר העמדות של הרמב"ן ור"א מלונטשיץ, הראשון מתבלט בשימוש בפרשנות הטיפולוגית על מעשי האבות כסימן לבנים, וזאת כפולמוס נגד הפילוסופים שהתעקשו להיצמד לפרשנות הפשט, והשני, בהיפוך גמור לרש"י ומתוך מטרה חברתית, בפרשנות מחמירה וביקורתית כלפי דמותו של יעקב בהיבטים של רדיפת מותרות, תלונות על חיי סבל, שנאת חינם והשתקעות בגולה. הרגיש לי שהמסגרת של המאמר קצת מאולצת, וגם יעקב אבינו לא יכול לעזור בזה. אבל כאשר גרוסמן פותח את הפה, קשה לעזוב, ונשאר רק לומר תודה...

שבעה מאמרים עוסקים ברבדים שונים של ההנהגה הקהילתית. שניים מהם עוסקים בשכבה הנשית. יוסף הקר פורס את תופעת הנשים היהודיות ("קירות" – גברות) שפעלו בחצר הסולטן העות'מאני. למאמר השני, של אלישבע באומגרטן, אתייחס בהמשך. אפרים שהם־שטיינר ואליזבת הולנדר במאמרם מראים כי בקלן של המאות ה־11–12 התקיימה מערכת הנהגה לא־רבנית. עודד זינגר במאמרו מהדיר ומנתח ארבע תעודות מן הגניזה העוסקות בהנהגה המקומית בקרב יהודי מצרים של ימי הביניים. למרות שאין קשר בין התעודות, עולה מהן עובדת קיומם של מתחים חברתיים שונים מול מוסדות הקהילה ומנהיגיה הרשמיים. יוסף יובל טובי מראה כי בתימן עד למאה ה־14 התקיימה לצד המנהיגות הרוחנית־דתית, ששאבה את כוחה מהקהילה, גם הנהגה קהילתית־מדינית, ששאבה את כוחה בדרך כלל מהשלטון המוסלמי. זו האחרונה לא הייתה תמיד עצם מעצמה של הקהילה ולעיתים אף ניסתה לכפות עליה את רצונה. שרה סטרומזה עומדת על הבלבול שחל בהיסטוריוגרפיה בין יוסף בן יהודה אבן עקנין לבין יוסף בן יהודה אבן שמעון, בני המאה ה־12, וביניהם לבין אדם שלישי, רופא יהודי. מתוך כך היא חושפת את ההנחה במחקר כי בחצר מלכותית שימש רק רופא יהודי אחד, בעוד שבפועל התקיימה שכבת הנהגה רחבה. נדיה זלדס עוסקת במנהיגי מגורשי ספרד בדרום איטליה, כאשר היא מראה שבלעדיות ההנהגה של ר' יצחק אברבנאל, כפי שהוא מציג בעצמו, אינה משקפת את המציאות ההיסטורית ובפועל היו מנהיגי ציבור נוספים ששמם נשכח. 

אלישבע באומגרטן במאמרה מבקשת להציג את הרובד הנשי שבשכבת ההנהגה באשכנז של ימי הביניים. היא פותחת ברישום בספר הזיכרון של קהילת נירנברג (משנת 1297) שבו מוזכרים, לצד רגמ"ה, רש"י ועוד דמויות ידועות, שני זוגות שפעלו עבור הקהילה היהודית בביטול גזרות או מיסים – "מר שלמה ומרת רחל", ו"מר יצחק ומרת בילא" (על רישומים אלו כבר שמעתי ממנה בעל פה לפני מספר שנים וכבר אז ייחלתי שהדברים יהפכו לתורה שבכתב). בהסתמך על רישומים רבים של תרומתם של זוגות המפורשים בשמם – נשים לצד גברים, על נשים שהיו מעורבות בכלכלה ועל נשים שהיו פוסקות הלכה ומנהיגות קהלי נשים, בוחרת באומגרטן לראות בנשים שבספר נירנברג עדות להיותן של נשים חלק משמעותי בשכבת ההנהגה הקהילתית.

אבקש להתעכב על מסקנת המאמר. ראינו כאן שתי נשים ששותפות לבעליהן בעסקנות ציבורית חשובה. האם ההגדרה הסמכותית הנכונה היא "מנהיגות"? אנשים ונשים שתורמים לקהילה הם בוודאי חלק חשוב והכרחי בקהילה, אך גם העם הוא חלק הכרחי בקהילה, ו"אין מלך בלא עם". תרומה חיונית ככל שתהיה לא הופכת את התורם לחלק מההנהגה. באותה מידה, המגמה האשכנזית להעמיד נשים שינהיגו נשים, או שילמדו אותן או יפסקו עבורן הלכות היא מגמה מעניינת מאוד ואפשר שנעשתה כדי לשמור על המקום האישי של הנשים, אך לענ"ד לא ניתן לראות בנשים אלו מנהיגות של הקהילה כולה. על כל פנים, הדברים מזמינים דיון בשאלה מהי הגדרתו הסמכותית או משמעותו הלשונית של 'מנהיג' בעיני בני הקהילה. [אעיר רק שבמקומות הבודדים שנשים מופיעות לבדן מדובר באלמנות, וקשה שלא להשוות ל'קירות' (גברות) שנזכרו במאמרו של יוסף הקר – אמנם ממרחב שונה לחלוטין – שהיו כולן אלמנות. באירוניה אפשר לומר שכדי שנשים יגיעו לעמדת הנהגה נדרש היה "להרוג" תחילה את הבעלים.]

מאמר מרתק נוסף שאינו קשור במישרין לנושא הספר, למרות שיש בו היבט מנהיגותי: מרים פרנקל עוסקת בתופעת תרבות הספר בחברה היהודית במרחב המוסלמי, לא יאוחר מהמאה העשירית. פרנקל מעלה על נס את תרומתו הייחודית של הרמב"ם למפנה ביחס ליצירת הספר, מיצירה קולקטיבית ליצירה של מחבר יחיד שאחראי וריבון לספר, ביחס לסמכותו וחיתומו בקנון, וביחס למבנה וארגון ידע מחודשים. מאמר זה יכול להוות המשך והשלמה למאמרה המרתק בקובץ המאמרים הקנון הסמוי מן העין: חקרי קנון וגניזה (ירושלים תשע"א).

ראוי להבלטה מאמרו המרתק של שלמה קלמן רייף, חוקר תפילה ותיק, שאמנם אינו קשור לנושא הספר, ואולי גם אינו מאמר מחקרי במובן המקובל, אך הוא מהווה סקירה שמאירה באור מרתק את ה"מנהיגים" הבולטים בחקר התפילה והתפתחותה, וזאת בזיקה למידת שימושם בכתבי־יד וקטעי גניזה. דרך סקירת מפעלם העצום של צונץ, שטיינשניידר, שכטר, אלבוגן, מאן, פינקלשטיין, וידר, פליישר ועוד, הוא מראה כיצד הגילוי ההולך וגובר של הגניזה לצד כתבי־יד נוספים שינה ומוסיף לשנות את עולם חקר התפילה. רייף מסיים בנימה של צער על כי טרם זכינו לתשומת לב ממסדית מספקת לחקר תפילות הקבע. אוכל רק להצטרף לדבריו ולשתף מניסיוני כי כחובב מושבע של חקר התפילה גיליתי בצער רב כי מרבית העיסוק בליטורגיה היא בחקר הפיוט, במסגרת החוג לספרות עברית. לצד קורסים בודדים משלימים מחוג זה, נאלצתי להסתפק, במסגרת החוג לתלמוד, בקורס קטן של מורי פרופ' שמחה עמנואל שעסק בפולמוסים על נוסח התפילה בימי הביניים.

אסיים במאמרו של נועם סטילמן (בחלק האנגלי) המסקר את הייחודיות של המנהיגות היהודית בספרד המוסלמית של ימי הביניים, החל מעליית המנהיג חסדאי אבן שפרוט במאה העשירית; היא אמנם הייתה שמרנית מבחינה דתית, אך מבחינת מבנים פוליטיים ומסגרות חברתיות הייתה בעלת ייחודיות משלה. 

באסופת מאמרים יש כדי להעשיר ולהאיר זוויות שונות של אותו נושא. לפני עשרים שנה ראה אור ספר מאמרים בשם 'קהל ישראל: השלטון העצמי היהודי לדורותיו, כרך ב: ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת' (כרך אמצעי מתוך שלושה, בהוצאת מרכז שזר תשס"ד). ספר זה, שבין כותבי מאמריו נמנה גם בעל היובל וכותבים נוספים מקובץ זה, האיר את שאלת הסמכות של ה"קהל" – שכבת ההנהגה המשותפת - כלפי פנים וכלפי חוץ. הספר שלפנינו מתמקד יותר בהנהגתם הפרטית של יחידים על היבטיה השונים, ובכך הוא מהווה נדבך נוסף וחשוב בחקר ההנהגה היהודית בימי הביניים. הרשימות הביבליוגרפיות העשירות שמופיעות לאחר כל מאמר, מוסיפות ערך משמעותי לקורא, והעריכה המוקפדת מעצימה ומשביחה את שטף הקריאה.