מאיר בר־אילן | אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ־ישראל: תקופות ההלניסטית־רומית והביזאנטית

 

מאיר בר־אילן | אסטרולוגיה ומדעים אחרים בין יהודי ארץ־ישראל: תקופות ההלניסטית־רומית והביזאנטית

מוסד ביאליק; ירושלים תשע"א

 

ספרו של מאיר בר־אילן (להלן: מ"ב) הוא ספר ייחודי מאוד, שמטפל בנושא שכמעט לא מוכר במדעי היהדות. לצד זאת, הוא גם ספר, סליחה על הניסוח הנמוך, מופרע ומצחיק ומענג, מה שהקשה עליי לעזוב אותו עד לסיום קריאתו. קצת היססתי מאיפה להתחיל. מחד, הנושא עצמו חשוב ומרתק מאוד, ומאידך, הסחות הדעת שבספר מושכות הרבה יותר. הספר גדוש הערות שוליים ארוכות, "אחת למעלה ושבע למטה" כפי שהוא מכנה זאת בהקדמה, וכל הערת שוליים היא סיפור בפני עצמו, לעתים עניין חשוב שהמחבר רואה לנכון להרחיב בו ולעתים סתם הערה אגבית המקרבת ומסבירה את הנושא לקורא העממי. איני יודע אם אצליח לזקק את הביקורת על הטענות לגופן, שכן קשה שלא להיתפס למוזר ולקוריוז.

ובכן הספר כשמו עוסק באסטרולוגיה. ראשית הוא מגדיר מהי אסטרולוגיה, ובעיקר כיצד פועל הרופא־אסטרולוג בפעולות רפואיות המתואמות עם גרמי השמיים והמזלות. מ"ב טוען טענה מאוד מעניינת אודות מצב המחקר. לדבריו, בגלל ההבנה בזמננו כי מדובר בשטויות, החוקרים המודרניים מנסים להתנער מתחום זה, במקום להפנים שבימי הביניים מדובר בתחום מדעי לעילא ולעילא. בגלל מגמה זו, אנשים שכתבו על ראב"ע עשרות ומאות עמודים לא התייחסו כלל לאסטרולוגיה שתפסה אצלו מקום משמעותי מאוד. גם לגבי מסמכים שנראה כי נכתבו בידיו, ניסו להתפתל בתירוצים ולשלול את יחסו אליהם (עמ' 255–257). אמנם הרמב"ם דחה את האסטרולוגיה, אך מ"ב מוכיח באופן מרתק כי לא היה זה כלל וכלל על רקע מדעי, אלא על רקע דתי לחלוטין. בין ההוכחות, הוא מסביר את תהליכי גסיסת האסטרולוגיה, שהחלו רק במאה ה־16 אצל קופרניקוס והמשיכו אצל הבאים אחריו.

חשוב להבהיר שהמחבר לא חושב שיש ערך אמיתי לאסטרולוגיה, שבימינו כבר הופרכה מכל וכל, ובכמה מקומות אף מביע הסתייגות חריפה מאסטרולוגים בני ימינו. הוא גם חש צורך להרגיע: "הואיל ואני רואה כי הקורא החל לשאול עצמו ביחס לטיב ידיעותיו של הרופא שעמו נועץ בזמן האחרון, חובה עלי להרגיעו ולומר כי ככל הנראה הוא לא נתקל ברופא אסטרולוג... במאה השש־עשרה, עם התפתחות המדעים והרפואה (בעקבות הדפוס), נגזר דינה של האסטרולוגיה הרפואית לכליה (בגסיסה ארוכה)..." באחת מהערות השוליים לגבי גסיסת האסטרולוגיה ועל העובדה שעד היום ישנם המנסים להמשיך ולהחזיק בה הוא מציין לספר שיצא לאור בשנים האחרונות, והוא מוסיף: "אוסיף ואומר לך כי ספרים נוספים עלו על שולחני בעניין זה, אך לא אציינם על מנת שלא לעשות פרסומת לשוטים" (עמ' 97 הערה 113). בספר הוא עושה שימוש במגוון מתודות ותחומים, ולא מהסס לבקר גם חוקרים מופלגים בתחומם, כמו למשל בוויכוח עם זולאי על תיארוך של פיוט (עמ' 51).

הנושא האולי מרכזי (תופס למעלה משליש הספר) הוא ספר יצירה. מ"ב מבקש לתאר אותו לעומק מתוך הקשרים הרבה יותר רחבים שנדונו עד אליו. התייחסותו אליו כספר מיסטי וקצת לשוני, אבל למעשה הוא מבקש להאיר את דמותו המגוונת של מחבר ספר יצירה כמתמטיקאי, אסטרונום, אסטרולוג־רפואי, בלשן, פילוסוף (פיזיקאי), מיסטיקן ונומרולוג. לכל אחד מהרבדים הוא מקדיש מספר עמודים עם דוגמאות וניתוחים מעמיקים.

[הערה קטנה: בהקשר לנומרולוגיה מציין מ"ב עובדה יפה כי הרמב"ם חיבר את משנה תורה באלף פרקים בדיוק, נתון שסטטיסטית לא יעלה על הדעת כאקראי, כך ש"גם אדם המתכחש לנומרולוגיה בפומבי, עשוי לחשוב בצורה נומרולוגית" (עמ' 192 הערה 439). אך העירה אל נכון רעייתי יהודית, כי שימוש במספר עגול יכול לנבוע גם מתוך תפיסה של אסתטיקה, ואין צורך לתאוריה בדבר השפעות נומרולוגיות. ותהא זו דוגמה להפרחת תאוריות ללא צורך.]

מתוך אלו הוא מבקש להגיע לתארוך מחודש של הספר ואפילו למצוא את שם מחברו ואת מקומו. הוא מציין כי חוקרים כמו שלום תיארכו את ספר יצירה למאה השנייה או השלישית, אך מבקר את חוסר השימוש שלהם בכמה מרבדי הספר (עמ' 277 הערה 139). עשור לפני ספרו הוציא לאור ליבס את ספרו על ס"י – תורת היצירה של ספר יצירה, בו הוא מעמיק בניסיון למצוא לספר זמן ומקום על פי שלל רבדים ועניינים בספר, ומסיק כי הוא התחבר בשלהי הבית השני, אם כי לגבי המיקום הוא סקפטי יותר אם למקמו במצרים, ארץ ישראל או ארם־נהריים. את התעלמותו של מ"ב מהספר של ליבס הוא מסביר כבר בהקדמה, ולפיו "ספרו של י' ליבס על ספר יצירה הגיע אליי לאחר שספרי הוגש לשיפוט אקדמי, ומכיוון שספרו עוסק בתחום שונה לגמרי מתחומי ספרי, לא מצאתי טעם לדון בו..."[!]. הפלא הוא, כי עוד לפני הדפסת הספר הספיק מ"ב לכתוב מאמר ביקורת נשכני ובוטה על ליבס (קתרסיס 10, תשס"ט). בעוד שליבס, מהחוקרים היותר הוגנים בתחומו, מלא בסימני שאלה לגבי תעלומת ס"י, מ"ב לועג להססנות זו, לצד מגרעות נוספות שהוא מוצא בספר, ומציע לחוקרים אחרים ללמוד מליבס כיצד אין לכתוב[!]. מיד נראה איך מ"ב כן העז להגיע למסקנות ואיזה "מופת מחקרי" הרווחנו מזה.

לפני שניגש לתאוריה של מ"ב, נעשה הפוגה עם קצת דרויאנוב.

שבוע ימים עשה בנימין-בינוש הצמר בבודאפשט למכור צמרו. עכשיו הוא שב למארמורוש: שם ביתו. לבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה. אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה. ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו, שמזרעו של אברהם הוא.

נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים וראה בנימין-בינוש, שגם אותו הדור נוסע למארמורוש, תהה והתחיל דן עם נפשו: שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמארמורוש? תאמר: לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע? אי אפשר. מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות? ישב וילמד משניות עם תפארת-ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר: לשם שידוך הוא נוסע למארמורוש? שטות! שמא כלה ראויה לו ימצא במארמורוש? מי? אסתרק’ה, בתו של משה-גרשון המוכסן – בתולה, שהיא למעלה משלושים? או אולי לאה’קה, בתו של חיים-יוסל המלוה? חס ושלום! משכיל הדור כמותו לא יתחתן בנשך מוצץ-דם?… אם-כן, מי הוא שכנו, היושב ממולו ומה לו ולמארמורוש? סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, לעס זקנו –ופניו אורו:

ברוך השם! יגע ומצא… מאיר כוהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למארמורוש… בתורת בעל-חוב לגבות את חובו? לא; אי אפשר. הרי הוא יושב וקורא את העיתון-במנוחה שלימה ופניו שקטים ונוחים כאדם, שאין לו שום דאגה בלבו. אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר? עורך-דין הוא ומאיר מביאו אליו מבודאפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל-זרים שבלע. השתא ניחא… ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר?

שוב סילסל בנימין-בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו: מניין אתה אומר, שאדם זר הוא? שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודאפשט הוא יושב ועורך-דין הוא?… לא; אי אפשר. כלום הוא, בנימין-בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר? לפני עשרים ושש שנים היתה החופה, בזי"ן אדר, בחצר בית-המדרש הירוק. ואילו הלה קרוב לבן שלושים וחמש הוא. לא פחות…

הרף-עין – וחיוך קל ריפרף לו לבנימין-בינוש על שפתיו: בנימין-בינוש טיפש, מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר? שמא הוא בנו של מיכ’קה, אחיו של מאיר? פשיטא!… חתונתו של מיכ’קה היתה בחמישה-עשר בשבט, לפני שלושים ושבע שנים, החופה היתה בחצר בית-המדרש של הכנסת-אורחים, והלה בנו הוא, עורך-דין ויושב בבודאפשט. דוקטור כוהן, עורך-דין בבודאפשט… לא; אי אפשר. דוקטור, עורך-דין בבודאפשט יקרא לעצמו כוהן ולא ישנה שמו? כלום שוטה הוא, הרוצה בליגלוגם של הבריות? על-כורחך אתה אומר, ששינה שמו. עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו. אמור מעתה: דוקטור קובאטש, עורך-דין בבודאפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למארמורוש. ברור כשמש!…

מיד קם בנימין-בינוש ואמר לשכנו, היושב ממולו: מר דוקטור קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון?

השיב הלה: ודאי מותר לפתוח את החלון. אבל מהיכן יודע מר, שדוקטור קובאטש אני?

נהנה בנימין-בינוש והחזיר: מהיכן אני יודע? דבר זה העליתי מפלפולי…

ובכן, מ"ב עורך השוואה מאלפת למזלות וגלגליהם המופיעים בבתי כנסת עתיקים, בדרשות, בפיוטים ובספרים שונים, ועל פי מאפיינים אלו, בשילוב עם נתונים נוספים, הוא מגיע בפלפולו למסקנה כי ס"י וגם ברייתא דמזלות חוברו במאה השישית. אבל רגע, איפה גרים המחברים? טוב, ברור שבארץ ישראל, אבל איפה בארץ? מאחר ומדובר בחיבורים של אנשי מדע, פלפול נוסף יביא אותנו למסקנה שהם גרו במרכז חשוב של מדע וחכמה ולא בכפר נידח, הווי אומר בעיר טבריה שבה ישבו הנשיאים וחכמי הסנהדרין ובהמשך גם חכמי התורה שבכתב ושבע"פ. אבל זה לא מספיק, הבה נמצא גם את שם מחבר ס"י. אז יש לנו הערה של ר"ש ליברמן על כנס נוצרי באלכסנדריה בסביבות שנת 552 שבו דנו על חשבונות המחזורים בקשר לקביעת חג הפסחא שלהם. בין המשתתפים היה גם יהודי בשם פנחס מטבריה. מיהו החכם הזה שמשתתף בכנס אסטרונומי כה חשוב? בוודאי היה איש שיצא לו שם מופלג של מדען עד לאלכסנדריה. אם כן יש לנו: יהודי, טבריה, אלכסנדריה, אסטרונום, מצוין, קשר ישיר עם תאולוג נוצרי, אמצע המאה השישית. אז מה הסיכוי שזה לא המחבר של ספר יצירה?! אתם לא רואים את זה שחור על גבי לבן?! הוא מוסיף להשתמש בתורת ההסתברות כדי להוכיח שמדובר בסיכוי קלוש שזה יהודי אחר. "זכור", הוא מוסיף בהערה (עמ' 293), "כי לכל מנעול יש המפתח המתאים לו, ולכל חידה – פתרון, אלא שצריך לפתח את האמצעים המתאימים על מנת לפרוץ ולהגיע אל הפתרון. חוקרי ספר יצירה לא ניסו עד כה לצאת מגדרם על מנת לפתור את הבעיה... ראה זאת גם לגנותי, אך אנא ראה בזאת גם משימה שהיתה חיונית בדרך לפתרון הבעיה. על כגון זה ניתן לומר: הנועזות – משתלמת (אך גם יש לה מחיר)". הוא מוסיף להתנצל שלא נחשוב שהוא ירה תחילה את החץ ולאחר מכן צייר סביבו את המטרה (עמ' 295 הערה 187). אחרי כזה מסע מטלטל, אני חש חובה לשוב לדוקטור קובאטש ולבקש ממנו לסגור בחזרה את החלון.

עוד כמה מילים על לשונותיו של המחבר וניסוחיו המעודנים. ככלל, נושאי לשון נידונים בלי סוף בספר ויעיד על כך המפתח בסוף (למשל: לשון – א־ורבלית; אוראקולארית; אטית; אינטימית; אישית; אלגנטית; אניגמטית; אנכרוניסטית; אנטונימית; אסטרולוגית; אפוריזמית; ארוכה – כל אלו רק באות א', בהמשך עוד למעלה מ־120 ערכים ב'לשון'). כבר בהקדמה הוא מספר על כך שמקריאה בספר "תלמד להבחין בין למעלה ממאה ושלושים פניה של הלשון... הבחנות אלו יסייעו לך ללמוד לקרוא מחדש בספרות מגוונת, החל מספר קהלת, עבור לספרי אסטרולוגיה וכלה בספר טלפונים[!]". כאשר הוא עושה שימוש במונח לשוני כמו "לשון נמוכה" או "לשון רמה" הוא לא מסתפק בכך ומבקש להרחיב בנימה מאוד ישירה ועכשווית, לפעמים בוטה, לשם כך הוא לא מהסס לעשות שימוש בדוגמאות מפוליטיקאים (עמ' 137 הערה 250), מאנשי השוק (שם; עמ' 217 הערה 527) ואפילו מספרי ילדים (עמ' 194 הערה 448, מ'מעשה בחמישה בלונים').

ברחבי הספר נוכל למצוא השתלחויות רבות ובוטות בחוקרים אחרים. אסתפק במשפט אחד: "דע כי כמה ממפרשי ספר יצירה, חדשים גם ישנים, טוענים כי לשון הספר סתומה. ואולם, העיון בספר מגלה כי אין אמת בטענתם, ולו הייתי נוקט לשון סלנג ציורית היה נודע לך מה סתום" (עמ' 148–149). בהערה 291 על אתר הוא מפרש: "לשון סלנג היא מצורות ההתבטאות המתחדשות בכל יום שעדיין לא הכלילו אותה המילונאים במילונים שלהם, ואין לך שפה, ואין לך דור שאין בו סלנג. כמה צורות יש לסלנג, כגון שאילה מלשון זרה ('פרחה'; 'הסתחבקתי'), לשון ציורית ('תותחית'), ועוד".

כמה צינית היא אפוא ההצטנעות היתרה שבהערה על עיסוקו בנומרולוגיה (עמ' 191 הערה 430): "המחקר המודרני אוסר על פנייה אל הקורא בלשון אינטימית (כגון: 'ידידי היקר'), ומעדיף את הלשון הדיפלומטית הרווחת בספרות המחקר. לפיכך, יצוין בקצרה: מ' בר־אילן, נומרולוגיה בראשיתית..." כבר בהקדמה הוא מבהיר (עמ' יד) שבתחילה כתב את ספרו ב"סגנון שונה מהמקובל באקדמיה, ולו אופי אישי וייחודי. במכוון כתבתי כך, ובין היתר, מפני שרציתי לקרב את האסטרולוגיה, הנראית כה רחוקה ודחויה בעולם המדעי המודרני... נקטתי לעתים לשון ציורית..." אבל מה שקרה בסוף ש"הקריינים של ספר זה עמדו על סגנונו הייחודי וקבעו נחרצות כי עליי לתקן את סגנוני, ולכתוב כמצוות חוקרים מלומדה... מקווה אני שהלשון האקדמית לא תרחיק את קוראיי מספר זה". ואני תוהה כמה "לשון ציורית" וכמה נמוך עוד היה אפשר לרדת מעבר לתוצר שלפנינו. האומנם הספר שלפנינו הוא כבר אחרי ה"שיפוץ" וההתאמה לסטנדרטים אקדמיים?! בכלל, בספרים האחרים של המחבר אין אפילו משהו שמתקרב לסגנון הזה, כביכול תפסנו את המחבר בעידן של רוח משובה משולבת הומור ונרגנות.

בהערה אחת, בתוך דברים בוטים על מחבר קהלת, מבחין מ"ב בין גאוותן לשחצן (עמ' 255 הערה 68). הראשון משתבח בעצמו, "והשחצן מוסיף ואומר לא רק שהוא הכי הכי, אלא שכל היתר טפשים וחדלי אישים" (הוא עוסק בקהלת שמבטל אחרים ובספרו 29 פעם המילה "אני" ו-76 כינויי גוף חבורים, מתוך 2997 מילים, פי 13 ממחבר ספר משלי). למעשה גם המחבר יודע לפרגן לחוקרים אחרים, אבל לא פעם הוא מבטלם עד לעפר. נותר רק להתלבט, על דרך הציון שמבקש המחבר להעניק לקהלת, מהי ההגדרה המדויקת לכך.