שמחה גולדין | הייחוד והיחד: חידת הישרדותן של הקבוצות היהודיות בימי הביניים

שמחה גולדין | הייחוד והיחד: חידת הישרדותן של הקבוצות היהודיות בימי הביניים

הקיבוץ המאוחד; תל־אביב 1997

 

השבת סיימתי לקרוא את ספרו של גולדין - הייחוד והיחד. קודם כל תיקון טעות בשמו של הספר. הספר אינו עוסק ב"הקבוצות היהודיות" אלא ב"קבוצות יהודיות" מסוימות, אלו שחיו בין הנוצרים בצפון צרפת וגרמניה של המאות ה-12–13, וכפי שהוא מגדיר בפתיחת המבוא. עתה לגוף העניין.

טרחתי להשיג את הספר אחרי שנתקלתי בהפניות אליו כמה וכמה פעמים, וציפיתי שהוא יעסוק בדיוק בתחומים שמעניינים אותי. אז ככה, זה מורכב. הספר עוסק אמנם בהיסטוריה של החברה היהודית ומארגן יפה מאוד את העובדות, בנושאי החיברות, הפיקוח והכפייה, הסטייה והיחס לסוטים, מוסד בית הכנסת ועוד, אך הוא מבקש למסגר את הכול במסגרת סוציולוגית. כחובב היסטוריה אני משוגע על החלק הראשון, אבל יש לי בור השכלתי ואולי ריחוק מסוים מהחלק השני. בסקירה על ספרם של צבי זוהר ואבי שגיא, 'מעגלי זהות יהודית בספרות ההלכתית' – גם שם ניגשים הכותבים לסוציולוגיה ומסבכים את העסק – הסברתי את תחושתי: "אני מניח שאילו הייתי סוציולוג הייתי ממש נהנה וזורם [...] התחושה שלי הייתה שמודל מחקרי, שבעיקרו נועד לעזור בארגון קטגורי, כאשר הוא גדול ומכיל כמות מילים מעבר לתוצאה שהוא מבקש להשיג, הוא סתם מבזבז זמן יקר שהיה ניתן להקדיש לפיצוח גרעינים לכבוד שבת. יודגש שמדובר בשני חוקרים שאינם סוציולוגים במוצהר ואולי לכן יש לטענה שלי משקל יותר מאשר הייתי טוען זאת על סוציולוג שזהו עיסוקו".

הטיעון שלי די דומה גם במקרה הנוכחי. המבנה של הספר הזכיר לי את הטרילוגיה הנהדרת של ניסן רובין – ראשית החיים, שמחת החיים, קץ החיים – שעוסקת באירועים המשמעותיים בחיים ומנתחת גם את משמעותם החברתית. לספר הראשון בטרילוגיה ניגשתי אינספור פעמים, כי הוא מהמחקרים המקיפים ביותר על ברית מילה – ה"נושא שלי". רובין הוא סוציולוג ואנתרופולוג ולכן מובן מאליו שהספר "חופר" הרבה עם תאוריות ומשמעויות מעבר לעובדות היבשות. ידעתי מראש לאן אני נכנס, גם ידעתי לחפף יותר בחלקים הסוציולוגיים, ולכן הספר היה מבחינתי מושלם (טוב, לא לגמרי מושלם; הערות השוליים שם בסוף הספר ואתם יודעים כבר מה דעתי על זה). אצל גולדין, לעומת זאת, הציפייה הייתה שפחות נקבל את התאוריות הסוציולוגיות ויותר את העובדות או לכל היותר ניתוחי משמעות מקומיים. אבל נראה שהוא מנסה לדחוס את כל העובדות ההיסטוריות לתוך מסגרת הספר – משמעות הקהילה והחברה כגוף מלכד ושומר. אז לספר לי שבברית המילה הקהל אינו "קהל צופים" אלא "ציבור" ששותף ופעיל לאורך כל הטקס, ושהאם מביאה את הילד בזמן שהציבור מתפללים, ואז האב י-ו-צ-א מתוך הציבור, לוקח את הילד ל-ת-ו-ך הקבוצה והקבוצה מ-ק-ב-ל-ת את החבר החדש לתוכה? אני קורא כאן מעבר לעובדות היבשות גם רעיון סימבולי מעניין, אחלה דרשה לברית מילה, אבל המיסגור הפרשני־סוציולוגי הזה מרגיש לי מיותר. טקס המילה התקיים בבית הכנסת ככל הנראה הרבה לפני יהדות אשכנז (לפחות מזמן הגאונים, ולטענתי, במאמר עתידי, עוד קודם לכן, וזה לא סותר את העובדה שבתפוצות אחרות מלו בבית הילד), השותפות של הציבור בטקס היא גם קדומה וגם מתפרשת בהסברים פשוטים אחרים; אז על משקל האמרה הידועה "לפעמים ההיסטוריה היא רק היסטוריה" נאמר: ההיסטוריה מספיק מרתקת גם בלי הסיפורים שלנו, ויסלחו לי חבריי הסוציולוגים.

חשוב לי לציין שגולדין דייקן וצמוד מאוד לטקסט, לא מקבל שום הנחה כמובנת מאליה, ולכן גם לא מהסס להתעמת למשל עם היסטוריונים כמו פינקלשטיין ובארון שמספרים על "ויעודים" ו"סינודים" גדולים שבהם תוקנו תקנות אשכנז למרות שבטקסט אין הוכחות למשהו גדול, והוא רואה חוקרים אלו כמושפעים משיטת הכינוסים של רבי הכנסייה הנוצרית. הרבה פעמים הוא צועד עם גרוסמן (אגב, בעיניי דוגמת מופת להיסטוריון שגם מנתח משמעויות אבל בצורה מאוד מקומית ולא מנסה לדחוף הכול לתבנית סיפורית אחת גדולה), אבל לא מהסס לחלוק על הנחות לא מוכרחות שלו, כגון שמוסד "עיכוב התפילה" הולם קבוצה בה קיימת קירבה משפחתית גדולה, ולכן יש לתארך את התופעה לתחילת "ההתיישבות המשפחתית" באשכנז (וכידוע גרוסמן מבטל תארוכים מוקדמים של חוקרים אחרים), בעוד שלמעשה, במסגרת משפחתית רחבה מוצאים בדרך כלל פנייה לבעל סמכות ולא אל כלל הקבוצה. 

כתוספת לביקורת שלי על השיטה המעצבנת של העברת הערות השוליים לסוף הספר, אדגיש שכאשר שיטת הקיצור הביבליוגרפי היא כזו הרווחת יותר במדעי החברה, נוסף תסכול כפול, כי כשכבר מוצאים סוף סוף את ההערה מגלים את ההפניה "גרוסמן תשמ"א", וגם מי שמצוי בתחום צריך הפעם לדפדף לרשימת התקצירים כדי לדעת שהכוונה לספרו חכמי אשכנז הראשונים.