נתן שיפריס | שי"ר חדש: שלמה יהודה רפפורט: רבנות, השכלה, לאומיות
נתן שיפריס | שי"ר חדש: שלמה יהודה רפפורט: רבנות, השכלה,
לאומיות
שזר; ירושלים תשפ"ב
"אחינו בני ישראל! ידוע כי מזה זמן החלו להתפשט בינינו נימוסים
והשכלה כמו גם לימוד של השפה הגרמנית. האשמים העיקריים בדבר זה הם שני צעירים
המוכרים כאן, שלמה רפפורט והרש נטקס. הם מלמדים בפומבי את התנ"ך עם תרגום
גרמני יחד עם הפירוש של הפילוסוף משה מנדלסון וגם ממליצים לכל ידידיהם ומכריהם
להתמסר לחכמות ולשפות. לכן, מתוך ציות לתורה הקדושה ולתלמידי חכמים יראים, הוכרז
על החרם הגדול על הנזכרים לעיל יחד עם מוקיריהם ותומכיהם".
את כרוז החרם הזה פגשו המתפללים על קיר בית הכנסת המרכזי בלמברג, היא
לבוב, בחודש מאי 1816. ספק אם הופתעו לקרוא את כתב החרם, לאור המערכה הקשה שניהלו
רבנים וחסידים בעיר נגד צעירים שהואשמו בעוון החמור של השכלה והפצתה. אב"ד
העיר ר' יעקב אורנשטיין בעל ספר "ישועות יעקב" היה אף הוא מראשי
המתנגדים והנלחמים במשכילים הצעירים, ועל כן השלטונות ראו בו אחראי לחרם, למרות
שלא נמצאו ראיות לאשמתו. לאור זאת ציוו עליו למסור דרשה בגרמנית שבה יכריז כי לחרם
אין תוקף. אך בל נקדים את המאוחר.
בעולם הישיבות אין לומד שאינו מכיר את ר' אריה לייב הלר (1745–1812)
ואת ספריו "קצות החושן", "שב שמעתתא" ו"אבני מלואים".
מעטים שמו לב כי הספר האחרון יצא לאור לאחר פטירתו, ועם המוציאים שלו לאור, נמנה חתנו
בן ה־25, שלמה יהודה רפפורט – שי"ר (1790–1867). בנוסף להגהה ולמפתוח שתרם
לספר, שילב שי"ר במפתח גם מספר הערות למדניות משלו. לפי עדותו, בשנים אלו הוא
הוסמך לרבנות בידי ר' יעקב לורברבוים מליסא בעל "נתיבות המשפט", שבמקרה
היה יריבו הלמדני של הרב הלר. אלא שבמקביל לעיסוקיו הלמדניים, נחשף שי"ר כבר
בשלב זה להשכלה כללית ואף שאף להפיצה לרבים. שנות דור לאחר מכן נזכר שמו רק בקרב
חוקרי תקופת ההשכלה, ואילו בקרב המון העם, ובוודאי תלמידי הישיבות, שמו אינו אומר
מאומה.
הספר של שיפריס נועד להשיב את שי"ר למקומו הראוי לו. ספרו מכיל
עושר של מקורות, אך בעיקר עיונים מעמיקים ושיטתיים בכתביו הרבים. כבר בתחילת הספר
הוא מציג את הדיון בשאלה מתי בדיוק ניצת בו זיק ההשכלה. אהרן (אדולף) ילינק,
תלמידו הנודע ובעל קובצי המדרשים "בית המדרש", סיפר כי בשנת 1810, כאשר
הסתתר שי"ר בעיר קטנה מאימת הגיוס לצבא האוסטרי, פגש בקצין אוסטרי משכיל
שלימד אותו צרפתית. אחרים הוסיפו לכך את עובדת התעניינותו מגיל צעיר במדע
ובשכלתנות, בעיקר הודות לחיבורים פילוסופיים יהודיים ובראשם "מורה
הנבוכים" של הרמב"ם. אחרים טענו כי הסיפור עם הקצין האוסטרי אינו אלא
בדיה, ואת הגורם המרכזי להתקרבותו להשכלה תלו בהתוודעותו לנחמן קרוכמל (רנ"ק)
בשנת 1813. כך או כך, באותן שנים שעסק בספרו הלמדני של חותנו, היה שי"ר נטוע
היטב גם בעולם ההשכלה הכללית.
תקופת היצירה הספרותית הראשונה של שי"ר, מתוחמת לדברי המחבר
לשנים 1814 עד 1827, בהן התנסה בשלל סוגות כתיבה. בתקופה העוקבת, 1828–1837, הוא
שם את כובד משקלו על מחקרים במדעי היהדות. במרחב מקביל, בברלין הגרמנית, נוסדה
בשנת 1819 'האגודה לתרבות ולמדע של היהודים', בראשות יום טוב ליפמן (לאופולד) צונץ
ויצחק מרדכי (איזק מרכוס) יוסט. לצד המרכז הברלינאי התפתח חקר מדעי היהדות גם
באימפריה ההבסבורגית, בעיקר על ידי שי"ר ושד"ל. בין המרכזים נוצרו קשרים
הדוקים ושיתופי פעולה. חשוב להבחין בין תנועת ההשכלה הוותיקה בגרמניה לאחותה הצעירה
ממנה בגליציה. כפי שמציין שיפריס בפרק האחרון, המרכז בגליציה התגבש בנוסח ייחודי
בעל חמישה מאפיינים מרכזיים: המניע החיצוני, של השתלבות תרבותית והתאזרחות בסביבה,
מילא אצלם תפקיד משני; אימוץ ההשכלה לא נכרך אצלם בהפניית עורף לתורה ולמצוות;
המאבק בחסידות מילא תפקיד מרכזי בהתגבשותם החברתית ובחיבוריהם; העברית הייתה שפת
הכתיבה הכמעט בלעדית שלהם; פעילותם הספרותית תועלה למחקר בחוכמת ישראל.
כבר בראשית דרכו, יצר שי"ר חיבורים בעלי אופי היסטורי־מחקרי.
אבל בשנת 1828 הוא פרסם מאמר על תולדות רב סעדיה גאון וקורות ספריו, ובכך בישר פרק
חדש בפעילותו הספרותית וציון דרך בהתפתחות מדעי היהדות בכלל. רס"ג היה רק
הראשון בסדרה, ולאחריו הוא כתב גם על ר' נתן בעל הערוך, ר' האי גאון, ר' אלעזר
הקליר, ר' חננאל בן חושיאל ור' נסים בן יעקב. למעשה כבר בשנת 1822 פרסם צונץ
ביוגרפיה מדעית על רש"י, פרסום שהיווה ציון דרך בכתיבה הביוגרפית היהודית. אך
העבודות של שי"ר עלו מדרגה בהיקפן ובמבנה שלהן – טקסט עליון קצר והערות
עיוניות ארוכות בחלקם התחתון של העמודים, המבוססות על ריכוז כלל המקורות האפשריים,
קריאה ביקורתית שלהם, סינון העובדות מתוכם והרכבת תמונה מלאה ככל האפשר. מלבד
העובדה שצונץ כתב בגרמנית ושי"ר בעברית, שי"ר גם לא הסתפק בברירת המקורות
העדיפים יותר לקביעת תאריכים ואירועים, אלא דן בהם לעומק וגם קרא לתיקוני נוסח עקב
שיבושים וחילופי אותיות. מעל הכול חשוב להזכיר את העובדה הפשוטה שצונץ לא הגיע
מרקע תורני למדני, ואילו שי"ר היה חניך של הלמדנות היהודית המסורתית,
ובקיאותו שיקפה שילוב נדיר לתקופתו של היכרות עם מגוון רחב של כתבים, החל ממקורות
תורניים קנוניים, דרך חיבורים יהודיים פחות קנוניים ועד לחיבורים בשפות עתיקות
וחיבורים מחקריים יהודיים וכלליים.
אומנם שי"ר פעל בעיקר בזירה המחקרית, אך כרב וכאיש ציבור הוא
נדרש לא מעט לענייני השעה. בעיסוקו בהשכלה הוא נבדל ממרבית האורתודוקסים השמרנים,
ובוודאי מהחסידים שביניהם, אך יותר מכך הוא נבדל מהצד שכנגד, אנשי תנועת הרפורמה.
אלא שגם ההתנגדות שלו לרפורמים נשאה אופי שונה, כפי שניתן לראות באנקדוטה הבאה. שי"ר
החל בפרסום חיבורים בשנתון המשכילי "בכורי העתים" שהחל להופיע בשנת 1820
ביוזמת הסופר והעורך שלום הכהן, והמשיך בפרסום מאמרים ומכתבים בכתב העת "כרם
חמד" שהמשיך את "בכורי העתים", כשנתיים לאחר שפסק להופיע בשנת
1831. כרם חמד היה במה שעיקרה מכתבים ומאמרים שהחליפו ביניהם משכילים וחוקרים
נודעים, תחילה בסביבתם של שי"ר ושד"ל ובהמשך גם מגרמניה ומפולין. אלא
שהחל משנת 1836 שמו של שי"ר לא מופיע בכתב העת, זאת למרות שהוא המשיך לכתוב
ולערוך במשך שנים רבות בעילום שמו. הסיבה לכך מתבררת במכתב ששלח לשד"ל בדצמבר
1835, ובו סיפר שהוא נמנע מכך בעקבות המקום שנתן העורך לאהרון חורין, רבה של קהילת
ארד ההונגרית ומחלוצי תנועת הרפורמה. כפי הנראה, שי"ר נאות להמשיך להופיע
בכתב העת כמחבר וכמבקר אך בעילום שמו. בתזמון מעניין, בתקופה שקראתי את הספר
נתקלתי בכרכים של שני כתבי העת הללו במסגרת עבודתי בקליטת אוסף פרינץ בספרייה
הלאומית, ואכן נוכחתי שבמקומות רבים מוזכר 'הרב' או 'החכם' בתוספת כוכבית המרמזת
כי שם הכותב נעלם.
התנגדותו השקטה של שי"ר לרפורמים באה לידי ביטוי גם בשנים
הבאות. בשנים 1844–1845 התנהלה מערכה נגד הרפורמה, אך שי"ר לא נאות להצטרף
ולחתום על עצומת הרבנים. תחת זאת שיגר מכתב ארוך לכמה אישים שנטלו חלק במאבק ובו
הציע את משנתו האנטי רפורמית. במענה לשאלת הימנעותו של שי"ר מהצטרפות ליוזמות
האורתודוקסיות נגד הרפורמה מצטט המחבר את תשובת יעקב כ"ץ. לטענתו, טעמיו
ונימוקיו לשלילת הרפורמה התבססו על הסברים היסטוריוסופיים וציבוריים, כגון הרתיעה
משבירת השרשרת המקשרת עבר להווה והחשש מפילוג ביהדות, ואילו נימוקי האורתודוקסיה
היו בעלי אופי דוגמטי. אלא ששיפריס מפקפק בהסבר הזה, הן משום שגם בכתבי שי"ר
לא נעדרת התשתית של הלכה דוגמטית הן משום שהרתיעה משבירת שרשרת ההמשכיות והחשש
מפילוג לא נעדרת מדברי הרבנים האורתודוקסים. תחת זאת הוא מציע הסבר אחר, העולה גם
מתוך המכתב הארוך ששיגר שי"ר. בעוד היוזמות והמכתבים של המחנה השמרני הופנו
לעם, להסביר לו את הסכנה ברפורמה, שי"ר הפנה את דבריו לאנשים מהמחנה הרפורמי
בניסיון להשפיע עליהם לסגת מהרפורמה. בנקודה זו התייחד שי"ר בהשקפת עולמו
בנושא הרפורמה. למרות שהבין את הסכנה ואת פוטנציאל ההרס של הרפורמה, ראה גם את
ההרסנות שבמתקפת נגד, המובילה למלחמות בלתי פוסקות ולמבוי סתום.
ביטוי לכך ניתן לראות גם מאוחר יותר, עם מותו של הרב הרפורמי שמואל
הולדהיים בשנת 1860. פולמוס קשה פרץ בין פרנסים בקהילת ברלין לבין גבאי החברא
קדישא בשאלה האם ניתן לקוברו בחלקת הרבנים בעיר. אב"ד הקהילה הורה לקוברו בין
הרבנים, לאור היכרותו עמו בצעירותו כשקדן גדול. רב אחר שלא היה באותה שעה בעיר,
שמע על ההחלטה לאחר הקבורה והודיע על התפטרותו. שי"ר התערב ושיגר מכתב שוחר
שלום המפציר בפרנסי הקהילה לדחות את ההתפטרות. הוא חשש לפילוג של השמרנים מן
הקהילה ולמצב שבו הקהילה תישאר מבודדת ובלי יכולת לספק מזון רוחני ודתי לחבריה.
עניין אחר שעולה במהלך הספר הוא תהליך ההתמתנות שעבר שי"ר במשך
חייו. כך למשל בכמה מחיבוריו הביע שי"ר את התנגדותו הנחרצת לשיטת הפלפול,
ובין היתר אף ההין להביע ביקורת כלפי הדרך שבה פירשו האמוראים את דברי קודמיהם
התנאים. באשר לאגדות חז"ל ציין כי לא ניתן לקבל את כולן בשווה, שכן חלקן
נכתבו מאוחר יחסית ואף זכו לעיתים לביקורת מצד רבנים בולטים בדורות הגאונים
והראשונים. עמדותיו אלו זכו לגינויים חריפים. באחד ממאמריו התנצל על חוסר הזמן
לכתיבת מאמרים, בין היתר מחמת קשייו הכלכליים והכישלון במציאת משרה רבנית, אך גם
בשל חששו משונאים האורבים לו בסביבתו מטעמים דתיים. עם התגברות הלחצים נגדו, החל
למתן את עמדותיו ואף התנצל על אחדות מדעותיו הקודמות. בין היתר הדגיש כי הוא אינו
עוסק בביקורת הגבוהה וביסודות כתבי הקודש, אלא רק בבירורים היסטוריים. ואכן החרם
והמלחמה שהתנהלה נגדו בעיר לבוב הלכו והשתקעו, ובשנותיו המאוחרות יותר איננו
שומעים על מלחמה אישית וישירה בשי"ר (להרחבה על החרם ולנוסח מלא שלו, אמליץ
על מאמרה של רחל מנקין, 'החרם בלמברג בשנת 1816 – רברבנות משכילית והיסטוריוגרפיה יהודית',
ציון, עג, ב [תשס"ח], עמ' 173–198).
*
בדבריי הבאים אני רואה צורך להעיר או להוסיף מעט על שני מוקדים
שנידונו בספר. הראשון הוא המוקד הביוגרפי. אחת הבעיות שיש לנו עם שי"ר היא
שאין לנו כמעט תיעוד עובדתי של חייו האישיים "הרגילים" והרבניים, אלא
בעיקר מקורות פולמוסיים וכמובן תיעוד עשיר של הגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתביו
הרבים. לפחות פעמיים מתנצל המחבר שאין לנו מידע כיצד תפקד שי"ר כרב, לא
ברבנות טרנופול ולא ברבנות פראג, ולכן לא נותר לו אלא לעסוק בפעילותו הציבורית,
שחרגה מעבר לגבולותיהן של הקהילות שבהן כיהן ברבנות (ראו למשל עמ' 182, 191). ניתן
לומר שהמחסור בפרטים ביוגרפיים הופך את הספר במידת מה לביוגרפיה אינטלקטואלית, כך
שמי שמצפה לסיפור חיים אנושי ויומיומי עשוי להתאכזב מעט.
אולי זו הזדמנות להוסיף פרט ביוגרפי שלמרות שאינו קשור לשי"ר
עצמו, הוא קשור לשמה ולזהותה של אשתו הרבנית בת הרב הלר. לא בדקתי לעומק, אך
במקורות המתעדים את תולדותיהם של שי"ר ושל חותנו לא נזכר כלל שמה של החולייה
המקשרת – הרבנית הלר־רפפורט. אני מתקשה להאמין שכותבי הביוגרפיות היו מתעלמים מפרט
זה אילו הכירו אותו. לפני כשנתיים, בעבודתי בבית המכירות 'קדם', התגלגל לשולחני דף
בכתב יד עם נוסח המצבה של הרבנית. בשולי הדף זיהיתי את החתימה "Salomon Rapoport",
כלומר חתימתו של שי"ר בכבודו ובעצמו. ייתכן מאוד ששי"ר גם כתב את נוסח
המצבה שמופיע על הדף בכתב מרובע ומהודר. מעבר לשבחים שנכתבו עליה, למשל שהייתה
צדקת מפורסמת בקהילתה, ניתן ללמוד מנוסח המצבה כמה פרטים ביוגרפיים: שמה היה
פרידא; היא נפטרה בתאריך ה' כסלו תר"ג (8 בדצמבר 1842), כלומר כששי"ר
היה בן 52, שנתיים לאחר תחילת כהונתו בפראג; היא נפטרה בגיל 56, כלומר היא נולדה
בשנת תקמ"ז, והייתה מבוגרת משי"ר; שם אימה, אשת הרב הלר, היה טויבא;
בנוסף, מתואר כי היא סבלה מייסורים שהביאו למותה בטרם עת. מסמך זה התגלה לאחר
יציאת הספר לאור, ובוודאי ראוי שהפרטים שנחשפו בו יתווספו במהדורה הבאה (המסמך
נמכר במכירת קדם 049 פריט 313, והוא זמין לצפייה באתר בית המכירות).
*
המוקד השני שאבקש להעיר עליו נוגע לשאלה המתבקשת – מה השאיר אחריו שי"ר
לדורות? לשאלה חשובה זו הקדיש המחבר את פרק הסיום של הספר. ראשית המחבר מחלק את
הדיון לשלושה שלבים מובחנים בפעילותו וביצירתו: מחלוציה וממנהיגיה של השכלת
גליציה, מאבות חוכמת ישראל ורב בישראל. המחבר סוקר בקצרה את השפעתו על חוכמת
ישראל, ובאשר להיותו רב בישראל הוא מראה שהוא לא השאיר אחריו חותם משמעותי. באופן
כללי פוטר המחבר את זיכרון דמותו בפסקה החותמת של הספר, ולדבריו "התעמעם
זכרו, חידושיו נבלעו בהגויות ובמחקרים מעמיקים ושיטתיים, ושמו – שנישא בהערצה במאה
ה־19 בקרב ראשי הדוברים בשדות ההשכלה, המחקר והמחשבה – הלך והשתכח" (עמ'
347).
אכן יש להודות כי בעולם הרבני נשתכחה דמותו לחלוטין. כעשור ומחצה
לאחר פטירתו של שי"ר, טבת תרמ"ג, שלח הנצי"ב מוולוז'ין מכתב לחוקר
אברהם אליהו הרכבי והודה לו על משלוח ספרו "זכרון לאחרונים".
הנצי"ב התייחס לכתבים של שי"ר שהכליל הרכבי באוצרותיו, והתבטא:
"אשר הדפיס מע"כ נ"י מכתבי עט סופר מהיר הה"ג שי"ר
ז"ל. ונכבדות מדובר בם. אכן אז עוד ילדות היתה בו והתרפס הרבה לפני המשתדל.
ורוח אחרת הי' בו בימי זקנה כאשר זכה לעלות על מרומי הרבנות בפראג. והדברים
עתיקים. אין זה המקום לבא ברחבה..." (נדפס אצל ר"ד דסלר, שנות דור ודור,
א, ירושלים תש"ס, עמ' קצג). בראייתו החדה, הנראית כאינטואיטיבית, הבחין
הנצי"ב כי בשנותיו הראשונות התרפס שי"ר לשד"ל ולכן נטתה יצירתו
לכיוון משכילי למדי, ואילו עם עלותו לכס הרבנות בפראג "רוח אחרת היתה
בו". כאמור ניכרת ירידה חדה בקיצוניות הטיעונים המשכיליים שלו במשך הזמן,
וכפי שכבר נכתב לעיל. למיטב השגתי זהו האזכור היחיד מתוככי העולם התורני־חרדי
המכוון ישירות לשי"ר. ר' יצחק ברוך רוזנבלום, שהפנה את תשומת לבי לדברי
הנצי"ב, כתב לי שמן הראוי היה לאסוף ולאגד את החידושים שכתב שי"ר בתחומי
תלמוד והלכה, כאשר לדבריו חלקם עדיין מצוי בכתב יד. חידושיו ההלכתיים היחידים
שקיומם הובטח עד ימינו הם החידושים הספורים שהכליל בספר של חותנו "אבני
מלואים". במרבית מהדורות הספר המשיכו להעתיק גם את שמו של שי"ר המופיע
בראש הספר ובסופו וגם את חידושיו ששולבו במפתחות (למעט מהדורה אחת שערכה מפתח חדש
והשמיטה את הערותיו, כנראה מבורות ולא במכוון).
לעומת השפעתו התורנית המצומצמת מבקש שיפריס לקשור את שמו של
שי"ר ללאומיות שהתפתחה ביהדות אירופה של המאה ה־19. אך לא לאחד משלושת השלבים
העיקריים שלה – דור מבשרי הציונות, דור חיבת ציון או דור המיסוד של האידאולוגיות
הלאומיות והציונות – אלא לאסכולה המקדימה את אלו, שתרמה את התפיסה של אומה שהיא
מסגרת השתייכות קבוצתית רחבה מהאתניות הדתית־מסורתית. כשלעצמי הדברים אינם כה
ברורים. אין ספק ששי"ר גילה דעתו כמה פעמים בדבר הצורך להכיל קיצוניים משני
הצדדים, חסידים מכאן ורפורמים מכאן, אך הכלה זו אפשר שהיא תולדה של אופי או אידאולוגיה
של "לא ידח ממנו נידח". קשירה של מגמה זו ללאומיות היא רק פרשנות אפשרית
אחת. יש לזכור כי הלאומיות היהודית כתנועה פוליטית התפתחה בעיקר מהאזורים
החילוניים של היהדות, ולכל היותר ניתן לראות ב"הכלה" של שי"ר גורם להצטרפות
של הדתיים לתנועה. אבל גם במובן זה, ישנם גורמים מרכזיים ומשפיעים יותר. אפילו נחמן
קרוכמל, רבו של שי"ר, היה גורם משמעותי יותר במובן זה, שלא לדבר על גורמים מרכזיים
בהרבה דוגמת משה מנדלסון ועוד. ככל שהמחבר מסיק, בצדק, שהשפעתו ההגותית לדורות מצומצמת,
קשה לראות בו דמות הכרחית בהתפתחותה של הלאומיות היהודית.
לעומת זאת, היה מקום להרחיב בהשפעתו של שי"ר על עולם מדעי
היהדות, שבו לא "התעמעם זכרו" ושמו לא "הלך והשתכח" כלל וכלל.
בעולם זה נישא שמו בהערצה עד ימינו. עד היום ניתן להיווכח במחקרים רבים שמזכירים את
שמו בהקשר לטענות היסטוריות ומחקריות, אשר חלקן עומד שריר ואיתן. כמי שבעצמו הסתייע
לא פעם במחקריו הרבים, אבקש להאיר את מקומו המשמעותי של שי"ר בעולם מדעי
היהדות בעזרת כמה דוגמאות ובקיצור נמרץ.
הדוגמה הראשונה היא מתחום חקר התלמוד. שי"ר היה הראשון שהבחין
בין שני נוסחים של המשנה – משנת בבל ומשנת ארץ ישראל, כאשר לדבריו לאחר שרב הביא
עמו לבבל את גרסת המשנה, בארץ ישראל הוסיפה המשנה להיערך ולהתעדכן בידי צאצאיו של
רבי. פרופ' דוד רוזנטל, שעסק בעניין זה שנים ארוכות, העלה על נס את שיטתו של
שי"ר שנתבררה כאמת גם לאחר העיון המדעי־הפילולוגי, וראה לנכון לציין בעבודת
הדוקטור שלו כי "מן הראוי להעמיד על כך שחכם גדול זה בחכמת ישראל, אמר מה
שאמר בזמנו, בלא כתבי יד ועל פי התלמודים בלבד" (עמ' 187).
הדוגמאות הבאות הן מתחום הספרות של ימי הביניים ובזיקה לנתיבי השפעה
גיאוגרפיים של היישוב היהודי בימי הביניים. שי"ר היה הראשון שהצביע על זיקתה
של יהדות אשכנז אל היצירה הספרותית הארץ־ישראלית, בתיווכה ובאמצעותה של יהדות
איטליה. מאז זמנו של שי"ר נבדקה טענתו בפרוטרוט על פי מקורות רבים העוסקים
במנהג ובליטורגיה, ועד ימינו היא מקובלת על מרבית החוקרים, גם אם נשמעו אי אלו
פקפוקים על תקפותה של טענה זו (ראו סיכום המחקר אצל ש' עמנואל, מגנזי אירופה, ב,
עמ' 75–76).
השפעה נוספת ששי"ר היה הראשון לתארה היא הקירבה הרוחנית שבין
היצירה הרבנית של אשכנז לבין זו של פרובנס, כאשר להשערתו מקורן המשותף היה
באיטליה. רק במהלך המאה ה־12, עם גירושם של יהודי ספרד מאנדלוסיה ובמקביל עם
פיזורו של מרכז התורה בנרבונה, החלה פרובנס לקבל השפעה חזקה יותר מהמסורת ההלכתית
של אנדלוסיה. לפני עשרות רבות של שנים כתב על כך חוקר אחד כי טענתו של שי"ר
אינה אלא השערה ולא ידיעה, אך כפי שהעיר פרופ' יעקב זוסמן, במשך הזמן הולכות
ומתרבות הידיעות המוכיחות קשר הדוק בתחומי המיסטיקה, הפיוט והמדרש, ולדבריו גם
בתחומי ספרות ההלכה (י' זוסמן, 'פירוש הראב"ד למס' שקלים?', מאה שערים...
לזכר יצחק טברסקי, עמ' 155).
*
לסיכום, ספרו של שיפריס מהווה תעודה מאלפת לחייו ולמשנתו של אחד
ממייסדי מדעי היהדות, שמחקריו הרבים מהווים אבן יסוד עד ימינו אנו. למרבה הצער,
אין בידינו מידע מספק על חייו האישיים ועל קורותיו בתפקיד הרבנות, וכאמור חוסר זה
הופך את הספר למעין ביוגרפיה אינטלקטואלית. עם זאת, המחבר לא הזניח אף פיסת מידע,
ובעזרת שקידתו וחריצותו הרבה ניתח לעומק את כתביו הרבים, ושרטט יפה את התפתחותה של
משנתו על רקע התנודות והפולמוסים שאפפו את החברה היהודית באירופה של המאה ה־19. אם
אתם נכונים למסע אינטלקטואלי מעמיק אך גם מרתק, הספר הזה הוא בדיוק עבורכם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה