זיכרונותיה של גליקל: מסחר, מוסר ומשפחה | מיידיש: חוה טורניאנסקי

 

זיכרונותיה של גליקל: מסחר, מוסר ומשפחה | מיידיש: חוה טורניאנסקי

שזר; ירושלים תשפ"ה

 

יומן זיכרונותיה של גליקל מהמלין, שבשנה שעברה מלאו 300 שנה לפטירתה, הוא אחד המסמכים החשובים והמרתקים ביותר בהיסטוריה התרבותית של נשים יהודיות ושל העולם היהודי בכלל. רבים מכם בוודאי מכירים את המהדורה המדעית הדו־לשונית של טורניאנסקי שראתה אור בדיוק לפני עשרים שנה בהוצאת שזר. למרבה השמחה, התבשרנו לאחרונה על הופעתה של מהדורה עממית וקלילה, המבוססת על המהדורה המדעית, וכוללת את התרגום העברי בלבד בלוויית הערות הבהרה מעטות. יומן הזיכרונות הייחודי של גליקל מהווה אוצר תרבותי עשיר, מאלף וחווייתי, ונדמה שאין צורך להרחיב כאן על חשיבותו.

מאחר שניתנה לי הזכות להגיה את המהדורה הזאת (הנה גילוי נאות), ובנוסף לא מדובר בספר חדש אלא במהדורה עממית בלבד, איני רואה צורך לכתוב סקירה במובן המקובל. בשורות הבאות אציג בחירה מילולית של גליקל שהעסיקה אותי בעבר, ואולי האופן שבו בחרה המתרגמת להתמודד עם המילה הזו הוא דוגמה לשיקולים שהנחו את המהדורה החדשה.

כאשר גליקל מספרת על ימיו האחרונים של בעלה הראשון חיים, היא משתפת בחוויות הקשות של רגעיו האחרונים על מיטת חוליו. לאחר שנודע כי אין לו עוד רפואה, מספרת גליקל: "אז אני אומרת אליו: 'אהובי, אוכל לגעת בו?' (כי הייתי טריפה), והוא אומר אלי: 'ח"ו ילדתי, הרי לא יעבור זמן רב ותלכי לטבול' (אלא שעד אז בעו"ה לא זכה להאריך ימים)" (על פי המהדורה המדעית, עמ' 367).

קטע קצר זה מאלף מבחינה היסטורית־תרבותית. ראשית, בפנייה אל הבעל. במקור היידי נכתב: "זאל איך אייך אן גרייפין?", כלומר פנייה בגוף שני רבים. למרות שבתרגום זה נראה פנייה בגוף נסתר, המתרגמת שמרה על המִשלב המכבד שאינו מצוי בימינו בין בני זוג. שנית, הכינוי של האישה בפי הבעל – 'ילדתי', או במקור "מיין קינט". שלישית, ובכך אתמקד, ההסבר שמעניקה גליקל לשאלתה – "כי הייתי טריפה". במקור: "דען איך בין טריפה גיוועזין". כמה חוקרים פירשו את המשפט הזה כחלק משאלתה לבעלה; האם תוכל לגעת בו עקב מצבו הקשה, או כפי שנקרא בלשון חכמים אדם שעומד למות: 'טריפה'. אבל הנימוק הזה לא מסביר במידה מספקת את שאלתה, וטורניאנסקי מפרשת על פי ההקשר שמדובר בהסבר מוסגר של גליקל המוסב על עצמה; היות שהייתה אז נידה לכן לא התאפשר לה לגעת בבעלה, ובכל זאת ביקשה לשאול שמא לאור מצבו הקשה הדבר מותר. הבעל מגיב בבהלה: חלילה, הרי בקרוב תטבלי ותיטהרי. היא מוסיפה כי עד שטבלה כבר נפטר הבעל. את הסוגריים לשני המשפטים הוסיפה המתרגמת כציון שמדובר בהסברים מאוחרים יותר של הדיאלוג ביניהם.

לפי הסבר זה, המסתבר מאוד, בין דוברי היידיש באותה תקופה נהגו לכנות נידה בשם 'טריפה', וכפי שנהגו לעיתים לכנות כל דבר שלילי בתואר זה (את פרשנות המהדירה יש לחזק גם ממקום אחר אצל גליקל שבו מספרת על "החבורה הרעה הטרֵפה הזאת", עמ' 249). מדובר בכינוי עממי בלבד, ולא מצאתי לו עדים נוספים בני התקופה. דוברי היידיש בזמננו מכירים היטב את השימוש בגידוף טְרֵיף או חֲזֵר־טְרֵיף כלפי כל דבר אסור (ראו ערכים רבים במילונו של הרכבי, והשוו לסקירה על הספר עֲלִילוֹת חֲזֵר וְגַנֵב). החידוש הוא בכך שאישה מסוגלת לקבל שימוש כזה כלפי עצמה.

גליקל, כ"י פרנקפורט Ms. hebr. oct. 2, דף קי ע"ב

אלא שבמהדורה החדשה (עמ' 137) אין זכר למילה 'טריפה' ולשם הקריאה הרציפה נכתב: "כי הייתי נידה". כלומר, הפרשנות של המהדירה, שהיא המסתברת ביותר, הפכה כאן לוודאית והעלימה את המקור לחלוטין. כשעברתי על הספר, זכרתי את השימוש של גליקל במונח 'טריפה' וחשתי החמצה משמעותית בתיקון הזה. הערתי כי ישנה משמעות תרבותית עמוקה לביטוי זה, ולדעתי הוא מהווה את אחד המוקדים החשובים בספר מבחינת היסטוריה תרבותית. השיקול של המהדירה, שבחרה להותיר את השינוי על כנו, משקף את הרצון להפוך את הספר לקריא ביותר עבור קוראי זמננו, ואולי גם לנעים יותר מבחינה תרבותית, תוך נכונות לשלם את המחיר של איבוד המטען התרבותי המקורי.

כך או כך, הופעתה של מהדורה מאירת עיניים, המבוססת על מהדורה מדעית מדוקדקת, היא לא פחות מבשורה מרגשת. מדובר בספר נפלא וחשוב לנשים ולגברים כאחד. כהצעת הגשה אני מזכיר שאנו עומדים לקראת חגי אדר וניסן בהם נהגו ישראל להרבות במנות ובמתנות.