"האם זו אשמתנו?": סטניסלב גומבינסקי – קצין המשטרה היהודית בגטו ורשה | עורך: נועם לייבמן | מפולנית: ענת זיידמן

 

"האם זו אשמתנו?": סטניסלב גומבינסקי – קצין המשטרה היהודית בגטו ורשה | עורך: נועם לייבמן | מפולנית: ענת זיידמן

מורשת ובית לוחמי הגטאות; ישראל 2025

 

סטניסלב גומבינסקי (1907–1983) נולד בפולין, למד משפטים בפולין ובצרפת וקיבל תואר דוקטור. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה התגורר בוורשה, ובנובמבר 1940 עבר עם אימו לגטו. הוא הצטרף לשורות המשטרה היהודית – "שירות הסדר" – עם הקמתה, והתקדם לתפקיד בכיר במפקדה כקצין בכיר וכמנהל המזכירות. שנות עבודתו במשטרה חרתו במוחו מראות וזיכרונות רבים. בפברואר 1943, לפני חיסול הגטו, הצליח להימלט אל הצד הארי של ורשה, ובעודו במסתור החל לרשום את זיכרונותיו בפרוטרוט, לבקשתו של מזכיר ארכיון "עונג שבת".

בקיץ 1944 מסר את כתביו לוועד היהודי הלאומי, אך אלה אבדו במהלך המעברים בין דירות המסתור. כנראה בעקבות האבדה הוא חיבר גרסה נוספת, אשר נמסרה לוועדה ההיסטורית בוורשה בספטמבר 1945. אלא שלימים התברר שהחלק השני של הגרסה האבודה שרד והועבר לארכיון בית לוחמי הגטאות. עובדה זו אפשרה לחוקרים לערוך השוואה מעמיקה בין הגרסאות, ואכן השוואה זו העלתה ממצא מעניין.

לדברי עורך מהדורתנו, את הגרסה הראשונה כתב גומבינסקי מתוך מחשבה שמא לא ישרוד את השואה, ומתוך רצון למסור מסר לעולם בשם העם היהודי. הוא רצה שההיסטוריה תזכור כי הגרמנים אשמים, ושתיזכר הגבורה היהודית במקום העליבות היהודית. החודשים שחלפו בין כתיבת שתי הגרסאות שינו את מצבו, המלחמה התקרבה לסיומה וסיכויי הישרדותו היו גבוהים מבעבר. בגרסה השנייה הוא עירב את השאיפה לפנות לציבור היהודי שיבוא עמו חשבון כאדם פרטי וכמייצג שירות הסדר, ובחר בתיאורים שונים מעט, במתן משקל שונה לדמויות מרכזיות, בהצגה שונה של דרכי ההתמודדות היהודית עם הדיכוי הנאצי ועוד. 

בספר שלפנינו מוצגות לראשונה שתי הגרסאות. תחילה הגרסה המאוחרת יותר, המהווה גרסה שלמה של הזיכרונות, ולאחריה החלק השני של הגרסה המוקדמת, שנתגלה באורח לא ברור בתקופה מאוחרת יותר.

בהקדמה לספר מנותחות המגמות של גומבינסקי בעבודת התיעוד המקיפה שלו. ההיסטוריון וחוקר הספרות יאצק לאוצ'ק, שכתב מחקר על כותבי יומנים בתקופת השואה, פירט כמה מניעים מרכזיים לתיעוד: התשוקה לכתיבה; הרצון לעורר את מצפון העולם; למען יוכלו לבוא חשבון עם הפושעים, אם במשפט ואם בנקמה; הרצון להשאיר חותם בעולם; כתיבה כזיכרון וכמצבה לאלו שאבדו ועוד. גומבינסקי הבהיר בהקדמתו כי כתיבתו היא בגדר כתב אישום נגד הפושעים האמיתיים, אך למרות שהתכוון בוודאי לגרמנים, הוא לא נקב בשמם במפורש והדבר תואם את סגנון הכתיבה שלו, המוביל את הקוראים בכיווני מחשבה שונים ומאפשר לקוראים התלבטות ופרשנות.

גם מידת מעורבותו בסיפור משתנה מפרק לפרק, אך הוא תמיד נמנע מהבעת עמדה מוסרית, עובדה שהקשתה עליו להצדיק פעולות שונות של שירות הסדר. עם זאת, הוא מתאר באירוניה את חיבוטי הנפש של כל יושבי הגטו מול אחריותם האישית למאורעות. "האם זו אשמתנו?" מרחפת בחלל השאלה שגם נבחרה לכותר הספר. האם היינו צריכים ללכת לשחיטה כמו כבשים? ואנשי המועצה היהודית שואלים את עצמם האם הם אשמים, או שמא רק שירות הסדר אשם. אנשי שירות הסדר אף הם מנסים להעביר מעליהם את האחריות. "כל אחד מביא סיבות, נסיבות, דולה טיעונים ממעמקים... והוויכוחים נמשכים עד אין קץ..." (עמ' 132). למרות שגומבינסקי לא מרבה לפרט את הפעילויות האישיות שלו בגטו, מעדויות חיצוניות אנו יודעים כי הוא הציל לא מעט יהודים, לעיתים גם תוך סיכון חייו. בין אותם יהודים היה גם יאנוש קורצ'אק, שיותר מפעם אחת נתפס והובל לאומשלגפלץ, וככל הידוע גומבינסקי היה מעורב בשחרור שלו בפעמים הראשונות.

את הזיכרונות של גומבינסקי קראתי בשקיקה רבה, לא רק בגלל תוכנם המאלף, אלא גם בגלל הסגנון שלו, המשלב תסכול ותלאות עם קלילות, הומור וחינניות רבה. אציג כמה דוגמאות לכך, בתקווה שהציטוטים הארוכים להלן יתקבלו בהבנה.

לחלק הראשון נתן גומבינסקי את השם "אלע גלייך...", שפירושו 'כולם שווים'. וכך הוא מספר: "מדי פעם בפעם פורצת ברחובות הגטו מהומה. אנשים מתקבצים, צפיפות, צעקות, צחוק ונענועי ראש בתוך הזרם האנושי הבלתי־פוסק – זהו רובינשטיין, הליצן של הגטו. [...] הוא עובר בריצה ברחובות הגטו חשוף ראש וצוואר כל השנה, צוחק צחוק אווילי לכאורה וצועק: 'אלע גלייך' (כולם שווים). בעונג מיוחד הוא צועק את המילים האלו כלפי בעלי השררה בגטו, בהם אנשים שהוא מכיר או כאלה שפשוט לבושים טוב יותר ונראים אמידים. אל האנשים הפשוטים והרגילים שברחוב הוא רץ וקורא: 'יינגל, האלך דיך!' (בחור, תחזיק מעמד!), אל עגלות הקבורה הוא רץ וקורא: 'תחזיר את התלוש'. בתוך זמן קצר חוזר כל הגטו על המילים האלה. כולם, גם הפרופסור וגם הסַבל, גם הפקיד וגם המבריח, משתמשים בצמד המילים אלע גלייך כשהם רוצים לומר שאיש אינו יכול להתנשא על האחר. [...] מיהו היה? האם הבין? האם חשב? האם טבע בעצמו את אמרות השפר שלו? אין איש יודע. הוא היה מראשוני הנספים. בימים הראשונים לגירוש הלך מרצונו לאומשלגפלץ [-מגרש שבו רוכזו תושבי הגטו לפני העלאתם לרכבת לטרבלינקה], צהל, צחק והתרוצץ באומשלג, עלה צוחק לקרון ונעלם – רק צחוקו וקריאתו הצרודה נישאו עוד זמן רב מעל האומשלג: 'אלע גלייך! אלע גלייך!'" (עמ' 55–56).

אחת הדמויות שנזכרות כמה פעמים בזיכרונותיו של גומבינסקי היא דמותו המיוחדת של פרופ' מאיר בלבן, ההיסטוריון והחוקר הגדול של יהדות פולין. עם התקדמות השילוחים להשמדה, הלך גטו ורשה והתכווץ. כאשר התפנה מקום בגטו, הלכו הנאצים ורוקנו רחובות נוספים, כפי שמתאר גומבינסקי, והם עשו זאת במהירות וביעילות. "הינה כבר יוצא מצעד ענקי לאומשלג; עוד לא הייתה קבוצה גדולה כל כך. בראשה פוסע ישיש לבן שיער, מאיר בלבן, פרופסור ותיק באוניברסיטאות של לבוב וורשה, חבר בעשרות אגודות מדעיות, מחבר מחקרים רבים, היסטוריון בעל שם עולמי. הוא הולך לבדו, כפות ידיו צמודות כבתפילה. צועדים גם רופאים, עורכי דין, סופרים ואומנים רבים; לב היהדות נכחד" (עמ' 105). למעשה, כפי שמעיר גומבינסקי, בלבן שוחרר אז מהאומשלג בהוראה ישירה מהרשויות הגרמניות הגבוהות, כנראה בקרקוב. הוא נפטר בגטו מהתקף לב בראשית ינואר 1943.

את הכבוד לו זכה בלבן גם על ידי הגרמנים המלומדים תיאר גומבינסקי בגרסה המוקדמת. הוא מספר על שני קצינים נאצים שעסקו אך ורק בהחרמת ספריות. אחד מהם התעניין במיוחד בנושאים יהודיים והידע שלו היה בלתי רגיל. לרשותו עמדו כמה אנשי שירות הסדר והוא דאג שיהיו אלו אנשים המתמצאים בנושאים אלו. "במראהו החיצוני ובמטען ידיעותיו הוא הזכיר למדן יהודי, בוגר של ישיבת לובלין לכל הפחות. בנוגע לספרים וערכם הביבליוגרפי והמדעי, עמד בחור הישיבה הזה בקשר עם פרופ' בלבן, שלפי הוראה בא אליו כמעט כל יום וישב במפקדת שירות הסדר שעות על שעות. השיחות של בחור הישיבה עם הפרופסור היו ראויות להנצחה בסרט, לאו דווקא בתוכנן אלא בצורתן. התוכן היה זהה תמיד – שני החריפים ובקיאים הללו שוחחו על ספרים יהודיים, עבריים ועוד. אבל הצורה! איש הס"ס פנה אל הפרופסור ביראת כבוד ובהתרגשות כאלה, שספק אם סטודנט אחד של פרופ' בלבן בכל שנות ההוראות הארוכות שלו התייחס אליו כך. Herr Professor... aber Herr Professor... Aber ich bitte Sie, ich danke Ihnen, Herr Professor... Stört es Ihnen nicht? Sitzen Sie bequem? Sind Sie nicht müde? [=אדוני הפרופסור... אבל אדוני הפרופסור... אבל אני מבקש, אני מודה לך, אדוני הפרופסור... זה לא מפריע לך? אתה יושב בנוחות? לא התעייפת?]. כך פנה איש הס"ס אל יהודי שמשפחתו אולי הועלתה לקרונות באותו רגע ממש, וגם הוא עצמו, אגב, כבר נתפס פעם אחת ושוחרר רק באומשלג" (עמ' 358).

גומבינסקי משתף רבות בהרהורים הרבים שלו על עמדתם הנפשית והאידאולוגית של הנאצים. לאור הפער בין התנהגויות אנושיות שנתגלו בקרב הנאצים לבין הזוועות האיומות ביותר שחוללו, הוא מתאר את הגרמנים בעיני עצמם כבני אומה תרבותית וכמבצעי פקודות. "ממלאים פקודה, אבל לא למען הדם, לא למען הרצח; לא לחינם אתה בן לעם תרבותית. כשניתנת הפקודה שחובה להיות קניבל – אז לטובת הכלל אתה תאכל בני אדם, בפקודה. אך שלא בפקודה, מחוץ לעבודה, אפשר אפילו ללטף בחיוך את ראשו של ילד יהודי. תאוות הדם, דחף הרצח זרים להם; הם מציגים את האחרים כדמויות פרועות, בהמיות, שסכין בין שיניהם... אין חלקם עימם. הללו רוצחים, טטרים, מונגולים – לא הם. הם – אומה גדולה, תרבותית, מפותחת. כל המאורעות המתרחשים הם צורך של המדינה, טובת העם. [...] פעולות אלה נעשות בידי אדם; והם בני אדם ככל האדם. בתום יום העבודה הם נפגשים על כוס בירה עם חברים, מכרים, בני ארצם, לשיחת רעים. החבר עובד בדואר, בספרייה, הוא וטרינר, מנהל חשבונות; מחר הוא עשוי להישלח להרוג. במקום ללכת לבית הדואר הוא ילך כל יום לבית ההריגה; יעבוד במשרד אחר. הדבר לא ישפיע על דעותיו, על אישיותו, כמו שהדבר לא השפיע אצלם [...] הוא הרי אינו ברברי! אם יהיה וטרינר הוא יטפל היטב בחיות, אם מנהל חשבונות – יערוך מאזנים למופת, כספרן יהיה חובב ספרים נלהב. וכשיצוו עליו להתעמר באנשים ולהרוג אותם, הוא ירצח, יחנוק בגז, ישרוף חיים, יתלה, יירה ויתעלל לתפארת. זה בדמו; ביצוע קפדני של כל עבודה; כישרון וכושר לעבור בנקל מהנהלת חשבונות לרצח. העבודה חייבת להיעשות; אבל חוץ מזה, אנחנו אומה גדולה ותרבותית" (עמ' 409–410).

בלי להיכנס לפולמוס על הבנאליות של הרוע, אומר רק שגומבינסקי, כמי שהכיר מקרוב את הנאצים, סירב לראות בהם חיות אדם: "לא חיות פרא רושפות שנאה, לא חיות אנוש שיכורות מדם – הם היו פקידים שיטתיים, איכרים נלהבים בקציר, בעלי מלאכה חרוצים. על פניהם לא נראו כל זעם או שנאה המטשטשים את המוח. שנאה הייתה מעידה על נוכחותם של רגשות אנושיים כלשהם אצלם, על תגובה אנושית, גם אם רצחנית. כאן – שום דבר. [...] הם הראו זה לזה בולי דואר חדשים [...] שלוות נפש מוחלטת, המשתקפת גם בקלילותם, בהתמרמרותו של איש הס"ס בֵּקֶר על ניצול יהודים עניים על ידי נשים אריות תאבות בצע, ביראת הכבוד שגילה בחור הישיבה כלפי פרופ' בלבן; בהתעניינות הספרותית ובדיונים של מפקד מחנה טרבלינקי, ובתופעות רבות אחרות. שקט פנימי, סדר; הכול נעשה בקפידה, בשיטתיות, בסדר מופתי. אילו השתוללו הם היו יותר אנושיים; הסדר שלהם הוציא מהדעת..." (עמ' 412). הוא מדמה זאת לשוחט באטליז שאינו רואה את הפרה או את העגל החי, אלא רק איזה גוש שהוא חייב לדקור בדייקנות בכלי שבידו. זוהי תופעה פסיכולוגית, ובמקרה הנאצי לא בפסיכולוגיה אישית, אלא קבוצתית. "וזה בדיוק הדבר הנורא ביותר, המפלצתי ביותר אצל האנשים האלה – האטימות הבלתי־אנושית שלהם...".

"האם זו אשמתנו?" מביא בפנינו עדות אנושית מורכבת, כנה וכואבת על המציאות הבלתי אפשרית שבה נאלצו יהודי ורשה להתקיים. דרך עיניו של גומבינסקי, אנו מקבלים מבט נדיר על חיי הגטו. הכתיבה שלו מרתקת, מצמררת, מעוררת מחשבה, ומשולבת בהומור שחור שהפך אולי לאחד מסודות הקיום היהודי בימים קשים אלו. מומלץ בחום לכל מי שמעוניין להעמיק בהבנת השואה ולהכיר זווית מאלפת שכמעט לא נראתה עד כה בעברית.