עדי שרצר | זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי
עדי
שרצר | זמן מתן מדינתנו: עיצובו של חג ממלכתי
שזר;
ירושלים תשפ"ו
ביום
העצמאות הראשון של מדינת ישראל עיתון "מעריב" פרסם אנקדוטה מעניינת. ליד
בניין הכנסת פנה חבר הכנסת החרדי בנימין מינץ לגברת גולדה מאירסון, אז שגרירת
ישראל במוסקבה, והזמין אותה לבוא למחרת לתפילה ההודיה בבית הכנסת הגדול. הוא זכר
את ביקורה ההיסטורי בבית הכנסת הקוראלי בערב ראש השנה, ושאל אותה: "האם את
מבקרת בבית הכנסת רק במוסקבה?" גולדה השיבה במקום: "במוסקבה רציתי להיות
בין יהודים והסכמתי לשבת אפילו בעזרת נשים, אך כאן בתל־אביב אני מוכנה לבוא מחר
ואף בכל שבת אם ישרור שוויון ותסדר מקום ישיבה, למטה באולם בין הגברים!".
סיפור
זה נראה קוריוז שולי, אך עדי שרצר רואה בו בבואה של המתח ששרר בקרב הציבור המגוון
בישראל באשר לקביעת אופיו של יום העצמאות. אף שאירועי החג הוגדרו כממלכתיים ודווקא
חברי הכנסת החילונים דרשו את קיומם, בפועל הם התקיימו בבתי הכנסת והפכו למזוהים עם
הציבור הדתי. מעבר לכך, דווקא בשל ההקפדה על טיבה הדתי־שמרני של התפילה התגלו
קשיים בשילובה לתוך התרבות הממלכתית, ששיאם בתמונה של שרה בממשלה, לימים ראש ממשלה,
הנדחקת לעזרת הנשים. סיפור מעניין זה מתחבר לדיון המרכזי של הספר.
שרצר
מבקש לבחון את התפתחותו של יום העצמאות בין שני דגמים אפשריים – דגם התערובת ודגם
התרכובת. הראשון השתמש ברכיבים מתוך הקורפוס היהודי ושילב אותם במשבצות מוגדרות
בתרבות הממלכתית. הישראליות נותרה מסגרת אזרחית וחילונית, וגם אופיים המסורתי של
הרכיבים היהודיים שנשאלו נשמר. השני הציב במרכז החג תרכובת שיוצרת חומר חדש, כלומר
השתמש ברכיבים יהודיים שונים אך הטמיעם לבלי הכר בתוך התרבות הממלכתית הנרקמת.
לדברי
המחבר, דגם התערובת היה הדגם הרווח והוא הנחה בדרך כלל את פעולותיה של ועדת יום
העצמאות שמינה בן־גוריון כדי לעצב את החג. מעלתו הייתה בכך שלא דרש הכרעה ברורה
בשאלות שונות, ואִפשר קיום מקביל של תרבויות בעלות הדגשים שונים. הדגם השני זכה
לאהדה בציבורים שונים, ולבסוף מומש חלקית בידי שר החינוך בן־ציון דינור. מעצם טיבו
דרש דגם זה הכרעות מורכבות ויישומו עורר פולמוס ותרעומת.
חנוכה
ופורים, למשל, נטו להתעצב בדגם התערובת. דפוסי החג המסורתיים של הדלקת נרות החנוכה
או קריאת מגילת אסתר שולבו בתוך לוח הזמנים של החג כפי שהם, ולצידם נוצרו רכיבים
אזרחיים התואמים את תפיסת העולם של היישובים השונים: מצעדי דגלים ולפידים בהשראת
המקבים בחנוכה, או מצעדי 'עדלאידע' בפורים. המחבר מציע כי ככל שהסיפֵּר היה מכוון
לציבור רחב יותר, כן נטתה תבנית החג לקוטב של התערובת. לעומת זאת, דפוסי חג שקהל
היעד שלהם היה מוגדר, נטו יותר לדגם התרכובת, ושאפו לייצר מהרכיבים המסורתיים
והאזרחיים סיפֵּר יהודי־ישראלי חדש. כאלו היו למשל יום תל חי, שהחל בשנת
תרפ"ב צוין בכל שנה בי"א באדר. שני הדפוסים המרכזיים ביום זה היו עלייה
לרגל של בתי הספר ותנועות הנוער לתל חי, וכן לימוד וטקס בתחומי בתי הספר. ימים נוספים
היו יום הרצל ויום ביאליק. דפוסי הימים הללו עוצבו כחגים חדשים, אך נשענו על
תבניות מסורתיות ובכך התאימו לדגם התרכובת. כל הימים הללו צוינו לפי התאריך העברי,
ואילו החריג היחיד היה חג הפועלים הבין־לאומי, שצוין באחד במאי, ואולי משום כך לא
הצליח להתקבע כחג לאומי.
באחד
הפרקים סוקר המחבר הצעות ראשונות שהונחו לשם עיצוב היום. אסתפק בהצעה הראשונה –
הצעתו של יום־טוב לוינסקי (1899–1973), פעיל תרבות וחוקר פולקלור, אשר מפעלו
המרכזי שהפך חלק מארון הספרים הממלכתי היה האנתולוגיה "ספר המועדים",
זאת לצד חברת "ידע עם" לחקר פולקלור יהודי שהקים (עבורי זו הזדמנות
להזכיר גם את חיבורו הגדול "אנציקלופדיה של הווי ומסורת ביהדות" בו אנו
עושים בבית שימוש רב, בעיקר בימים נטולי מחשב). לוינסקי הציע סדר יום מפורט של יום
העצמאות: "מבטילים את העם ממלאכה, מפסיקים את התנועה, סוגרים חנויות ובתי
שעשועים ושבת המדינה יורדת לעולם. בכל בית מדליקים נרות בפמוטים של שבת... אותה
שעה מתכנסים לבתי־כנסיות ולמקומות ציבור לשמוע מקרא המגילה, מגילת המדינה העתידה
להיכתב ולהתקדש באומה. לאחר קריאת המגילה – סעודת שבת וחג בחוג משפחה והידידים,
בבשר ודגים וכל מטעמים" (מצוטט בעמ' 256–257). הוא הוסיף ושכלל את תבנית
היום, והתייחס גם לסדרי בית הכנסת: אי אמירת תחנון, אמירת הלל, "יעלה
ויבוא" ועוד. מכלול הדפוסים שיצר לוינסקי קרוב לדגם התרכובת. הוא שאב את
התבנית הריטואלית המרכזית מהשבת: ביטול מלאכה, סגירת בתי עסק, הדלקת נרות, קידוש
וכו'. לכך צירף את רעיון "פרסום הנס" מחנוכה והוסיף גם מאפיינים
ייחודיים כמו־מסורתיים שהמציא. הרבנות הראשית, לעומת זאת, נאבקה להשאיר את יום
העצמאות בקטגוריה הלא־מחייבת של "יום הודאה" והתנגדה לקביעת דפוסים
ברורים. לוינסקי עצמו נמנע לאורך השנים מלפרסם את דבריו בעיתונות הדתית, וככלל
דבריו לא עוררו דיון של ממש או מחאה בקרב הדתיים. פרק נוסף בספר עוסק ב"הגדת
העצמאות" שחיבר אהרן מגד בשנת 1952 – הגדה זו נשענה מודל ההגדה הקיבוצית
לפסח, ובכך התקרבה לדגם התרכובת, אך לא אאריך בדיון זה במסגרת הנוכחית.
הספר
של שרצר מעמיד דיון חשוב מאוד. אבהיר כי מדובר בספר עיוני הסובב סביב התמה המרכזית
של תרכובת או תערובת, ולא ספר קליל בדמות הספרים המעניקים סקירה כללית על רכיבים
דתיים, תרבותיים ופולקלוריסטיים של יום העצמאות. זו כנראה גם הסיבה שהספר מתעלם
לחלוטין מספרים יסודיים שנכתבו על יום העצמאות – לא רק מספרים של "הלכות יום
העצמאות", אלא גם מספרו של אהרן ארנד, "פרקי מחקר ליום העצמאות",
שפורס תמונה רחבה של עיצוב היום (ראו סקירתי). עם זאת, המחבר נהג בהגינות כאשר הבהיר גם ב'פתח
דבר' וגם בפרק הראשון כי הספר לא עוסק בהתפתחות טקסי היום או במעמדו הדתי־הלכתי,
אלא רק ביום העצמאות כאינדיקטור "לדיון העקרוני שהתנהל בשנותיה הראשונות של
ישראל בנוגע לאופייה של התרבות הממלכתית ויחסה לסמלים, מסורות וריטואלים
יהודיים" (עמ' 11). המתעניינים בשאלה חשובה זו, ודומה כי רבים הם, עשויים
בוודאי להחכים רבות מקריאת הספר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה