דוד אסף | אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי (שיר הוא לא רק מילים)
דוד אסף | אמא יקרה לי: פרקי מסע בזמר העברי
(שיר הוא לא רק מילים)
מאגנס; ירושלים תשפ"ו
אַ ייִדישע מאַמע,
עס גיט ניט בעסער אין דער וועלט;
אַ ייִדישע מאַמע,
אוי וויי, ווי ביטער ווען זי פֿעלט.
ווי שיין און ליכטיק איז אין הויז
ווען די מאַמע איז דאָ;
ווי טרויעריק פֿינצטער ווערט ווען גאָט
נעמט איר אויף עולם הבא!
[=אַ ייִדישע מאַמע / אין טוב ממנה בעולם, / אַ
ייִדישע מאַמע, / אוי, כמה מר כשנעלם / האור, היופי, בביתה / כשהיא עוד כאן, אמך.
/ וכמה חשך בלכתה / אל העולם הבא ממך – תרגומו של בני מר].
השיר "אַ ייִדישע מאַמע", שזה הפזמון
שלו, מתאר את האם היהודייה שאין דבר יקר ממנה, זו שעומדת שפופה במטבח, טורחת
בגידול הילדים ובתחזוקת הבית ונותנת עבור הילדים עד טיפת דמה האחרונה. את השיר הזה
שמעתי מאז ילדותי אינספור פעמים, והוא עדיין מרגש אותי. אני מניח שגם לחלקכם השיר
הזה נשמע כאילו היה כאן מאז ומעולם; אולי נכתב בעיירה יהודית דוברת יידיש במזרח
אירופה. אבל זה רחוק מלהיות מדויק, כפי שנראה בהמשך.
בספרו החדש, פרופ' דוד אסף יוצא למסע מרתק
בעקבות שירים יהודיים־ישראליים המתרכזים סביב תמה אחת – אמא. אסף מוכר לרבים
מאיתנו בראש ובראשונה בזכות ספריו המונומנטליים על החסידות, לא רק מהפן הרשמי
וה"ממלכתי" שלה כי אם גם מפרשיות המשבר המושתקות שלה, אבל בשנים
האחרונות החל להתמקד בחקר הזמר העברי ולפרסם מפרי מחקריו ומחקריהם של אחרים בבלוג
"עונג שבת (עונ"ש)". בשנת 2019 ראה אור ספרו "שיר הוא לא רק
מילים: פרקי מסע בזמר העברי", שבו סקר מגוון רחב של שירים, ואילו הכרך החדש
מוקדש באופן ספציפי לשירים העוסקים ב"אמא". בראש הספר מופיע מבוא מרגש,
שחלקו הראשון הוקדש לאימו הפרטית של המחבר, ובין היתר מסופר בו כי בשנותיה
האחרונות תרגמה עבורו את זיכרונותיו של יחזקאל קוטיק מיידיש לעברית, תרגום ששימש
בסיס לשני ספרי הזיכרונות של קוטיק במהדורתו. חלקו השני של המבוא עוסק בשיר שאין
ילד שלא גדל עליו – "אמא יקרה לי, יקרה", ולדימויים השונים של האם
היהודייה, מאז קום המדינה ועד לאימהות החטופים של השבעה באוקטובר. בשורות הבאות
נטעם מעט מהספר.
הפרק החמישי בספר עוסק בשיר "אַ ייִדישע
מאַמע" שבו פתחתי. אסף מספר כי את השיר כתב ג'ק יֵלֶן, יליד פולין שבגיל חמש
היגר עם כל משפחתו למדינת ניו יורק. מי שביצעה את השיר והפכה אותו ללהיט בינלאומי,
היא הזמרת והקומיקאית סופי טאקר (1887–1966), אף היא בת למשפחה מהגרת לארצות
הברית. ילן כתב לשיר שתי גרסאות – ביידיש ובאנגלית, כל אחת מהן בעלת מאפיינים
משלה. הנוסח היידישאי עצוב יותר, נוסטלגי יותר ומנותק מהקשר היסטורי, ואילו הנוסח
האנגלי קשור לחוויית ההגירה היהודית לאמריקה וממוקם בדירות המהגרים הקטנות
והצפופות ברובע הלואר איסט סייד במנהטן. אך גם הנוסח היידישאי משקף את השינוי שחל
בדמות האם היהודייה עם ההגירה לאמריקה. במזרח אירופה נתפסה האישה כמפרנסת העיקרית,
למשל כתגרנית בשוק, בוודאי במשפחות שבהן הבעל היה מיושבי בית המדרש. דווקא בארצות
הברית התהפכו התפקידים, כאשר נשים נשואות לא יצאו בדרך כלל לעבודה, והמטלות העיקריות
שלהן היו תחזוקת הבית והדאגה לילדים. מהגרים רבים כשלו בניסיונותיהם לפרנס את
משפחותיהם, הילדים נמשכו לתרבות הנוצצת של אמריקה ונטשו את המצוות, ובנסיבות אלו
אבות רבים נטשו את משפחותיהם בניסיון נואש לפתוח דף חדש. לדברי ההיסטוריון
היהודי־אמריקאי ארתור הרצברג, בתקופת ההגירה ההמונית קרוב לאחד מכל ארבעה אבות
יהודים בארצות הברית נטש את משפחתו. מי שנותרו לבדן בחזית הקיום היום־יומי היו
האימהות, וכך למעשה הומצאה באמריקה "האם היהודייה". לשיר הזה גלגולים
רבים ועשרות ביצועים שאותם כמובן סוקר המחבר בטוב טעם.
העיסוק בשירים מעלה את השאלה מהם בעצם
"שירי עם"; האם אפשר "לחבר" שירי עם, או שההגדרה הזאת יכולה
להינתן למפרע לאחר שהעם אימץ אותם במשך שנים רבות? בשנת 1901 פרסם המשורר והמלחין
מארק ורשבסקי (1848–1907) את ספרו "יודישע פֿאָלקסליעדער" [שירי עם
יהודיים], בו פרסם בין היתר את השיר הידוע "אופֿן פּריפּעטשיק". שלום
עליכם, שעודד את כינוס השירים לכדי ספר, צירף לספר הקדמה וקבע בהתלהבות: "כך
מזדמרים שירים יהודיים, שירי עם יהודיים אמיתיים!". בתגובה לספר פרסם מלחין
וחוקר מוזיקה בשם יואל אנגל ביקורת חריפה על הענקת התואר "שירי עם"
לשירי ורשבסקי, שכן שירי עם הם שירים עתיקים, אסופים מתוך העם; אי אפשר
"לחבר" שירי עם. אבל שלום עליכם הגיב לו בטון אירוני ומשועשע:
"אצלנו מכנים בשם 'שירי עם' את כל השירים אשר נכתבו בשפת העם היהודית הפשוטה
הנקראת ז'ארגון [יידיש] והמוּצאים בשביל העם. זוהי רק טעות דפוס אשר נשתרשה זה כמה
שנים; במקום 'שירים בשביל העם' כותבים 'שירי עם'" (עמ' 162).
בדרכה של מחלוקת זאת ניתן לומר כי "שירי
עם" הגיעו לידינו בשתי דרכים – "מלמעלה למטה" או "מלמטה
למעלה". בדרך הראשונה כתבו את השירים משוררים ידועים וגדולים שמעמדם
ומומחיותם הפיקו שירים שאכן התנחלו יפה בלבבות ונכנסו לכותל המזרח של שירי העם
היהודיים. כדברי שלום עליכם, אלו שירים שנוצרו לעם והעם אכן חיבק אותם בחום. בדרך
השנייה, לעומת זאת, איננו יודעים היכן צמחו השירים; ייתכן שנכתבו בידי אנשים
פשוטים ואנונימיים ורק במקרה התפשטו כאש בשדה קוצים עד שהפכו לשירי עם.
אבל גם שירים שחוברו בידי כותבים ידועים
מותירים מקום נרחב למחקר מעמיק אשר יעמוד על שורשיהם ההיסטוריים והתרבותיים. כזה
הוא למשל השיר ההומוריסטי "חיימקה שלי" שכתב דן אלמגור והלחין משה
וילנסקי בשנת 1961. השיר מספר על מצעד שעורך צה"ל ובו צועדים בסך חיילי חיל
השריון. אם תמימה מתבוננת בבנה וגאה לספר כי "כל החיילים טועים ברגל, בלי
בושה. רק חיימקה שלי, רק חיימקה שלי, דורך ברגל הנכונה!". רק חיימקה שלה יודע
לצעוד ישר כשכולם פונים לשמאל, ורק חיימקה שלה יודע איך לפלוט כדור. השיר היה להיט
בזמנו ואף תורגם ליידיש. באחד מגלגוליו של השיר, בשנת 1988, פרסם עודד ליפשיץ,
שלימים נרצח בעזה לשם נחטף בשבעה באוקטובר, פרודיה על השיר ושמה "יצחקה'לה
שלי". שירו כוון נגד יצחק שמיר ויצחק רבין, שכאשר כל המדינות טועות
באש"ף, רק הם "יורים בדרך הנכונה". באשר למקור השיר עלו כמה הצעות,
אך אלמגור עצמו סיפר לימים כי בשנות השישים למד באוניברסיטה העברית אצל המשורר
והמתרגם פרופ' שמעון הלקין, ובאחד השיעורים אמר הלקין: "כל חוקר, כל מבקר,
חושב שרק הוא מבין את היצירה שאותה הוא מנתח. וזה מזכיר לי שיר אמריקאי מתקופת
מלחמת האזרחים לפני מאה שנים בדיוק, ששרה אמא של אחד החיילים: כל החיילים דורכים
ברגל שמאל, ורק ג'וני שלי דורך ברגל הנכונה" (עמ' 323–324). אלמגור התלהב
מהסיפור וביקש מהלקין לעזור לו למצוא את המקור. הלקין השיב שעברו שנים רבות, אך
ודאי ימצא זאת באחד מהספרים על מלחמת הצפון והדרום. במשך שנים רבות חיפש אלמגור,
אך לא מצא. להצעתו של המלחין וילנסקי הוא כתב את השיר בעצמו.
אבל אם אלמגור התייאש מן המקור, חוקרי הזמר
העברי לא במהרה הרימו ידיים. בדיקה נוספת העלתה כי אכן השיר המקורי הוא אמריקאי,
אבל לא מתקופת מלחמת האזרחים אלא מאוחר יותר; הוא נכתב בשנת 1917, מעט אחרי שהלקין
היגר לאמריקה, בידי הפזמונאי והמלחין אירווינג ברלין (1888–1989) שבעצמו היה יהודי
שהיגר לאמריקה. בשיר של ג'ימי האם חוזרת מהמצעד שבו השתתף בנה ומספרת בגאווה כי
כולם דרכו ברגל הלא נכונה חוץ מג'ים. אבל המסע לא מסתיים במקור זה. מתברר כי גם
השיר של ברלין אינו אלא חוליה בשרשרת. בשנות התשעים של המאה התשע־עשרה נפוצה בדיחה
באנגלית על חייל בשם ג'וק או ג'ימי – או שמות נוספים – שזוכה למבט מלא גאווה על כך
שרק הוא דורך ברגל הנכונה. לימים יצטט את הבדיחה גם חיים ויצמן. כנשיא ההסתדרות
הציונית לגלג על איש צבא בריטי פרו־ערבי שטען שכל מנהיגי בריטניה לא הבינו
בסוגיית הסכסוך הפלסטיני בארץ ישראל עד לפרסום "הספר הלבן", ובמכתב
שמיען לו העיר כי עמדתו מזכירה לו את האם הסקוטית שהעירה למראה גדודו של בנה הצועד
בסך: "כולם דורכים ברגל הלא נכונה פרט לג'וק שלנו".
עד כאן טעימה קצרה מספר עשיר ומאלף. בהזדמנות
זו אפרע חוב קטן ואספר כי בשעתו קראתי את ספרו הקודם של אסף, "שיר הוא לא רק
מילים: פרקי מסע בזמר העברי" (עם עובד; תל אביב תש"ף), מתוך מחשבה לסקור
אותו, אלא שיצר הדחיינות היה בעוכרי. הספר הקודם, מן הסתם, מגוון יותר ומכיל
מחקרים מאלפים על שירים רבים. השער הראשון בו מוקדש לשירי יידיש, דוגמת השיר
"חדר קטן, צר וחמים", או בשמו הידוע "אויפן פריפצ'יק" (דרך
אגב, אסף כבר פרסם מחקר מאלף על שיר זה בתוך אוסף המאמרים והזיכרונות
"החדר", תל אביב תש"ע). השער השני מוקדש לשירי יין, בהם השיר
"שיכּור איז אַ גוי", והשערים הבאים מוקדשים לשירי ריקוד, שירי ארץ
ישראל ושירי ילדים. הקריאה בשני הספרים היא לא פחות מחוויה עמוקה ועשירה. אלא
שבעוד הכרך הראשון "דחוס" יותר ונדפס על נייר רגיל, הכרך החדש נדפס בצבע
מלא על נייר כרומו מאיר עיניים, מכיל הרבה יותר תמונות וראשי פרקיו מעוטרים
באיוריו החינניים של המאייר והקומיקסאי נעם נדב. מומלץ במיוחד כמתנה לאמא, כל אמא
באשר היא.
תגובות
הוסף רשומת תגובה