יהודית דורי דסטון | המשפט האחרון: משפט דמיאניוק והסוף לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל

 

יהודית דורי דסטון | המשפט האחרון: משפט דמיאניוק והסוף לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם במדינת ישראל

מאגנס; ירושלים תשפ"ה

 

בשנת 1986 הוסגר לישראל ג'ון איוון דמיאניוק והועמד לדין באשמת היותו 'איוון האיום', מפעיל תאי הגזים במחנה ההשמדה טרבלינקה. ההליך המשפטי ארך לא פחות משבע שנים ארוכות ומייגעות, אך בסופו נחל כישלון חרוץ. אם להתנסח באופן ציורי, לכל אורך העדויות הרבות, הסיפורים המצמררים ותיאורי הזוועות שנשמעו על אודות איוון האיום, ישבו הסנגורים בנימה רצינית והנהנו בסבר פנים חמורות, כביכול הצטרפו לזעזוע והמתינו בסבלנות. כאשר הגיע זמנם לטעון, הם לא המעיטו בכהוא זה מחומרת מעשיו של איוון האיום, אלא טענו טענה פשוטה: איוון האיום איננו הברנש שיושב כאן באולם, זאת למרות שהוא פעל בשירות הנאצים במחנה ההשמדה 'סוביבור'. במהלך התפרקות ברית המועצות התגלו ראיות חדשות לפיהן איוון האיום אינו אלא אדם בשם איוון מרצ'נקו. בנסיבות אלו זוכה דמיאניוק ובשנת 1993 גורש בחזרה לביתו בארצות הברית. מספר שנים לאחר מכן הואשם בארצות הברית בכך שהיה שומר במחנות ההשמדה סוביבור ומיידנק, ולאחר מאבק משפטי ארוך הוסגר לגרמניה. בגרמניה נפתח נגדו משפט, אך בעיצומו של תהליך הערעור מת דמיאניוק בגיל 91.

על משפט דמיאניוק נכתבו אי אלו ספרים ומאמרים, אך דורי דסטון ביקשה להעמיק במשמעות המשפט ובהקשר הרחב שלו; המטרות הלבר‏‏־משפטיות שעמדו ברקע – תיעוד, הנצחה, חינוך, עיצוב זיכרון קולקטיבי ומטרות פוליטיות – וההשלכות של המשפט על המשך פעילותה של מדינת ישראל בהעמדת פושעים נאצים לדין.

משפטו של דמיאניוק נועד להביא לא רק למטרות משפטיות אלא בראש ובראשונה למטרות לבר־משפטיות, בעיקר לשם חינוך ועיצוב תודעה היסטורית ולאומית, וכפי שצוין. אלא שסדרי המשפט עשויים להביא לתוצאה בעייתית עבור מטרות אלו. למרות ההנחה המקובלת לפיה תכליתו של המשפט הפלילי היא חשיפת האמת העובדתית־היסטורית, בפועל ההליך הפלילי מתמקד בתכלית צנועה יותר: בירור אשמתו או חפותו של הנאשם. כללים משפטיים שונים מגבילים כידוע את האפשרות של בית המשפט להגיע לחקר האמת, למשל פסילת ראיות שהושגו שלא כדין, פסילת עדות שמיעה, מתן חיסיון על ראיות מסוימות ועוד דוגמאות שבהן גוברים אינטרסים אחרים – למשל הזכות להליך הוגן – על התכלית של בירור האמת. הציבור הרחב עשוי לתפוס את הכרעת המשפט כאמת היסטורית, בעוד שתפיסה זו מבוססת על טשטוש בין 'משפט' ל'היסטוריה'. ההכרעה של 'אשם' או 'זכאי' אינה שייכת לקביעה ההיסטוריה של 'היה' או 'לא היה'. אך הציבור ברובו אינו מודע לדקדוקי המשפט, וכך מפספס את ההבדל בין 'אמת' משפטית ל'אמת' היסטורית. הבנה מוטעית זו היא אחד המכשולים הגדולים ביותר להשפעת המשפט השלילי שסופו זיכוי על הזיכרון הקולקטיבי. משפט דמיאניוק הוא דוגמה מובהקת לכשל זה, ואכן הוא גרר עמו כישלון תודעתי שגם השפיע על התנהלות מדינת ישראל בהמשך, וכפי שעוד יובא להלן.

שאלה נוספת שנידונה בספר היא מדוע דווקא בשלהי שנות השבעים חלה התעוררות בנושא העמדתם של פושעים נאצים לדין בישראל. למרות שאין תשובה חד־משמעית לשאלה זו, ישנן כמה הצעות, ביניהן עובדת הקמתו של המשרד לחקירות מיוחדות האמריקאי וניהולם של הליכים לשלילת אזרחות של חשודים בשיתוף פעולה עם הנאצים; הדחיפות שנוצרה עם הזדקנותם של הנאשמים הפוטנציאלים ושל העדים; התגברות ההתעניינות המחקרית והציבורית בשואה; כל אלו כמובן בשילוב הגורם המעשי של אי מציאת נאשמים פוטנציאלים עד לאותו הזמן. אבל לא תמיד יש חפיפה בין הגורמים האמיתיים לבין הנרטיבים ההיסטוריים. המחברת מראה כי משרד המשפטים טען שהבאת דמיאניוק לדין נעשתה כחלק מהמדיניות השגרתית של מדינת ישראל, ובעיתוי זה נצברו די ראיות לצורך העמדתו לדין. בפועל העניין הציבורי שהתעורר הוא שהביא את המדינה למאמצים אלו. בהיפוך נרטיבי, לאחר כישלון המשפט עם זיכויו של דמיאניוק, התקבע בזיכרון הקולקטיבי הישראל דימוי הפוך לפיו העמדתו לדין נכפתה על מדינת ישראל בלחץ משרד המשפטים האמריקאי, נרטיב שאין לו כל זכר בכתובים. למרות שלמשרד המשפטים האמריקאי היה חלק לא מבוטל ביוזמה זו, בפועל בכירי משרד המשפטים הישראלי היו מעוניינים מאוד בתיק הזה לא פחות והם גם לא ניצלו 'נקודות יציאה' ממשפט זה כאשר נקרו לפניהם.

פרק מיוחד בספר מוקדש לשאלת 'מצב העדות', הגדרה של ההיסטוריונית אנט ויוויורקה לפיה ההקשר והמסגרת שבהם נמסרת עדות, משפיעים במישרין על תוכן העדות ועל האפשרות ללמוד ממנה היסטוריה ולעצב באמצעותה זיכרון היסטורי. בעניין עדויות של ניצולי שואה, נמצא שינוי מהותי בין עדויות משפטיות לבין עדויות תיעודיות, בראש ובראשונה מפני שבעוד השופט חותר לעובדות ולפרטים, המתעד ההיסטורי מבקש את החוויות והרגשות בזמן ההתרחשויות. לדברי המחברת, בספר זה לראשונה נערך מחקר מעמיק הבוחן את הפערים בין עדויות משפטיות במשפט דמיאניוק לבין עדויות תיעודיות של אותם עדים מחוץ לכותלי בית המשפט. בשונה מתיעוד היסטורי, בית המשפט נדרש לעובדות ממוקדות בזמן ובמרחב, לרבות פרטים מדויקים שלא תמיד העדים זוכרים. ככלל הוא מבקש להכניס את העדויות לתבניות משפטיות של חקירה ראשית וחקירה נגדית ועוד סדרי דין. פרוטוקולים מהמשפט משקפים את הקושי של עדים והתסכול שלהם מול דרישות נוקדניות של תאריכים ומקומות. "ברגע שהוכנסתי למחנה טרבלינקה, בשבילי הזמן נעצר. אני לא יודע לא יום, לא חודש, לא שבוע", אמר פנחס אפשטיין בעדותו (עמ' 192). לקושי הנפשי בביטוי המשפט הזה, נוספה העובדה שהסנגוריה ביקשה לעשות שימוש בקשיים כאלו לצורך תמיכה בטענותיה בדבר חוסר המהימנות של העדים. הקושי הזה קיבל ביטוי בשיר 'מר רוזנברג מעיד' שכתבה חוה אלברשטיין בעקבות עדותו של אליהו רוזנברג: "אולי הכל בדמיונך, / מר רוזנברג, תן הוכחה – / איפה יש סדק בקליפה, / איפה יש כתם חריכה. [...] הצלקות בנשמתך, / הן בעיה פרטית שלך. / כי כאן על פני האדמה, / אין זכר, כלום לא השתנה. / ורק מר רוזנברג תמיד, / צריך לקום ולהעיד" (עמ' 194). המחקר מלמד כי ההליך הפלילי על העדויות שעלו בו מתקשה לעשות שימוש בעדויות הניצולים לצרכים לבר‏‏־משפטיים, והוא מוגבל ביכולתו לברר ולהציג את האמת ההיסטורית במלוא היבטיה.

פרק נוסף בספר עוסק בקשר בין זיכויו של דמיאניוק מחמת הספק לבין עונש המיתה שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי. התברר כי בניגוד להצעות שעלו בזמן ניסוח החוק, החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם קבע גזר דין מוות בלבד, ולא הוסיף אפשרות לעונש קל יותר לפי שיקול דעתו של בית המשפט. קביעה זו הייתה ערכית ולא משפטית. בהליכי הערעור על עונשו של דמיאניוק התעורר ויכוח האם ראוי להעמידו לדין מחדש במטרה להשית עליו מאסר. בין הקולות שנשמעו בנושא היה קולו של איתמר ורהפטיג שטען כי לנוכח הספק שהתעורר בזיהויו של דמיאניוק ראוי להטיל עליו עונש מאסר ולא לפוטרו בלא כלום. המסלול המקובל הוא 'מסלול הדין' שבו בית המשפט פועל על פי משטר הכרעה של 'הכול או לא כלום', אך ורהפטיג הציע 'מסלול שני' שבו בסמכותו של בית המשפט לגזור עונש קל יותר, בדומה ל'עונש כיפה' במשפט העברי – עונש מאסר בתנאים קשים לנאשם ברצח שאשמתו לא הוכחה באופן מספק עבור עונש מוות. בפועל, 'מסלול הדין' הוא שהכריע, וכך הצורך להיצמד לעונש המושת בחוק, הביא לבסוף גם לזיכויו של דמיאניוק. כך, מסכמת המחברת, הצרכים הלבר־משפטיים שנשא בחובו העונש שהושת בחוק, הביאו למסלול נוקשה שבו אין אפשרות לנטות מהעונש הקבוע, וכתוצאה מכך זוכה דמיאניוק.

בדיונים האחרונים שעלו בבית המשפט בדבר השאלה האם ניתן להעמידו לדין מחדש, בגין האשמות המיוחסות לו על פי זיהויו המחודש, נידונו כמה שאלות משפטיות. ביניהן עקרון הייחודיות, לפיו לא ניתן להעמיד אדם לדין על עבירה אחרת מזו שבגינה הוסגר ועוד. לא אפרט את כל השתלשלות הדיונים ואסתפק בפנינה פילולוגית שמשקפת ומסכמת יפה את הסיפור. את פסק הדין הסופי שבו נכתב כי יש לגרש את דמיאניוק משטחנו, חתם השופט חשין במילים אלו: "נסלק אותו מבינותינו, יילך לו למקום שיילך, ואנו על מקומנו. והיה מחננו קדוש". המחברת שמה לב כי ביטוי זה מופיע כבר בהצעת החוק הראשונית לעשיית דין בנאצים, שהוגשה בידי שר המשפטים פנחס רוזן. אלא ששם הוא משמש לדרישה לעשיית דין: "החוק בא כדי להעניש את הפושעים; ובעקבותיו יוצדקו גם אלה שהם חפים מפשע, והיה מחננו טהור". שניהם התכוונו שלפושעים הנאצים אין מקום על פני האדמה. אולם בעוד רוזן השתמש בביטוי כצו לנקיטת פעולת 'טיהור' בדרך של העמדה לדין, הרי שחשין השתמש בביטוי דווקא במקום שבו התקבלה החלטה שלא להעמיד לדין. הביטוי הזה משקף אפוא את תולדותיו של החוק על רגל אחת: "תחילתו בקול תרועה רמה בקריאה להעמיד לדין את הפושעים כולם, עד אחרון משתפי הפעולה היהודים, וסופו, בקול ענות חלושה, בזיכויו של דמיאניוק וגירושו מן הארץ" (עמ' 292).

סיכומו של דבר, כישלון משפט דמיאניוק סיכל את האפשרויות להגשמת המטרות הלבר‏־משפטיות של ההליך. למרות שבזמן העמדתו לדין התעורר הדיון על אחריותם הפלילית של הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, אך לאור הקשיים המשפטיים שהובילו לכישלון המשפט, נחתמו עדויותיהם של הניצולים בתוך תיקי המשפט ונשלחו אל מרתפי הארכיונים ללא שנעשה בהם כל שימוש מחקרי או חינוכי. כישלון זה הביא עמו גם את סיומה של התחייה המחודשת של המאמצים להביא פושעים נאצים לדין במדינת ישראל, ומני אז הפך החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם לאות מתה.

מידה מסוימת של אירוניה קיימת בכתיבת ספר על משפט שהושתק מהזיכרון הלאומי לאור כישלונו, שהרי עצם פרסום הספר – כמו כל מאמר, הרצאה או דיון שמעזים להחזיר את דמיאניוק לשיח – מנפץ את ההשתקה המשנית ומגשים, באיחור של עשרות שנים ובדרך לא מתוכננת, דווקא את המטרות החינוכיות וההיסטוריות שנכשלו במשפט עצמו. אם כן מעבר למשמעויות ההיסטוריות והמשפטיות של הספר, הוא משרת גם מטרה חינוכית ותודעתית בעצם העלאת העדויות והדיונים הקשים לתודעה ההיסטורית של הציבור. ספרה של דורי דסטון מבוסס על מחקר ארכיוני שבחן תעודות היסטוריות רבות של רשויות המשפט בישראל, בארצות הברית ובגרמניה, ועל ראיונות עומק עם בכירי המערכת המשפטית שהיו שותפים למשפט – שופטים, פרקליטים ועדים. אך לצד המקצועיות חסרת הפשרות, מצטיין הספר גם בלשונו הקלילה והמושכת. בכך הוא מזמין גם קוראים שאינם מצויים בתחום המשפט, כמוני למשל.