דוד הַרבַּנד | פגישה בעברית: מכירים מחדש את השפה שלנו
דוד
הַרבַּנד | פגישה בעברית: מכירים מחדש את השפה שלנו
אפרת
תשפ"ו
לא
כולם יודעים, אבל שימוש במילה 'כן' במובן של yes
הוא תוצר של ימי הביניים. במקרא משמש 'כן' אך ורק במשמעות של 'כך'. כאשר רצו לענות
'כן' על שאלה, לרוב פשוט חזרו על הפועל שבשאלה. למשל, כשיעקב אבינו מגיע לחרן
ומברר אצל הרועים, "הידעתם את לבן בן נחור?" הם עונים:
"ידענו". רק בימי הביניים יגיע יהודה אבן תיבון ובתרגום שלו לספר הכוזרי
יציע את המילה 'כן' כתשובה חיובית של הכוזרי לשאלה של החבר.
למעשה,
גם השימושים שעשיתי בפתיחת הפסקה הקודמת במילים 'כולם' או 'של', הנראים לנו כה
טבעיים, אינם מוכרים במקרא. המילה 'כולם' פירושה 'כל הם', כשם שהמילה 'רובם'
פירושה 'רוב הם', והיא נסמכת למשפט שעסק בקבוצת אנשים. איך נוצר התהליך שבסופו
משמשת המילה 'כולם' גם במקום שבו צריך לומר 'הכול'? מחבר ספרנו מציע כי דוברי
העברית חשים שלא בנוח לומר את המילה 'הכול' על בני אדם או על יצורים חיים בכלל,
וכך יוחדו שתי מילים נפרדות, אחת לציון עצמים והשנייה לציון בני אדם, אולי בהקבלה
לחלוקה האנגלית בין everything ל־everyone.
ומה
לגבי המילה 'של'? גם היא אינה מצויה במקרא, וכאשר המקרא נזקק ל'של' הוא יכתוב
"אשר לעם", ולא "של העם". כנראה שבשלב מסוים החלו הדוברים
להרגיש שהגרעין של הצירופים 'שלי' או 'שלך' הוא 'של', וכך החלו לתפוס את המילה
'שלי' כאילו החלוקה שלה היא של+י במקום ש+לי. היו מי שסברו שהמילה 'של' נמצאת
במשנה, למשל: "פשט בעל הבית [...] לתוך ידו של עני", אך זהו תיקון של
דפוסי המשנה המאוחרים, בעוד בכתבי היד המשובחים של המשנה – ה'של' מחוברת למילה
שלאחריה. התיעוד הראשון לשימוש ב'של' מצוי באיגרות בר כוכבא, שנכתבו במאה השנייה
לספירה. בר כוכבא כתב בסגנון חופשי לגמרי ולא מלוטש (אגב, מעניין שבאיגרות נמצא
המשלב הדיבורי הנמוך, למשל במילים "מעיד אני עלי תשמים [=את השמים]"!),
וניתן למצוא אצלו את השימוש במילה 'של' לעיתים בנפרד מהמילה ולעיתים במחובר לה,
כמו במשפט: "הגנות שלעין גדי, הגנות של הירק". נראה כי הייתה תקופת מעבר
ארוכה שבה השתמשו במילה 'של' בנפרד או במחובר לסירוגין, ולאחר תקופה זו התייצב
השימוש ב'של' נפרדת כמעט לחלוטין, למעט בנוסח יהודי תימן שמקפידים לחבר את ה'של'
במטבע ברכות (או אצל חוקרים מדקדקים דוגמת מאיר בניהו. מ"ש).
את
הפרטים המרתקים הללו ועוד רבים אחרים למדתי מספרו החדש של דוד הרבנד. את הרבנד הכרתי
לראשונה בזכות ספרו הקודם 'קיצור שולחן עורך' (תש"ף), אשר הוקדש לענייני
עריכת לשון ופקח את עיני בכמה עניינים, בין היתר בעזרת דוגמאות רבות ומחכימות. בספרו
החדש והנוכחי הוא ביקש להרחיק את עדשת המיקרוסקופ ולהעניק מבט־על לשפה העברית,
ומבחינה זו הספר מתאים לכל דובר עברית הרוצה להבין טוב יותר את סודותיה.
הרבנד
מנתח לעומק מילים רבות, ומראה באופן מרשים כיצד התפתחו מילים ומבנים. למרות הידע
ההיסטורי העשיר, הרבנד אינו טהרן של השפה. הוא פתוח וקשוב להתפתחויות טבעיות בשפה,
ואף טורח להסביר בנעימות כיצד אירעו אותן התפתחויות. במיוחד הוא מזהיר מפני תיקון
שגיאות של ילדים. כל הורה מכיר היטב את תופעת השגיאות החביבות של הילדים. בעבר
סיפרתי שבתי הקטנה נכנסה הביתה בהתלהבות וסיפרה שהיא ציירה בגן 'אותיה'. כאשר
בדקתי את התופעה במקורות גיליתי שמה שהיא עשתה נקרא 'גזירה לאחור', כלומר היא גזרה
מצורת הרבים 'אותיות' את צורת היחיד 'אותיה'. משגיאות חינניות דומות מסיק הרבנד
שהילדים תופסים את מנגנון השפה הדקדוקי מוקדם יותר ועמוק יותר משתפסו את מצאי
המילים בשפה. אלא שהשפה אינה מתפתחת אך ורק על פי המנגנון הפנימי שלה, והיא מושפעת
לאורך דורות רבים מתהליכים שונים ומשונים, שלעיתים סוטים מן המסלול
ה"נכון". משום כך, ממליץ הרבנד, מן הראוי ש"ניתן להם לחוש את
הפידבק הטבעי של השפה ולגלות בעצמם את אוצרותיה, תחילה דרך הדיבור הטבעי שלנו,
ההורים, ואחר כך במפגש עם סביבתם במעגלים רחבים יותר" (עמ' 63). נזיפות
בילדים עלולות לפגוע בביטחון הלשוני של הילד, ואילו הלמידה הטבעית־פסיבית מבטיחה
קליטה יעילה יותר של המערכת הלשונית ככלל, ולא רק נקודות מקומיות. בפרק נוסף הוא
מתאר דו־שיח משעשע שלו עם מורה ללשון של בנו שזעמה על הזלזול בשפה ששורר בקרב
ילדים בימינו. בשיחתם הארוכה הוא מבקש לשכנע אותה בדבר ההבדל שבין השיח הדָבוּר
לבין הכתיבה. בעוד בכתיבה עלינו לאמץ מעמד מוקפד ומושגח, השפה הדבורה ממשיכה בדרכה
הטבעית, ואפילו הילדים לבסוף יתיישרו לפי הנורמות הלשוניות. הוא מתאר את הנאתו
מאותם שינויים טבעיים בשפה, המוכיחים את היותה של השפה חיה ודינמית. "לכל
שינוי יש גורם שהביא לו ולכל שינוי יש תפקיד במערכת המופלאה והטבעית ששמה השפה
המדוברת" (עמ' 68).
עוד
באותו עניין, מקדיש המחבר פרק מרתק להגדרה הנכונה ל'שגיאות' לשוניות, שלמעשה כבר
מופיעות בתנ"ך. למשל בלבול בין זכר לנקבה, כמו בפסוקים: "השבעתי אתכם
בנות ירושלים" (ארבע פעמים בשיר השירים); "ארבעה פעמותיו" (מלכים א
ז, ל); "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן" (אסתר א, כ). השגיאות הללו מוכרות
לנו גם מהדיבור השוטף בזמננו, ובאשר לשגיאה האחרונה הרי שבימינו השתלטה לחלוטין
נטיית זכרים במקום נקבות בעתיד ובציווי (ייתנו במקום תיתנה). אלא שלדבריו התפיסה
שלנו במונח 'שגיאה' שונה מכפי שתפסו את הסטיות הללו בזמן המקרא. בדרך כלל שגיאות
פירושן סטיות ממה שנוהג בטקסטים קנוניים – שגיאות בערבית הן סטיות מאוחרות מן
הערבית של הקוראן; שגיאות בלטינית הן סטיות מאוחרות מן הלטינית של הכנסייה הקדומה.
ברם כאשר התנ"ך נכתב, כמעט שלא עמד לפניו טקסט מקודש, ולכן קשה להגדיר
כ'שגיאה' סטייה מן התקן המקובל והעקבי של התנ"ך. לכך הוא מחבר את העובדה
המעניינת, שוויליאם שייקספיר במהלך חייו איית את שם המשפחה שלו בשש צורות שונות (שאף
אחת מהן אינה הכתיב המקובל כיום לשם שלו. מ"ש), מה שמשקף את התמורה שחלה עד
לימינו בתפיסת מושגי השגיאות והתֶקן.
אנצל
את העיסוק בזה כדי לחדד משהו לגבי 'יתנו יקר' ממגילת אסתר. בדרך כלל נוהגים להשתמש
בדוגמה הזאת כדי לבטא את הנסיגה שחלה בעברית המקראית המאוחרת. למעשה, כפי שהראו ז'ואון
ומוראוקה בספר הדקדוק (A
Grammar of Biblical Hebrew) כבר בעברית המקראית
הקלאסית אנו פוגשים שימוש לסירוגין בצורת זכר ובצורת נקבה. למשל: "ויחמו
הצאן" (בראשית ל, לט); "עריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג);
"יצאו בנות שילו" (מלכים א כא, כא); "אל תיראו בהמות שדי"
(יואל ב, כב); "שמעו הדבר הזה פרות הבשן" (עמוס ד, א); "יהיו נא
עיניך פתוחות" (דברי הימים ב ו, מ). תופעה זו מלמדת כי השימוש בסיומת ייחודית
לנקבה אינו חד־משמעי, ולדבריהם ייתכן שהעובדה שאין צורה כזאת לנקבה בזמן עבר תרמה
לכך שגם בעתיד נשמטו צורות כאלו והוחלפו בזכר. הטשטוש הזה התגבר בימי בית שני, עד
שמזמן המשנה ואילך אנו מוצאים רק את צורת הזכר. כך, לא רק שאין מדובר ב'שגיאה' כפי
שאנו תופסים בימינו, אלא שגם 'בזמן אמת' הבחירה בצורה שנוהגת כיום במשלב הגבוה
אינה כה ודאית, וייתכן שאפילו אין צורך לתקן אותה בטקסטים כתובים.
היו
גם נושאים נוספים שמשכו את תשומת ליבי. למשל ההצעה לעורך לשון לגוון בתחום העשרת
הפעלים; ביקורת על העברית המגדרית שבלי להתכוון פוגעת עוד יותר בנשים; ההיסטוריה
של האטימולוגיה העממית, זו שאינה מכירה את המקורות ההיסטוריים של השפה ואת ההשפעות
שחדרו אליה משפות אחרות; המרחב הסמנטי של מילה, המשתנה בין שפה לשפה, ומביא לתופעת
'אבד בתרגום' – למשל I'm sorry
באנגלית שמכסה לא רק התנצלות אלא גם הבעת צער כללית, ומנגד 'אני מצטער' בעברית
שכולל גם רכיב של חרטה; לידתן של מילים חדשות בעקבות שגיאות הבנה, כמו 'למרות'
שהגיעה מהפסוק "למרות עליון בציה" שבמקורו משמעותו היא 'ל[ה]מרות' במובן
של מרי, או 'מחמאות' שהגיעה מהפסוק 'חלקו מחמאות פיו' שבמקורו משמעותו היא
מ-חמאות, כלומר חלקלק יותר מאשר חמאה; משמעותו של וי"ו ההיפוך בלשון המקרא
וכיצד נולדה התאוריה של וי"ו ההיפוך ועוד רבים ומגוונים.
לסיכום,
ספרו של הרבנד הוא אוצר בלום לא רק לעורכי לשון ואנשי דקדוק, אלא לכל דובר עברית
סקרן. הספר מהווה שילוב מוצלח של ידע אקדמי מקצועי עם לשון שווה לכל נפש המתובלת
גם בהומור דק. הרצון להקל על הציבור הרחב הביא לכך שלעיתים המחבר מכריע בשאלות
הנתונות בוויכוח בין חוקרי לשון, ללא העמסת יתר בהעלאת הצדדים השונים ובציונים
למקורות מחקריים. יש להצטער על היעדרו של מפתח מילים מפורט, וכפי שהופיע בספרו
הקודם של המחבר. כשניסיתי לחפש בספר מידע על מילה מסוימת, נאלצתי להקדיש לחיפוש
זמן יקר ומיותר. כך או כך, נהניתי מאוד מהספר, ומי ייתן שנזכה לראות ספרים נוספים
פרי ידיעותיו העשירות של המחבר.
יפה מאוד.
השבמחק