שמא יהודה פרידמן | לישנא דרבנן: מחקרים בעברית ובארמית של הספרות התלמודית | עריכה: אלנתן חן
שמא
יהודה פרידמן | לישנא דרבנן: מחקרים בעברית ובארמית של הספרות התלמודית | עריכה:
אלנתן חן
מוסד
ביאליק; ירושלים תשפ"ו
פרופ'
שמא יהודה פרידמן נמנה עם הגדולים שבחוקרי התלמוד בימינו, ובין מחקריו הרבים בולט
עיסוקו הרחב בלשון חז"ל. במשך השנים פרסם ספרים מספר, ומעל מאה מאמרים
העוסקים בספרות חז"ל ובלשונה. ספרו החדש הוא אסופה של שלושים ושלושה ממאמריו,
שראו אור בשנים תשל"א–תשפ"ב. המאמרים עברו הגהה יסודית, האחדת כתיב
והפניות, קריאות מעודכנות של עדי הנוסח, תוספת נתונים ותצלומים של עדי נוסח חדשים
מכתבי יד וקטעי גניזה, עדכון הפניות למחקרים חדשים ועוד. שניים מהמאמרים התפרסמו
באנגלית וכעת תורגמו לראשונה לעברית. על המלאכה ניצח ידידי העורך אלנתן חן. חלק מן
המאמרים בספר היו מוכרים לי, ושמחתי לפגוש בהם שוב וליהנות מהפנים החדשות שניתנו
להם. קשה לבחור דוגמאות מתוך העושר העצום (670 עמ'!), ובכל זאת בחרתי כמה מהן.
בסדר
ברית המילה נאמר בתוספתא שהעומדים במעמד הברית אומרים: "כשם שהכניסתו לברית
כן תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים". נדמה שאין מי שלא שמע את השאלה למה
הוקדמה חופה למעשים טובים. לרוב נוהגים הדרשנים להשיב תשובות שונות כיד הדרשנות
הטובה עליהם. מפתיע ביותר לקבל תשובה לשאלה זו מתחום הלשון. כפי שפותח פרידמן את
הפרק הראשון בספרו החדש, קיים כלל לשוני וסגנוני לפיו "בשורה של שמות או
צירופי מילים הבאים בזה אחר זה, ישנה נטייה שכל הקצר קודם, וכל הארוך בא בסוף. כלל
זה היה ידוע לקדמונים, ובזמן החדש הוא מכונה Law of increasing members"
(עמ' 5). קאסוטו כבר עמד על העובדה שכלל זה הוא כלל גדול בלשון האכדית, וגם בעברית
כוחו יפה בכמה מקרים. למשל חן וחסד, ולא חסד וחן; חסד ורחמים, ולא רחמים וחסד; וכן
חוק ומשפט, דל ואביון, יום ולילה ועוד. לאחר סקירת הממצאים במקרא, פונה פרידמן
לבדוק האם הכלל הזה קיים גם בלשון חכמים. מתברר כי ישנה נטייה חזקה בלשון חכמים
לסדר איברי צירופים לפי הכלל הזה, למרות שקיימים גם מקרים שבהם הסדר נוגד את הכלל.
כלל זה מיישב לא מעט צירופי לשון תמוהים מצד סדרם, שבחלקם כבר התקשו ראשונים
ואחרונים. למשל 'חופה וקידושין', 'דין וחשבון', וכך גם 'לתורה ולחופה ולמעשים
טובים' שבו פתחתי.
פרק
נוסף עוסק בלשון 'אור' שמשמש בלשון התנאים ל'ערב' או 'לילה'. המחבר פורס דיון ארוך
בהקשר הביטוי בסוגיית פסחים, ומציע לבסוף כי הביטוי במקורו התייחס לאור של היום
הקודם ללילה ולשקיעתו, ובהמשך הפך בתפקוד אידיומטי לציון הלילה כולו ורק הלילה.
בהמשך הפרק מאיר המחבר את השתלשלותם של כמה מונחים הקשורים לחלקי היום: למשל רבים
התקשו בגיזרון של הצרף 'בין השמשות', וכי על אילו שמשות מדובר בהקשר המעבר בין יום
ללילה? המחבר מציע כי במקורו הוסב הצרף על הלילה כולו, ומובנו המקורי היה
"בין שקיעת שמשו שליום שלפניו לזריחת שמשו שליום שלאחריו", אך בכוח
העברה סמנטית צומצם מובנו של הצרף למשמע חדש – תחילת הלילה, כלומר המעבר מהיום
ללילה. באופן קרוב מסביר המחבר את הצרף 'בין הערביים'. שמא 'ערב' הוא מונח המתאר
תקופה של חושך למחצה, ומכאן שהוא יכול לתאר הן את דמדומי החמה בסוף היום הן את
המעבר שבין חושך לאור קודם הנץ החמה. מכאן אפשר להציע כי 'בין הערביים' הוא ביטוי
פיוטי הבא לציין את הלילה כולו בלי להזכירו, אולי 'מפחד בלילות', כלומר הפחד מן
הלילה שהיה שורר במזרח הקדמון. כפי שהביטוי 'בין השמשות' הוסב על תחילת הלילה או
סמוך לפניו, כך קרה ל'בין הערביים'. בדרך דומה מסביר המחבר גם את השימוש במילה
'ערב' שהוסב על היום שלפני מועד מיוחד, למשל ערב שבת, ערב פסחים וכדומה. שימוש כזה
מוכר בשפות רבות הקרובות לעברית והרחוקות ממנה, למשל בסורית מצאנו 'רמשא דשבתא'.
אף כאן אפשר שמדובר בגלגול סמנטי. מתוך הסמיכות לאותו ערב שבו פותח מועד, נקרא
היום כולו בשם 'ערב' אותו מועד.
בפרק
אחר דן המחבר במונח 'טיול' בלשון חכמים. השאלה הפותחת את הפרק היא על הברייתא
במסכת סוכה המונה את הדברים שיש לעשות בסוכה: "אוכל ושותה ומטייל
בסוכה". כיצד ניתן לטייל בתוך סוכה ששיעורה הבסיסי הוא כדי ראשו ורובו? לאחר
דיון פילולוגי ארוך במבנה הסוגייה, פונה המחבר לשאלת הסמנטיקה. הגר"ש ליברמן
כבר עמד על ה'טיול' בלשון חכמים, שמשמעותו המדויקת היא "הלכה לשם הליכה בלי
שום מטרה אחרת". בין השימושים אנו מוצאים 'טיול' בהליכה שיש עימה רוגע והנאה.
בדומה להצעה הקודמת גם כאן מציע המחבר כי פעמים שהשפה משתמשת במונח בעל משמעות
מורכבת כדי לציין מרכיב אחד ממנו בלבד, ולא אחת מרכיב מופשט שטרם נקבע לו מונח
בפני עצמו. כך המושג 'בילוי בנעימות' תפס את המילה 'טיול', כדי לבטא את הצד המופשט
שלה בלבד, גם כשאינו כרוך בהליכה. סיוע לכך מדברי הרמב"ם שפירש בדינם של
'טיילים' בהקשר לחיובי עונה, שהכוונה לאנשים בטלים שיושבים בבתיהם. סיפור שמופיע
בספר המעשיות הקדום שהוציא משה גסטר, ולימים התגלגל גם לסיפורי מ"י
ברדיצ'בסקי, משקף יפה את ההתפתחות הזאת. לפי המעשה, גוי אחד ניסה להעביר על דתו את
ר' עקיבה, ולאחר שנכשל בכך איבד טעם בחייו. אשתו אמרה לו: "אכול ושתה והטייל,
ועלי להוציאו מדתו". בתגובה לכך, הבעל "אכל ושתה וישן". כלומר שקע
בשינה מתוך נעימות הסעודה, ובכך בעצם קיים את הצעתה לטייל.
פרק
יפה מוקדש לזכריה פרנקל, מייסד בית המדרש לרבנים בברסלאו. בהתייחס לכינוי הידוע
שהעניק ליברמן למהרי"ן אפשטיין – "אבי המחקר של המדע התלמודי
המדוייק" – מבקש המחבר להקדים ולהראות כיצד פרנקל היה אביו הרוחני של אפשטיין
בחקר המשנה. לשם כך הוא עורך השוואה בין "מבוא לנוסח המשנה" של אפשטיין
לבין "דרכי המשנה" של פרנקל. כך למשל מתברר כי הטענה של אפשטיין לפיה יש
את המשנה שהוצמדה לבבלי, את משנת הבבלי עצמו, וכמובן את נוסח המשנה המקורי, יסודה
בדברי פרנקל שהבחין בין המשנה שבספרי המשניות לבין המשנה שבבבלי או בירושלמי. עם זאת,
פעמים שבחוש הביקורת המדעית שלו לא הבחין פרנקל באמיתותן של הצעות שונות. כך למשל
בהתייחס לניסיון של הרמב"ם לתת טעם ענייני לסדר המסכתות, טען פרנקל כי אין
לטענה זו מקום והסדר הוא מקרי וכרוך בסדר העריכה של רבי. בנוסף הוא ביטל את ההצעה
שהעלה לראשונה גייגר שהמסכתות סודרו לפי אורכן, מהגדולה אל הקטנה. אך אפשטיין,
שכבר ביסס תשתית מחקרית של עיון בכתבי היד של המשנה, חיזק את טענתו של גייגר, ואכן
כיום מקובל שזהו הטעם הנכון לסדר המסכתות (דוגמת ההיגיון שהנחה את סדר הסורות
בקוראן).
אסיים
בפרק המרתק הנושא את הכותרת "הפתגם ושברו: עיון בתרבות המשל בספרות
התלמודית". המחבר בוחן את הטיעון המשפטי "דמית עלי כאריא ארבא",
השנוי בשלושה מקומות בתלמוד הבבלי. לפי המשמעות המקובלת, אדם שנחבל רשאי לומר
לחובל שאיננו מעוניין שירפא אותו במקום לשלם את דמי החבלה, משום שהוא דומה עליו
כאריה אורב. בעקבות קושי לשוני שאליו הצטרף גם קטע גניזה, הראה המחבר כי הגרסה
הנכונה היא "כאריא וארבא", בתוספת וי"ו החיבור, והפירוש הוא: דמית
עלי כאריה וכבש, שכן 'ארבא' בסורית 'כבש'. נשאלת השאלה מה לכבש בפתגם זה. ובכן,
בקובץ ארמי השייך לסוגה של משלי איסופוס, מובאת פאבולה בשם "רעיא, ערבא,
ואריא"! מסופר שם על רועה שאיבד כבש, ונדר שאם ימצאנו, יזבח כבש אחר לאל. הלך
ומצא שאוכל אותו אריה בשדה. כשראה אותו, נדר הרועה נדר ואמר: "כבש אחר אזבח
לאל, אם בחיים איוושע מן האריה". מסתבר שמכאן הביטוי התלמודי "אריא
וארבא", אריה וכבש, ביטוי שנשמט ממנו שם הרועה לשם הקיצור. הכניסה תחת ידי
החובל לשם ריפוי, מצטיירת אצל הנחבל כמצבו של הרועה שנקלע לזירת אריה ואין בליבו
אלא להימלט על נפשו. למעשה הסיפור הנפוץ שמופיע באוספים הרגילים של משלי איסופוס
שונה מעט, והוא מספר על רועה בקר, אריה וגדי, אך ההמרה שנעשתה לסיפור בקובץ הסורי
וניסוח הכותרת "רעיא, ערבא ואריא" סייעו למציאת הקשר בין דברי התלמוד
לפאבולה היוונית.
אלו
היו כאמור אך דוגמאות ספורות מתוך העושר הרב שבספר, וגם הן נכתבו בקיצור נמרץ ללא
הראיות הרבות שבעזרתן מבסס המחבר את טיעוניו המפתיעים. לצד מפתח המקורות העשיר
שמופיע בסוף הספר, בולט בהיעדרו מפתח מילים או נושאים. מפתח כזה נחוץ בכל ספר מחקר
אך במיוחד בספר מתחום הלשון שחולף ביעף על מאות או אלפי מונחים ושורשים לשוניים
שלא על פי סדר מילוני. יישר כוחו של המחבר, עוד ינוב בשיבה ויעשיר את המחקר
בפרסומים חשובים נוספים.
יפה מאוד
השבמחקמרתק תודה
השבמחקנהדר
השבמחק