יעקב צ' מאיר | עֲלִילוֹת חֲזֵר וְגַנֵב | איורים: מנחם הלברשטט

יעקב צ' מאיר | עֲלִילוֹת חֲזֵר וְגַנֵב | איורים: מנחם הלברשטט

ידיעות ספרים; 2024

 

"דייג, אוהב דגים?" שואל שייקה מה'גשש', "אם הוא אוהב אותם, למה הוא מוציא אותם מהמים?" יהודים לא אוהבים חזירים בלשון המעטה, וזו הסיבה שחֲ֫זֵר (במלעיל, חאזער) שלנו מרגיש בנוח להסתובב בכפר היהודי חְלוּפְּקָה (אף כאן במלעיל, ואם אתם שואלים אותי, הק' נהגית בסגול) בלי לפחד שיטגנו אותו או שיעשו ממנו נקניקיות. חֲזֵר שלנו מוצא מהר מאוד את מקומו על יד הסטנדר והוא מגלה כמה זה מתוק ללמוד גמרא. החבר'ה ברובם זורמים עם זה, לכל היותר מסתפקים בכינוי חֲזֵר־טְרֵיף, שזה קצת כינוי גנאי ובכל זאת כינוי יהודי עסיסי, אבל לא כולם זורמים עם הרעיון, והוא אפילו נתקל באלימות קשה ובגירוש מזעזע וכואב. העלילה מתפתחת כאשר הוא מוצא לעצמו שותף – גַנֵב השלימזל. 

לא אעשה כאן ספוילר, רק אספר שהבחירה בדמות של חֲזֵר הטרידה אותי הרבה. כמו המתפללים בחְלוּפְּקָה שלא יודעים את נפשם – "מילא חזיר... חזיר מדבר בבית הכנסת!" – גם אני ניסיתי להבין מה למען השם רוצה המחבר מהשידוך המשונה הזה? במוחי הקודח עלו כמה אפשרויות. אפשר לקחת את זה לכיוון אלגורי, לכיוון היסטורי־משכילי, לכיוון חברתי, ואפילו חשבתי לרגע על רפרנס לסיפור מהפולקלור היידי על העז שלומדת אלף־בית ב'חדר', ברגליה האחוריות היא מקפצת ב'קדושה' ובקרניה היא תוקעת בשופר (יידישער פאלקלאר, וילנה 1938), אבל תוך שאני מהרהר בכך הגיע הספר לסיומו, ונמצאתי מאוהב בחֲזֵר־טְרֵיף, ביהודי חְלוּפְּקָה, ברבי המתוק ואפילו בשְׁפְּרִינְצֶה הרבנית שממציאה משפטים של רש"י שמעולם לא נשמעו. ובכן עד שאנחנו משתאים אל מול הפרדוקס שבין חֲזֵר לבין הקודש, נוצקה אל פינו הפעור מנה גדושה של נוסטלגיה לעיירה היהודית של פעם. למעשה חלופקה היא לא ממש עיירה של פעם, נוכל לשמוע שם סלנג עכשווי, פינחס מקריא בכל בוקר הלכה יומית מהמשנה ברורה, המשפטים של הרבנית הם סיסמאות של העידן החדש, ואפילו הרבי שלנו מכין טורטליני ממולאים בריקוטה (אגב, ייתכן שמי שיש לו דימוי נשגב למדי של העיירה היהודית יחוש שהסופר והמאייר עושים סוג של קריקטוריזציה ליהודי העבר ובתוכם לרבי שמסתובב יותר מדי במטבח ואפילו מקבל על הראש מהרבנית). כך או כך חלופקה של מעלה אינה עיירה היסטורית, היא נצחית – היום כמו פעם, ואני בטוח שיש כמוני עוד רבים שישמחו להצטרף לחבריה.

למראית עין מדובר בספר ילדים, אבל כמו בהרבה ספרי ילדים, מבוגרים ימצאו את עצמם קרובים ומזוהים יותר עם הגיבורים וגם יבינו טוב יותר את הרמיזות. כאדם שגדל בילדותו בסביבת יידיש, ואפילו זכה לדבר עם סבתו בשפה זו, קראתי בטבעיות את חֲזֵר וְגַנֵב עם ההגייה המלעילית והיידית, אבל כשביקשתי מהילדים לקרוא, הם קראו את זה בעברית מעונבת וחלולה כזאת, במלרע, וזה צבט לי בלב. אני מניח שאפשר ליהנות מהספר גם בלי להכיר את המטען התרבותי היידישיסטי שבו. הרי אפשר גם ליהנות מש"י עגנון בלי להכיר את המשנה שלנו, א גויישע קאפ יכול להתפעל ואפילו להעניק לו פרס נובל, אבל כמה זה תפל וחסר טעם לעומת קריאה מתוך ההקשר התרבותי וההיסטורי. זו גם הסיבה שהודעתי לילדים שאת הספר הזה אני לא מרשה להם לקרוא לבד, אני בכבודי ובעצמי אשב ואקריא להם שורה אחר שורה, עם המצלול הנכון ועם הניגון של סבא. 

חשוב רק להבהיר, במיוחד לקוראים המבוגרים, שמדובר בספר לא מאוד ארוך (76 עמ' ברוטו), אבל כל שורה בו שווה זהב. מצאתי בו המון אהבה לשטעטל וגם אהבה עזה ללימוד הגמרא (הגמוֹרֶא) כיאה למחבר שרבים מכירים אותו בוודאי בכובעו השני כחוקר תלמוד. עבורי ועבור הילדים המסע בין דפי הספר בליווי האיורים המתוקים של מנחם הלברשטט היה חוויה משוגעת וכיפית.