אפרים קנרפוגל | עולמם של בעלי התוספות: ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבות הרבנית של צפון צרפת ואשכנז בימי הביניים | מאנגלית: ינון לייטר

 

אפרים קנרפוגל | עולמם של בעלי התוספות: ההיסטוריה האינטלקטואלית והתרבות הרבנית של צפון צרפת ואשכנז בימי הביניים | מאנגלית: ינון לייטר

המכללה האקדמית הרצוג; ירושלים תשפ"ה

 

לפני למעלה משבעים שנה ראה אור ספרו של פרופ' אפרים אלימלך אורבך "בעלי התוספות: תולדותיהם, חיבוריהם, שיטתם". בספר זה ביקש אורבך להקיף את כל הנוגע לבעלי התוספות וליצירתם הגדולה והחשובה, וזאת באמצעות עיון בדמויות החשובות שבין בעלי התוספות לצד שחזור מעגלים רחבים יותר של דמויות וחיבורים שהקיפו אותן. במשך עשרות שנים שכלל אורבך את חיבורו והוציא לאור מהדורות נוספות ומתוקנות. עד היום נחשב הספר לאחד מאבני היסוד של עולם מדעי היהדות, ואולי לספר החשוב ביותר בתחום ההיסטוריה הרבנית של ימי הביניים. כפי שמשתמע משמו עוסק הספר בעיקר בחיבורי "התוספות" שעל שמם נקראו חכמי אשכנז וצרפת במאות ה־12 וה־13, ובספרי ההלכה והמנהג שנוצרו בזיקה לחיבור זה.

אורבך הניח לפי הידוע בזמנו כי עיסוקם העיקרי של חכמי אשכנז וצרפת בתקופה זו היה בפרשנות התלמוד ובפסיקת הלכה, ולכן לא עסק די הצורך במקצועות חוץ־תלמודיים שהעסיקו את בעלי התוספות. הספר שלפנינו הוא תרגום לעברית של ספרו של פרופ' אפרים קנרפוגל, " The Intellectual History and Rabbinic Culture of Medieval Ashkenaz", שראה אור בשנת 2013 וביקש לתקן מעט את הרושם הקיים. לדבריו, צדק אורבך בכך שהדגיש את הישגיהם של חכמי אשכנז וצרפת בתחום התלמוד וההלכה והתעלם במידת מה מעיסוקם בתחומי לימוד אחרים. אך כיום, המצאי העשיר של כתבי היד, לצד אפשרויות מיפוי וקריאה משוכללות יותר, אינם מאפשרים עוד לראות בתחומי הלימוד האחרים של בעלי התוספות סרח עודף של לימודי התלמוד שלהם. ספרו בא אפוא להאיר את אותם תחומי לימוד ובכך להשלים את מה שלא עשה אורבך בזמנו.

לפני שהמחבר פונה לבחון את אותם תחומי לימוד חוץ־תלמודיים, הוא עוסק בכמה סוגיות הקשורות לענייני תלמוד והלכה. יעקב זוסמן העיר כי למרות שאורבך היה מודע לדינימיות וליצירה הלמדנית במרכז האשכנזי ובמרכז הצפון צרפתי, "הוא גם נטה לראות ולהעריך את המאפיינים האינטלקטואליים, הנטיות והשיטות של שני המרכזים, כדומים". כדי להשלים את מחקרו של אורבך, לאור הערה זו, מתמקד הפרק הראשון בבחינת ההבדלים בין המרכזים הרבניים באשכנז ובצפון צרפת. ההבדל הבולט ביותר, שלדברי המחבר כמעט לא נזכר במחקר המודרני, מיוצג בתפקידי החכמים בשני המרכזים. באשכנז, בעלי תוספות ידועים ורבנים נוספים שימשו כדיינים מקומיים ועסקו בשיפוט ובערעורים תוך יצירת קשרים עם בתי דין אחרים לפי הצורך. בצפון צרפת, לעומת זאת, אף שבוודאי שימשו בעלי התוספות והרבנים כדיינים, קשה למצוא אזכורים מפורשים לקיומם של דיונים משפטיים שקיימו. את ההבדל בין המרכזים קושר המחבר גם להבחנה שצוינה במחקר בין המרכזים בנוגע לכתיבת שו"ת ולקיבוצן, כאשר רק במרכז האשכנזי נשמרו והופצו אוספי שו"ת. הוא מציע כמה הסברים להבדל הזה, כמו קוטנם של היישובים בצפון צרפת, שהקשו על קיום בתי דין קבועים, ומנגד את הקשרים בין יישובים קטנים לגדולים באשכנז. על כך יש להוסיף את הנוהג הרווח בצפון צרפת לפנות לערכאות, וכפי שמשתקף באיסור הפנייה לערכאות שנוצר בצפון צרפת ובה בעיקר היה דומיננטי, לפחות בראשית התקופה. בנוסף, מציע המחבר, כי באשכנז התפתחה תפיסה שחכמים בכירים יכולים לשרת את הקהילה בצורה הטובה ביותר כדיינים בבתי הדין הרבניים. חלקו השני של הפרק עוסק בקשריהם של בעלי התוספות עם הסביבה הנוכרית, הנוצרית, ובהשוואה של עולם זה לעולם היהודי הספרדי שנתפס ככזה שקיים קשרים משמעותיים יותר עם הסביבה הנוכרית, המוסלמית במקרה שלו.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים בפרשנות המקרא של בעלי התוספות. הפרק השני מוקדש לפרשני המקרא מבין בעלי התוספות בצפון צרפת בסוף המאה ה־12, בהם ר' יוסף בכור שור, ר' יעקב מאורלינס ור' יום טוב מיואני. הפרק השלישי מוקדש לפרשני המקרא בתחילת המאה ה־13, ביניהם ר' יהודה החסיד, ר' ישעיה די טראני, ר' אלחנן ועוד. הפרק הרביעי מוקדש לפירושים שנכתבו עבור קהל מגוון במאה ה־13, על ידי ר' משה מקוצי, ר' יחיאל מפריס, חכמי איוורא ור' אלעזר ב"ר יהודה מוורמייזא. בכל אחד מהפרשנים מוצג דיון רחב על זמנו של הפרשן והשתייכותו ועל אופי פירושיו, אך המחבר לא הסתפק בהפניה לפירושים הפזורים בספרים שבדפוס ובכתבי יד רבים, אלא ציטט או סיכם מאות קטעים פרשניים המדגימים את אופיים של הפרשנים השונים. זו הסיבה ששלושת הפרקים הללו הם קרוב למחצית הספר (עמ' 117–348). בכך עשה המחבר שירות עצום לא רק למחקר אלא גם ללומדים החפצים לטעום מהעושר הפרשני הרחב של בעלי התוספות. עם זאת, יצוין בצער כי מן המפתחות שבסוף הספר נפקד מקומו של מפתח לפי פסוקי המקרא, כך שמי שיבקש למצוא פירוש מעניין לפרשת השבוע, לא ימצא בנקל את מבוקשו.

הפרק החמישי מוקדש לפיוטים הרבים שכתבו בעלי התוספות. גם בעניין זה הסתפק אורבך בציון שמותם של ארבעה עשר בעלי תוספות שחיברו פיוטים, ומנה את רשימת הפיוטים שחיבר כל אחד מהם, בהסתמך על מחקריו של צונץ. בניגוד לרושם העולה מדבריו, שמעורבותם של בעלי התוספות בצפון צרפת בכתיבת הפיוטים הייתה שולית, מבקש המחבר להראות כי למעלה מארבעים בעלי תוספות ורבנים בצפון צרפת ובאשכנז חיברו פיוטים רבים. פרק זה מוקדש לסקירת אותם פיוטים, תכניהם וצורותיהם, ובתחילתו הקדמה הסוקרת את הפייטנים בתקופה הקדם־צלבנית, דוגמת ר' גרשום מאור הגולה, רש"י, ר' יוסף טוב עלם, את מקורות ההשפעה שלהם ותחומי החידוש שפיתחו. לעומת הפרקים שעוסקים במקרא, בפרק זה הסתפק המחבר בהפניה לפיוטים המצויים בספרים ובכתבי יד תוך הסתפקות בציון הכותרת שלהם (וראו בחלק השני של הסקירה).

הפרק השישי עוסק במאגיה ובמיסטיקה בהגותם של בעלי התוספות. בעניין זה כבר פרסם המחבר את הספר "סוד, מאגיה ופרישות במשנתם של בעלי התוספות", ולפנינו מעין תקציר וסיכום של נושא זה. הפרק השביעי עוסק בגישות בעלי התוספות בענייני אמונה ופילוסופיה. בין היתר דן המחבר בסוגיית התייחסותם של בעלי התוספות לאנתרופומורפיזם (האנשת האל), לאור המוסכמה הרווחת במחקר המודרני לפיה בעלי התוספות היו מגשימים. בנושא זה נתקלתי לראשונה במאמרו של המחבר בספר "תא שמע" (אלון שבות תשע"ב, ב, עמ' 671–704), מאמר שלמרבה הפלא לא הוזכר כלל בספרנו. המחבר מבקש לפקפק בהנחה שבעלי התוספות היו מגשימים, וזאת באמצעות טענה אחת שהיא שתיים. ראשית, עצם העובדה שבעלי התוספות (וגם רש"י) לא הוטרדו בפירושיהם לתלמוד מאמירות אנתרופומורפיות באגדה, אינה מוכיחה כי הם תמכו בעמדה זו. שנית, כפי שציין אורבך, גישתם של בעלי התוספות לאגדה ולמדרש דומה לגישתם להלכה, מבחינה זו שהם לא התעמקו בצדדים הרוחניים והדתיים של טקסטים אגדיים במסגרת פירושי התלמוד שלהם, וגם ההתעסקות של בעלי התוספות ביישוב סתירות בין אמירות אגדיות אינה משקפת עמדה תיאולוגית או אמונה אישית שלהם כפי שהיא משקפת מאמץ טקסטואלי מקומי כדרך שנהגו בהלכה. אדרבה, מספר בעלי תוספות ורבנים בצפון צרפת ובאשכנז מצהירים כי דמות האל אינה ניתנת לאפיון או להגדרה באמצעות מונחים אנתרופומורפיים או ממדים פיזיים. כדוגמה מציין המחבר את התמודדותו של ר' יוסף בכור שור עם פסוקים המאתגרים תפיסה זו, ואת ר' משה תקו ששכלל את תורת 'הכבוד הנראה' שלפיה האל עשוי לאמץ צורה כדי להיראות באמצעותה למלאכים או לנביאים, למרות שאין לו צורה קבועה שניתן לשרטטה או לתארה.

*

אסיים בהתייחסות למספר נקודות טכניות. ראשית, עדכון הספר. חרף המאמצים לעדכן את הספר לפי מצב המחקר כעת, הספר עדיין לא מעודכן דיו ואדגים זאת באמצעות הפרק החמישי בספר, העוסק בפיוטים של בעלי התוספות. כאמור לאורך הפרק המחבר מפנה לפיוטים רבים המצויים עדיין בכתבי יד. אכן פיוטים רבים שנכתבו באשכנז ובצרפת לא זכו להתפרסם בדפוס, אלא שהתמונה החלה להשתפר בשנים האחרונות. לאחרונה ראה אור הספר "פיוטי שבת חתן ושבת ברית מילה לפי מנהגי אשכנז וצרפת" – מהדורתו של יונה פרנקל ז"ל, בהשלמתו של גבריאל וסרמן ובהשתתפות אברהם פרנקל (האיגוד העולמי למדעי היהדות; ירושלים תשפ"ה). לדברי העורכים, זהו רק כרך אחד מני כרכים נוספים שעתידים לראות אור. בכרך זה נדפסו מאות פיוטים בצורה מקצועית ומהודרת, אלא שספרנו אינו מכיר את המהדורה הזו ועדיין מציין לכתבי יד. לדוגמה: עמ' 392 הערה 182, פיוט לחתונה "שמע ישראל" – נדפס אצל פרנקל פיוט סח; עמ' 394 הערה 185, אופן לחתן "ידודון ותרשישים" – פרנקל פיוט סב; שם, פיוט למילה "ישראל חביבים" – פרנקל פיוט קפב; עמ' 415 הערה 312, פיוט למילה "אלהיכם יוצרי בבטן" – פרנקל פיוט קפח; שם הערה 314, יוצר לשבת חתן "אקדם ואיכף" – פרנקל פיוט עג; שם הערה 315, אופן לשבת חתן "אל נערץ" – פרנקל פיוט עד; שם הערה 316, זולת לשבת חתן "אהובה כלולה" – פרנקל פיוט עה.

שנית, התרגום. השוואה מדגמית בין האנגלית לעברית בכמה קטעים העלתה כי המתרגם עשה מלאכתו נאמנה בהיצמדות למקור, אך לעיתים ההיצמדות הזו מוגזמת. כמה מונחים בשפות השונות אינם חופפים, ומשפטים מסורבלים אחדים בספר היו אמורים לעבור התאמה טובה יותר לעברית. למשל: "... תפקידם של בעלי התוספות הצרפתיים כחכמים מובילים וכמורים של ההלכה היהודית ולא כמשפטנים היושבים בדין תדיר" (עמ' 47); "תיאורים ונתוני פרסום... נמצאים בנוחות אצל גליס..." (עמ' 117).

שלישית, הגהת עורך. בספר פזורות לא מעט שגיאות, לא רק כאלו שיסודן במשלב דיבורי, כמו המילים "יכל" או "בכדֵי" שמופיעות כמה פעמים בספר, אלא גם שגיאות הקלדה וסדָר פשוטות. אפילו בשם המחבר עצמו באחד ממאמריו שברשימה הביבליוגרפית נפלה טעות, מה שהוביל לשיבוש סדר הרשימה. אך החמורה שבטעויות היא כשלוש שורות (!) שחדרו לפסקה לא קשורה וקטעו את המילה "לפני" לשני חלקים (עמ' 239). השורות הללו הן גרסה מוקדמת ולא מוגהת של קטע מהערת שוליים השייכת לעמוד קודם, שם הן נדפסו באופן תקין.

*

הערות אלו אינן אלא על עניינים חיצוניים ואין בהן כדי להעיב על מעלתו העצומה של הספר. מדובר בספר שקשה להפריז בחשיבותו, ואספר גם שבאופן אישי חוויתי הנאה גדולה בקריאתו. אומנם תהיה זו יומרה להעמיד ספר זה במקום שווה לספרו של אורבך, ובכל זאת הוא מהווה לו השלמה חשובה מאין כמותה, ובכך נוטל מקום של כבוד לצדו בארון הספרים היהודי. כשם שספרו של אורבך הלך ונשתכלל ממהדורה למהדורה, כן יש לקוות כי גם ספר זה יזכה למהדורה נוספת שבה יבואו הדברים על תיקונם.