נעם סמט | שָׁמַיִם חֲדָשִׁים: ספר "קצות החושן" ועליית הלמדנות
נעם סמט | שָׁמַיִם חֲדָשִׁים: ספר "קצות החושן" ועליית הלמדנות
בר־אילן;
רמת גן תשפ"ו
"...
למדנו גם 'קצות החושן'... הספר היה יקר, ואחי השיג אותו לעיון והחליט להעתיק אותו
בכתב־ידו היפה. רק לאחר ויכוחים ממושכים אתי הסכים אחי שקודם נלמד בו, ואחרי כל
סוגיה ועניין נחליט מה ראוי להעתיק. נהגנו בשיטה זו כל השנתיים שהיינו בטלז. יום
יום עסקנו ב'קצות החושן', ב'נתיבות המשפט', בחידושי ר' עקיבא איגר ועוד בכמה
ספרים... אחי שמר שנים רבות על כתב היד שהיה לו תמיד מקור לסיפוק נפשי ולהתעוררות
רוחנית, לחדש לימודיו בתלמוד..." (בן ציון דינור, 'שנתיים בישיבת טלז',
ישיבות ליטא: פרקי זכרונות, ירושלים תשס"ד, עמ' 250–251).
"כל
דבקותו של בן־טלז בגמרא ונושאי־כליה החריפים, כגון 'שיטה מקובצת', 'פני יהושע',
'קצות החושן' ו'שב שמעתתא' ודומיהם – דבקות שלא רפתה אף לאחר שנתפס לכפירה ולהשכלה
– היתה על שום החכמה שבלימוד, על שום ההגיון החותר ויורד לשורשי הדברים, סותר
ובונה. הידיעה לשאת־ולתת בלימוד ('קענען ריידן אין לערנען') – זוהי כל התורה
כולה. אם היא כאן – הכול כאן. המחונן בכך – אין לך דבר שהוא למעלה מהשגתו, שכל
השאר נקנה ביגיעה, ואין זה חשוב אם כבר נקנה או לא" (מאיר שלי, 'רסיסי טלז',
שם, עמ' 266).
שני התיאורים
היפים האלו לוכדים את רוח הישיבה הליטאית מלפני למעלה ממאה שנה. אבל אם תשאלו בחור
ישיבה בן ימינו, תשמעו מפיו כי רוח התשוקה בלימוד ספר 'קצות החושן', 'קְצוֹיס' או 'קְצֵייס'
בהגייה הליטאית־ישיבתית, לא חלפה עד ימינו אנו, למעט כמובן העובדה שבני הישיבות
בימינו אינם נדרשים להעתיק בכתב יד את הספר, וספרי 'קצות' מצויים להם בשפע. אבל
"למה לנו לדבר מאחרים", כמו ששואל התם. בשבת האחרונה מצאתי את עצמי פותח
את ה'קצות' ומעיין במחברות ישנות מימי הישיבה – דברים שלא עשיתי למעלה מעשרים שנה.
חזרתי בדמיוני אל שעות העמל הרבות שהשקענו בישיבה בהבנת הוויכוחים הלמדניים של
ה'קצות' וה'נתיבות' לצד יתר המפרשים, ועלה בי געגוע עז לחוויות שמאז ימי הישיבה לא
זכיתי להן. מהו סוד הקסם של ה'קצות'? באיזה הקשר היסטורי ותרבותי הוא נכתב? מה יש
בו שלכד אלפי ורבבות לומדי תורה מאז נדפס בלבוב לפני כמאתיים שלושים שנה?
את
הסוד הזה מבקש לפענח הרב ד"ר נעם סמט בספרו החדש. סמט הוא שילוב ייחודי של
איש מחקר שהוא גם ראש ישיבה, שילוב מנצח בהקשר לניתוח דמותו הלמדנית של ה'קצות'.
לאורך הספר ניכרת אהבתו העמוקה לתורת ה'קצות', המשקפת לימוד ישיבתי מעמיק - לצד
היכולת המקצועית לארגן את הידע ולהמשיג כראוי את החידוש שבספרי ה'קצות' ואת התשוקה
הרבה שליוותה דורות של לומדים בעת העיסוק בהם. הוא מבטא זאת בגלוי בהקשר לבחירת
הכינוי למושא הכתיבה לאורך הספר: "בחירה בשם המשפחה או בכינוי שבראשי תיבות
(דוגמת 'רא"ל', או 'הלר') ממקמת באופן מיידי את הכתיבה בהקשר מנוכר משהו,
שאני חש שאינו הולם את היחס שלי לנושא. על כן ארשה לעצמי, אחר בקשת המחילה מן
הקורא, להשתמש להלן באופן חופשי בכינויים שונים: רא"ל, 'בעל קצות החושן' או
'הקצות', בתקווה שהקורא המשכיל יבין שבכל המקרים המדובר בר' אריה לייב הכהן הלר
ובספרו 'קצות החושן'..." (עמ' 17 הערה 9). מאותה סיבה, אנהג כן אף אני בסקירה
הבאה.
ר'
אריה לייב הכהן הלר (1745–1812), נולד וגדל בגליציה, כיהן ברבנות בקהילת
רוז'ניאטוב הקטנה וממנה עבר לכהן כרב בעיר סטרי. בשנה שעבר לסטרי, 1788, נדפס חלקו
הראשון של ספר 'קצות החושן', אליו צורף 'קונטרס הספקות' שחיבר אחיו הגדול ר'
יהודה, לימים רבה של סיגעט. חלקו השני של הספר נדפס בשנת 1796. עד לצאתו מן הדפוס,
נערך הספר באופן מסיבי, והושמטו ממנו קטעים רבים, בעיקר משתי סיבות: האחת – כאשר
ה'קצות' גילה כי ר' יהונתן אייבשיץ הקדים אותו בספרו "אורים ותומים",
הוא מחק את דבריו כדי שלא ליצור כפילות. השנייה – אחיו ר' יהודה ערך עבורו את הספר
והשמיט קטעים שיש בהם מ"דרך הפלפול" שאולי אינם בגדר "דבר
אמת". ריבוי העריכות מסביר תופעה מעניינת, לפיה חלק גדול מן ההפניות הפנימיות
במהדורות הראשונות של החיבור שגוי, מה שמלמד על מחיקת סעיפים שלמים שהביאו לשינוי
סדר הסעיפים.
לדברי
סמט, צירוף שתי העריכות הללו משרטט את המפה הלמדנית שבתוכה מתקיים החיבור. ראשית,
הוא רואה את עצמו חלק מספרות 'נושאי הכלים' של שולחן ערוך, ולכן המשך טבעי של
קודמו ה'אורים ותומים'. בנוסף, השמטת חלקי הפלפול משקפת מתח מתודולוגי, בין פלפול
לפסיקת הלכה, המצוי בספר.
פרק
מיוחד בספרו של סמט מוקדש להקדמתו הידועה של ה'קצות'. "חסד עשה עימנו
רא"ל", מקדים סמט, "כאשר צירף לספרו הקדמה מאירת עיניים, שהיא
חיבור תאולוגי קצר העוסק במתח ההרמנויטי, ובייחוד בפער שבין יכולתו האנושית
והמוגבלת של האדם לבין התורה האין־סופית והאלוהית" (עמ' 121). במוקד ההקדמה
מעמיד ה'קצות' את דברי הזוהר שלפיהם כאשר אדם מחדש בתורה, אותה מילה של חידוש עולה
לפני הקב"ה והוא מנשק אותה, והמחדש בתורה שותף למעשה הבריאה. הדברים הללו
מעלים על נס את כוחו של החידוש בתורה, זאת למרות המתח הקיים בין חידוש למסורת.
ה'קצות' מראה בהמשך, על פי דברי חז"ל, כי התלמיד החכם אינו רק מעביר את
המסורת אלא פועל בתוכה באופן יצירתי, "והוא כריתת ברית והאהבה הנפלאה שנתן
לנו תורה שבעל פה במתנה גמורה וממדבר מתנה כפי הכרעת החכמים". האהבה הנפלאה,
עליה הוא מדבר, מקבלת ביטוי רב ב'קצות', באמצעות ביטויים שונים של הנאה או שמחה,
בייחוד כאשר מציין שמצא שכיוון לדעתם של ראשונים.
יתרה
מזאת, מציין ה'קצות', בריאתו של האל היא שלמה. בני האדם מוגבלים וחסרים, ופעולתם
ביחס לאמת השמיימית היא שקר. אך דווקא "שקר" כזה הוא שמתקבל לפני
הקב"ה, ואף מקיים את הבריאה בכל עת, וזה החידוש בהורדת התורה לבני האדם. סמט
מזהה בדברים אלו פולמוס נגד הביקורת המשכילית שעלתה אז נגד הפלפול והחידוש הלוקים
בחוסר אמת. אך גם בתוך בית המדרש ניתן לזהות מגמה שונה, שהעמידה בראשה את האמת
המקורית שיש לחתור אך ורק אליה. כזו הייתה, למשל, מגמת הגר"א, כפי שתיאר
תלמידו ר' חיים מוולוז'ין. הגר"א פעל כדי לסקל שיבושים ולברר את האמת
"המקורית" בכלים פילולוגיים וביקורתיים. למגמה זו קושר המחבר גם את בית
המדרש הבריסקאי, המשתמש בניתוח מופשט כדי לקלוע אל מקורו של הדין. איכותו של
החידוש אינה מתבטאת ביופיו אלא בבהירותו ובאמת הפנימית שלו. ה'קצות' לעומת זאת,
רואה בחידוש כוח מיוחד ועיקר בלימוד התורה, אך אין הכוונה שהשקר הותר ואין כל
גבולות. התנאי ההכרחי לחידוש ראוי בתורה הוא ידיעת דרכי התורה הנכונים. מי שרואה
שחידושיו אינם מנותקים ממסורת הדורות, אלא ממשיכים, בדרך כלל, את מסורת הפרשנות של
הראשונים הוא זה שתורתו תורת אמת.
סימנים
מסוימים ב'קצות' זכו לחיבה מיוחדת בבתי המדרש, והם נלמדים ומצוטטים רבות, עד שלא
נדיר לשמוע שיחת תלמידי חכמים, "זה הקצויס בלמ"ד דל"ת" או
"הקצות הידוע ברי"ש מ"ם אל"ף". אומנם ברוב הסימנים,
ה'קצות' ממשיך את דרכם הפרשנית של נושאי הכלים, ואין בהם ייחודיות, אבל הסימנים
שגרמו לפרסומו של הספר והעניקו לו את כובד המשקל בבתי המדרש, הם אלה הלמדניים שבהם
חרג מקודמיו והציע תובנות והמשגות חדשות, שפתחו שערי חשיבה חדשים. המחבר מקדיש פרק
מיוחד לדיונו של ה'קצות' בהלכות עדות, ופרק נוסף לחמש דוגמאות מתחומים שונים. כדי
שלא לצאת מסקירה זו מתוך 'ביטול תורה', אני רואה לנכון לבחור את אחת הדוגמאות
הקצרות והקלות יחסית שמופיעות בספר, באמצעותה ניוודע לאחדים מן ההיבטים שמבקש
המחבר להאיר בדרכי הילוכו של ה'קצות'.
במסכת
בבא בתרא (קמט ע"א) מספר התלמוד על איסור גיורא שהקנה את נכסיו לבנו (שאינו
יורשו לפי ההלכה, עקב גיורו של איסור) באמצעות 'אודיתא', כלומר הודאה. הראשונים
דנו בהרחבה במשמעותו של קניין זה. ה'קצות' דן בקניין זה בסימנים מ' ו־קצ"ד,
ולשיטתו אודיתא היא קניין נוסף, הפועל ככל הקניינים האחרים: "קנין שלם הוא
ולא נופל הוא מכל הקנינים הן לענין ממון הן לענין איסור" (קצד, ד). הקניין
פועל כאשר אדם מודה בפני עדים שחפץ מסוים אינו שייך לו כי אם לאדם אחר – הנמען של
הקניין. הודאה זו עצמה מקנה את החפץ לאותו אדם, גם אם שניהם יודעים שאין בהודאה זו
אמת. העיסוק של ה'קצות' בקניין זה נובע מדיון בדבר הקנאה לגוי, למשל מכירת בכור
כדי לפטרו מן הבכורה או מכירת חמץ. לפי ההלכה גוי אינו קונה בכל הקניינים שיהודי
קונה בהם, ולכן למשל הוא לא יכול לקנות מטלטלין בעזרת מעות. היו שהציעו שיקנה
בקניין אגב, אך ל'קצות' לא היה ברור שקניין זה פועל בגוי, מה גם שלא לכל אחד יש
קרקע, ואילו משיכה היא בלתי אפשרית בכמות גדולה של חמץ. הפתרון שמצא הוא קניין
אודיתא, אלא שדרכי קניין זה לא נתבארו די הצורך באחרונים, ואדרבה יש מהם שסייגו אותו
- למקרי 'שכיב מרע' או רק לממונות ולא לאיסורים - מה שהקשה מאוד לעשות בו שימוש
למכירת חמץ. צורך מעשי זה גרם ל'קצות' ליטול על עצמו משימה למדנית כדי להבהיר
ולחדד את המנגנונים שבאמצעותם מתרחש קניין זה.
הדיון
הלמדני באופן הקניין נמצא בסימן מ'. יסוד הדברים בסוגיית כתובות (קא ע"ב),
העוסקת במי שאמר לחברו "חייב אני לך מנה", ולדעת ר' יוחנן, שנפסקה
להלכה, אמירתו מחייבת אותו. רש"י ותוספות פירשו שמדובר במצב שבו יש שטר, שהוא
היוצר את ההתחייבות. אך הרי"ף והרמב"ם פירשו שהודאתו מחייבת אותו.
ה'קצות' מסביר שפועל כאן קניין אודיתא, המועיל גם למטלטלין וגם ללא שטר. בדרך זו הוא
גם מיישב איזו סתירה בשולחן ערוך, שלא אאריך בה כאן, אך לענייננו חשוב שנושאי
הכלים שדנו בדברי השולחן ערוך הותירו את הדיון במסגרת הבסיסית של הסוגייה, ורק
ה'קצות' חשב "לצאת" לסוגייה אחרת, של אודיתא, ולבסס אותה ואת עקרונותיה
ההלכתיים. העיקרון שהוא מוציא מהדיון הוא שאודיתא מבוסס דווקא על העמדת עדים על כך
שהוא מודה על חיובו לשעבר, ולא על כך שכעת הוא מקנה לו את החפץ. הודאה בלשון זו
היא עצמה הקניין. מתוך זה הוא מסיק חידוש נוסף – קניין אודיתא פועל אך ורק עם
עדים, ואילו אם הודה לו בינו לבינו או אפילו בפני עדים ולא אמר להם "אתם
עדי", הקניין לא פועל. למרות שבכל הקניינים נאמר ש"לא איברי סהדי אלא
לשקרי", כלומר שכאשר אין חשד שקר אין צורך בעדים, כל זה בקניינים שנוכחות
העדים נדרשת רק לתיעוד הפעולה, אבל בקניין אודיתא נוכחות העדים היא חלק מן הפעולה
עצמה.
השלב
הבא בדיון קשור למקומו של ה'קצות' ביחס לראשונים ולמסורת הפלפול. ה'קצות' רואה
בחידושו דרך לתרץ קושייה של בעלי התוספות בבא מציעא (מו ע"א) מדוע לא ניתן
להקנות מעות באודיתא, ומסביר שמדובר באין עדים. אך דווקא לנוכח הסבר זה נזעק כלפיו
ר' יעקב מליסא בעל 'נתיבות המשפט', שאם אכן תוספות לא תירצו כך, כיצד מעז ה'קצות'
לחלוק עליהם. ה'קצות' מגיב ל'נתיבות' בחיבורו 'משובב נתיבות', ומחזק את סברתו
בטענה שבקניין אודיתא, "כל זמן שלא אמר 'אתם עדי' בפני עדים, אין כאן אודיתא,
ואם אין אודיתא אין קנין". הוא מוסיף לחזק את דבריו בעזרת ראיה מדברי
הרמב"ן, ואז שב אל דברי התוספות. לאור מחויבותו העמוקה לספרות הראשונים, הוא
מחדד שדבריו לא בהכרח חולקים על התוספות, שכן הסיבה שתוספות לא השיבו בעצמם שמדובר
שאין עדים, היא כי מדובר בגורן שהוא מקום שבו בדרך כלל מצויים בני אדם, אבל לעניין
עצם ההסבר שלו את מנגנון האודיתא, אין ספק שתוספות מודים לדבריו.
כפי
שסמט מסכם, ה'קצות' הכריע מסברא כי קניין אודיתא פועל רק בפני עדים, והוא נכון היה
לפסוק כך להלכה, גם נגד המשתמע מפשט דברי התוספות. תגובת ה'נתיבות' חושפת את
הוויכוח העקרוני ביניהם בשאלת מקומה של הסברה, ורמת החירות שיכול הלמדן ליטול
לעצמו ביחס לפסיקת הראשונים. ה'קצות' נכון לבחור בסברה גם כאשר נאלץ לשלם מחיר
בפירושים דחוקים לדברי הראשונים. המהלך הלמדני מדגים מערך מורכב של התפתחות למדנית
וקונספטואלית – הצורך לפתור את בעיית מכירת החמץ מתחבר לחדשנות הלמדנית ודוחף את
ה'קצות' להגדיר ולהמשיג את האודיתא כקניין ככל הקניינים, וזאת על גבי שורה של
מקורות קדומים אותם הוא קורא מחדש ומתנהל ביניהם באופן למדני.
עד
כאן טעימה קטנה ומקוצרת מתוך עושר היריעה שפורס המחבר בספרו הנפלא. בסקירתי
התמקדתי בהיבטים הבית־מדרשיים, אך הספר מאיר גם את הרקע ההיסטורי־משפטי שבו פעל
המחבר, כמו פירוק מוסדות הקהילה היהודית והעברת הסמכויות למדינה, ופרק מיוחד מוקדש
ל"נטורליזם, נומינליזם ולמדנות", תאוריות משפטיות שאולי השפיעו גם על
ההתפתחות של שיטות הלימוד בבית המדרש. אדגיש כי לא מדובר בספר קליל, והוא דורש
מאמץ מחשבתי והתמדה. בני ישיבות או בוגריהן ישמחו בוודאי למצוא זווית חדשה על ספר
ה'קצות' האהוב, אך הספר מונגש ומתאים גם לקוראים מבחוץ המבקשים להכיר את עולם
הלמדנות המסורתי. אעיר כי על הספר לא חתום שמו של עורך לשון, ולדעתי עריכה כזאת
הייתה מיטיבה עם הספר ומתאימה אותו לקהלים רחבים יותר. כך או כך, אני רואה לנכון
לציין את תודתי העמוקה למחבר שהחזיר אותי לפרקים נשכחים בחיי, ולו לשעות אחדות.
תגובות
הוסף רשומת תגובה