ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

ראובן מיכאל | הכתיבה ההיסטורית היהודית: מהרנסנס עד העת החדשה מוסד ביאליק; ירושלים תשנ"ג   השבת סיימתי לקרוא את ספרו עב־הכרס של ראובן מיכאל. בעיניי הוא ספר מבואי יסוד וחשוב מאוד. חיפשתי קצת מידע על המחבר, ולצערי לא מצאתי, גם במחקר מצוטטים מעט מאמריו וחיבוריו על העת החדשה בדגש על ההשכלה, לא מעבר לזה. הספר פותח בסקירה מהירה על כתיבה היסטורית בימה"ב, כמו סדר הקבלה לר' אברהם בן דאוד, ובהמשך פותח את עיקר הספר בהיסטוריוגרפיה של דור מגורשי ספרד, כמו זכות, קפשאלי, יוסף הכהן, אבן וירגה, אושקי, די רוסי ואבן יחיא. הוא ממשיך ליהדות אשכנז עם גנז, הנובר, היילפרין ועוד, דור ההשכלה המוקדמת, ומשם מגיע לייסוד מדעי היהדות אצל צונץ וחבריו, שם מקבלת ההיסטוריה היהדות מעמד של תחום מדעי, המתחזק אצל יוסט, "אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית". פרק מיוחד הוא מקדיש לגייגר מול רש"ר הירש, כאשר רש"ר, שאינו עוסק בהיסטוריה לשם היסטוריה, משמש עבורו נגטיב להיסטוריה של גייגר (להלן). שלושת הפרקים האחרונים מוקדשים לאישים דגולים שהרימו תרומה משמעותית בכתיבת ההיסטוריה היהודית – גרץ, דובנוב ו...

מיכאל טוך | פרנסתם של ישראל: יהודים בכלכלת אירופה 500–1100 שזר; ירושלים תשע"ט   ספרו של טוך עוסק בשאלה שאולי משעממת רבים מאיתנו, מקורות הפרנסה של עם ישראל בראשית ימי הביניים, אבל למרות ריבוי הנתונים הדמוגרפיים והכלכליים הוא לא מצליח לשעמם. המחבר לקח על עצמו את התקופה אולי המאתגרת ביותר מבחינה היסטורית – המחצית הראשונה של ימי הביניים, ולשם כך הוא מרחיב באופן משמעותי בשאלה הדמוגרפית של היהודים ברחבי אירופה. בכך הוא אולי מהספרים היחידים שעוסקים בשאלה זו ברצינות. במובן זה הספר גדול בהרבה מהתחום שמופיע בכותרת שלו, ולכן אני ממליץ עליו כספר יסוד לתקופה זו. הספר מחולק לשני חלקים: החלק הראשון מכיל יותר נתונים יבשים, כל פרק מוקדש לאזור אחד (ביזנטיון; איטליה; גאליה, ארץ הפרנקים, צרפת וגרמניה; חצי האי האיברי; מזרח אירופה), כנראה הסדר הוא כרונולוגי לפי ראשית ההתיישבות. כל פרק מוקדש בחציו הראשון לשאלה הדמוגרפית, ובחציו השני לאפיק הכלכלי באותו אזור. רק בחלק השני פונה טוך לעיון כבד יותר בתחומים הכלכליים ובמשמעותם ההיסטורית. ובכן, טוך דוקר בלון אחרי בלון בתמונה ההיסטורית המקובלת במחקר. ר...

משה סמט | החדש אסור מן התורה: פרקים בתולדות האורתודוקסיה מרכז דינור וכרמל; ירושלים תשס"ה   ספרו של סמט חשוב מאוד להבנת התפתחות האורתודוקסיה בעיקר במאה ה־19, ובייחוד סביב התפיסה שחידש וצעד לאורה ה'חתם סופר' – "החדש אסור מן התורה", במובן שהתורה מתנגדת לחידושים ולרפורמות. משמעות הטיעון היא כי במקום לבזבז זמן על בחינת כל חידוש בדת מבחינה הלכתית, משהו שמתעצם יחד עם תנועות הרפורמה לסוגיהן, אנחנו משתמשים בדחיית החידוש כטיעון שמנחה או מכסה דיונים רבים ואף נמנעים ביודעין מלנמק הלכתית פסקי דין כאלו. וכאן מגיע סמט ומחדש חידושי מחקרי. התפיסה הישנה מניחה כי האורתודוקסיה היא המשך ישיר של היהדות המסורתית, ולכל היותר נוקטת בצעדי שימור שונים, זאת לעומת הרפורמה ותנועות נוספות שמחדשות ומשנות את הדרך. אך לדברי סמט האורתודוקסיה אינה המשך אלא חידוש אקטיבי של ראשית המאה ה-19, ואף שהיא מכוונת נגד הרפורמה והמודרנה, היא לא רק מתגוננת אלא גם מחדשת תפיסה שונה ובמובן זה נבדלת מהיהדות המסורתית. קראתי ואף השתמשתי בעבר במאמרים או בטיעונים נקודתיים של סמט, אבל לראשונה התאפשר לי לקרוא ב...

יעקב אלבוים | פתיחות והסתגרות: היצירה הרוחנית־הספרותית בפולין ובארצות אשכנז בשלהי המאה השש־עשרה מאגנס; ירושלים תש"ן   ספרו של אלבוים חשוב ומצוטט הרבה בחקר ההיסטוריה של התקופה. אל יטעה אתכם שמו של הספר, כאילו הוא עוסק בפתיחות או בהסתגרות של העולם היהודי כלפי העולם הנוכרי שמחוצה לו, שכן עיקר עיסוקו בפתיחות ובהסתגרות כלפי תרבויות ותפוצות יהודיות אחרות, למשל עולם הקבלה או הפילוסופיה. הטיעון המרכזי בספר הוא אולי זה שעד למאה ה־16 היהדות האשכנזית הייתה פתוחה לקליטת מסורות רוחניות וזרמי מחשבה לא מקומיים, למשל מאיטליה, מהמזרח ומארץ ישראל, וכך גם מעולם המדע. פתיחות זו הופנתה גם כלפי הקבלה הלוריאנית המתפתחת, אך אולי דווקא בגלל עוצמתה וקדושתה של הקבלה, החל מראשית המאה ה־17, משתנה העולם האשכנזי ומצטמצם ומתכנס לתוך עצמו. שזה מעניין, כי הפתיחות הכילה גם גורם שהביא לבסוף לסגירות (גם לכם זה מזכיר את פרדוקס הסובלנות?). העיסוק בפילוסופיה, מדעים, ספרות ועוד פוחת מאוד לטובת עיסוק מסיבי בקבלה ובהלכה, וגם ספרים שנוגעים בהגות אינם פורצים דרך בחידושים מופלגים. בהמשך למה שכתבתי על חומרי העבודה של...

ראובן בונפיל | הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס מוסד ביאליק; ירושלים תשס"ה (ובראשונה: מאגנס; תשל"ט)   ראובן בונפיל | במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס שזר; ירושלים תשנ"ד   בשבתות האחרונות קראתי בזה אחר זה, ובמכוון, את שני ספריו החשובים של פרופ' ראובן בונפיל: 'הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס', המבוסס על עבודת הד"ר שלו, ו'במראה כסופה'. ציטטתי מהספרים האלו כמה פעמים בעבר, אבל היה לי קשה תמיד לקרוא ברצף את הכתיבה שלו, ואולי השעמום הקל נובע מהעובדה שהסגנון מיושן מה. בונפיל הוא אולי מגדולי ההיסטוריונים בדור האחרון, הוא חוקר דייקן ובעל חוש חד ומפוכח בקריאת ההיסטוריה. במחקריו הוא בא לערער על ההיסטוריוגרפיה שקדמה לו בעניינם של היהודים בתקופת הרנסנס. היו מהם שטרחו למצוא את הפריחה הרנסנסית היהודית בשילוב ורוד עם הסביבה הנוכרית, והיו שהבליטו את התקופה המאוחרת יותר בה הסתגרו היהודים בגטו והפריחה האינטלקטואלית שקעה ב"חשכת המיסטיקה". בונפיל קורא לשני הצדדים להירגע... לא הייתה פריחה תרבותית משגעת במיוחד, וגם לא הייתה חשכה נורא...

יעקב צ. מאיר | דפוס ראשון: מהדורת התלמוד הירושלמי ונציה רפ״ג 1523 וראשית הדפוס העברי מאגנס; ירושלים תשפ"ב   השבת זכיתי סוף סוף להשלים את הקריאה בספרו החשוב של מאיר. בעידן המצאת הדפוס לקחו המדפיסים כתבי יד כדי להכין לפיהם ספרים להדפסה. מה היה היחס שלהם לכה"י, כיצד הם הגיהו והכינו את כה"י, ומה באמת קרה שם בתוך חדר הדפוס? לרוב, לאחר ההדפסה השליכו המדפיסים את כה"י לפח הזבל הפיזי (וההיסטורי). אבל שונה היה המקרה של הדפסת הירושלמי בוונציה, כאשר כה"י ששימש להדפסתו – 'עותק המדפיס', נשמר עד לימינו וידוע בשם כ"י ליידן (לצד כ"י וטיקן 133 על חלק מהירושלמי, אשר היה אף הוא בבית הדפוס). זהו מקרה נדיר שמאפשר לנו להציץ אל תוך תהליך ההדפסה, להבין כיצד הכינו את כה"י לדפוס, החל מתהליך ההגהה הראשוני, תהליך רישום ההערות הטכניות למדפיסים, ועד השלב שבו הוטבעו אותיות העופרת על גבי הנייר. נקודה מרתקת במיוחד היא העובדה שעל גבי כ"י ליידן נותרו כמה "דרישות שלום" פיזיות מההדפסה הראשונה (מלבד כמובן ההגהות והרישומים לדפוס) – הטבעות דפוס, כלומר הטבע...

עודד היילברונר | "הדור של 1940": מתאבדים וחולי נפש בחברה הישראלית כרמל; ירושלים תשפ"א   הקריאה בספרו של היילברונר באה לי בעיתוי הולם לדיכאון הלאומי שלנו. אין לי הבנה בתחומי הספר, בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה, ובכל זאת הספר מרתק ומעורר עניין, ואישית נהניתי לקרוא ולהזדהות עם כמה נקודות אותן אסקור בקצרה: הנקודה המעניינת ביותר וגם האקטואלית היא, כי טענתו של אמיל דורקהיים מסוף המאה ה-19, לפיה "שיעור ההתאבדות פוחת בעיתות מלחמה וסיכון ועולה אחריהן, אוששה בשורה של מחקרים במדינות מערביות בזמן שתי מלחמות העולם ואחריהן... בתקופה של רווחה כלכלית יחסית ומודרניזציה מואצת, 'רעשי המודרניות' יוצרים תשישות נפשית, בדידות ולחצים חברתיים הגורמים לאנשים פגיעים לנסות לפתור את בעיותיהם ופחדיהם באמצעות התאבדות" (עמ' 35). קצת עזר לי לקרוא את זה, כי עם פרוץ המאורעות חשתי גם אני רגיעה מסוימת מהמועקות האישיות שלי או כעין תחושת התעלות מעליהן, וכעת גם ידעתי להצביע על ההגדרה. במחזה "לילה במאי" כותב א. ב. יהושע: "הרי בימים כאלה מתרוקנות, נדמה לי, המחלקות לבריאו...

נריה גוטל | חדשים גם ישנים: בנתיבי משנתו ההלכתית־הגותית של הרב קוק מאגנס; ירושלים תשס"ה   לפני כעשור, בשבתי על ספסלי בית המדרש, דנתי עם החברותא בעניין מציצה במילה. בעיקרה המציצה ממלאת פונקציה רפואית פשוטה, כפי שהבינו זאת בזמן חז"ל. לדבריהם מוהל שאינו מוצץ יש להעבירו, שכן הוא מסכן את התינוק למוות. במאות השנים האחרונות גובר הידע הרפואי וההבנה כי אין במציצה כל תועלת רפואית (למרות מאמרים, אפולוגטיים בחלקם, המנסים להוכיח את תועלתה גם בימינו, זאת למרות שגם אלו אינם מוצצים את האצבע של הילד שלהם כאשר הוא נחתך מסכין). היה מתבקש כי המציצה תפנה את מקומה לדרכי הטיפול המודרניים. בד בבד, הלך וצמח עולם הקבלה שהעניק משמעות לכל אקט קטן כגדול, וגם המציצה לא הצליחה לחמוק מטיפולו. הפוסקים השמרנים שנלחמו במשכילים שביקשו לעקור את המציצה (לגמרי או חלקית) נעו בין הציר ההלכתי שמגן על הגמרא בכל עוז לבין הציר הקבלי שרואה נחיצות רוחנית במציצה ומחשיב אותה כחלק מהמצווה. תאמרו מילא, נשמור על היגיינה ונמצוץ, אבל מציצת דם אסורה הלכתית בשבת, ואם אנחנו משוכנעים שלמציצה אין כיום פונקציה רפואית אין שום הית...

אֶרוס אֵירוסין ואִיסורים: מיניות ומשפחה בהיסטוריה | בעריכת י' ברטל וי' גפני שזר; ירושלים תשנ"ח   השבת סיימתי לקרוא את אסופת המאמרים ארוס אירוסין ואיסורים, שמוקדשת כולה להיבטים שונים סביב כותר הספר. מרבית המאמרים משתייכים לסוגת המחקר ההיסטורי, ואילו מיעוטם משתייכים לסוגות אחרות דוגמת ספרות, אמנות ודמוגרפיה. אסקור כדרכי כמה מאמרים שמצאתי בהם עניין. בבוקרו של חג, כאשר שמעתי לראשונה על התפרצות האירועים הביטחוניים, הייתי באמצע קריאת מאמרו של פרופ' שמחה גולדין, אביו של הנעדר הדר גולדין, והרגשתי שיש כאן תזמון כואב. אבל מה שמצמרר עוד יותר זהו שם מאמרו של גולדין: '"פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקיימים בתעתועם": ילדים יהודים ומסיונריזציה נוצרית'. הכותרת מתייחסת למסעי הצלב, שם חששו הורים יהודים שהנוצרים ינצרו את ילדיהם, ולכן היו מהם שבחרו להתנצר למראית עין כדי שיאפשרו להם לגדל את הילדים, אך היו שלמרבה הטרגדיה בחרו להמית את ילדיהם כדי שלא ייהפכו לנוצרים. אתמקד דווקא במה שמעסיק אותי הרבה. המאמר עוסק סביב שאלת היחס לעולם הילדים. במחקר ידועה טענ...

     מנחם הרן | האסופה המקראית: תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים ביאליק ומאגנס; ירושלים תשנ"ו   בשבועות האחרונים קראתי בספר של פרופ' מנחם הרן, האסופה המקראית. קראתי את החלק הראשון בסדרה (ירושלים תשנ"ו), החלק שהגיע לידי, שבו עיקרי שיטתו של הרן. מקובל היה במחקר כי תהליך הקנוניזציה של המקרא דומה לתהליך המקביל של הברית החדשה. בבה"ח מקובל בלי ספק כי עיקר התהליך היה ברירה מתמדת של ספרים נבחרים ראויים מתוך מבחר רחב של ספרים, תוך הותרת האחרים בחוץ. כמו כן, היה מרחק זמן בין חיבורו של כל ספר לבין ההכרה במעמדו הקנוני. עקרונות אלו ברורים למדיי, אך הרן מבקש לפקפק במקובל במחקר כי גם במקרא התקיימו עקרונות אלו. לדבריו, "לא ברירה היתה בקאנוניזציה של המקרא אלא ההיפך מזה: איסוף של שרידים... מן התקופה שהיה חסד אלוהים שרוי בה על ישראל... עד שהוקפה האסופה במלואה ותמו כל השרידים". בנוסף, הוא מבקש להוכיח, כי "לא שספרים שכבר נתחברו היו כאילו מונחים עד שעשאום חלק מן הקאנון... להיפך, רובם המכריע של ספרי האסופה המקראית, שהם ספרי כינוס, מ...