שלמה טיקוצינסקי | זה זה זה: שירים צבירים וציורים

 

שלמה טיקוצינסקי | זה זה זה: שירים צבירים וציורים

הוצאה מרשות לרשות; ירושלים 2019

 

אקדים בכך שניגשתי לספרו של טיקוצינסקי מתוך חשד מסוים שנבע מההיכרות עם הפרסונה הצינית והעולצת של המחבר. התקשיתי להאמין לאותנטיות של השירים. אבל ככל שקראתי – נשביתי בקסמו. ההומור ואפילו הציניות כלפי תופעות חברתיות ואקדמיות נוכחים בספר לא מעט, ועדיין גם בלי שהשירה תהיה חשופה ומלאת רגש, היא משקפת אמת פנימית. באים גם הציורים היפהפיים מפרי מכחולו של המחבר ומוסיפים לדמות המשורר נפש אמנותית ורגישה. 

המחבר נטוע במספר מוקדים הבאים לידי ביטוי בשורות הספר. הוא החל את דרכו כבחור ישיבה בישיבות חרדיות נחשבות. כאברך נשוי הוא למד מחשבת ישראל והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, בהמשך שימש כמרצה באוניברסיטה הפתוחה ובמקומות נוספים, הוא פרסם גם ספרים ומאמרים על ישיבות ליטא (משם בעיקר הכרתי אותו), לימים החל להתעניין בתורות המזרח ובהמשך גם כיהן ומכהן כרב בקהילות בגרמניה ובשווייץ.

חלק גדול ממוקדים אלו משתקף בספר, אך עיקר כתיבתו על הישיבה ועל החברה החרדית. השיר 'אל הצפור שלום!' הוא למעשה התכתבות שלו עם "רֶבּ חיים נחמן" ושירו 'המתמיד'. הוא מוצא בו את דמותו הוא, אך בד בבד גם מבקרו וטוען כלפיו שהוא לא באמת חווה לעומק את הלמדנות הישיבתית, בוודאי לא במשך שנים רבות כמותו, "גַּם לִבִּי נִמְשָׁךְ לָאַגָּדָה / אַךְ לֹא הִנַּחְתִּי אֶת יָדִי מֵעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה / הַאִם תֵּרַצְתָּ פַּעַם רַבִּיקִיבָאֵיגֶר? / מִי אַתָּה שָׁמִיר מִי אַתָּה חַלָּמִישׁ / לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַמִּתְאַמֵּץ בִּסְבָרָה שֶׁל קְצוֹת הַחֹשֶׁן אוֹ רוֹגוֹצ'וֹבֶר? // לָכֵן חַיִּים נַחְמָן / אִם יֵשׁ בֶּאֱמֶת אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת הַמַּעְיָן / אֶל הַלּוֹמְדֶ'ס סוּר / לְתָרֵץ רַמְבַּ"ם קָשֶׁה, לְהַגִּיד פְּשָׁט בָּרַשְׁבָּ"א...". ועם זאת, הוא לא מסתיר את הערצתו ואת אחוות־הרעים שהוא חש לביאליק ולתהפוכות נפשו.

מוקד נוסף כאמור הוא הלימודים האקדמיים כפי שחווה אותם תלמיד ישיבות. בשירו המסחרר 'תֹּאַרִישׁוֹן במדעי הרוח' הוא שופך על הדף רצף מונחים החדשים ברובם לבחור חרדי, כאלו המשקפים את הסחרור התרבותי שמקבל את פניו באקדמיה (אני מדגים קצרות, זהו רק חלק קטן): "אקולטורציה חזון הסיביליות אפוקליפסה הרב קוק הרקליטוס פרמנידס פרגמנטים זנון חדש אסור מן התורה חמורבי אשנונה עדי נוסח ליברמן כץ ליבוביץ פינס אזוטריקנים מועד בית ספרות ההיכלות קומראן חזון איש מקס ובר... גרשם שולם שבחי הבעש"ט חונא שמרוק איש האמונה הבודד רוזנצויג ושוב קומראן... שינוי תמורה שבר מסורת אורתודוקסיה תמורה ושוב שבר ושוב שינוי מסורת משבר המודרנה חדש אסור וכו' אמנציפציה מפנה המאות...". הוא מסיים את השיר עם משחק מילים שמנכיח את הפער בין מוסד הישיבה – 'תיבת נח' אל מול הקמפוס בהר הצופים: "זֶהוּ תֹּרֶף הַהֶלֶם, וְאֵלֶּה פֵּרוֹתָיו שֶׁל עֵץ הַדַּעַת הַמֻּתָּר / הַנָּטוּעַ מָחוּץ לְגַן הָעֵדֶן הַמֻּכָּר // הַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם הָיָה וְנִבְרָא / מִחוּץ לְתֵבַת נֹחַ וְצָהֳרָהּ // בְּמֵי מַבּוּל הַחָכְמָה אֵין תֵּבָה וְאֵין חוֹפִים / כִּי אִם הַר הַצָּפִים". בנימה אישית אומר כי השיר הזה היטיב לבטא חוויה המוכרת לי מאוד, החל מההיחשפות לספרות המחקר ובמלוא העוצמה בלימודים האקדמיים.

בולט במיוחד מחזור שירים בשם 'דברי קהלת השני', מלאכת מחשבת של חיבור בין ענייני תרבות, חברה, לאומיות, היסטוריה, פילוסופיה, מהות, משמעות ועוד מגוון עניינים, והכל במבנה של פרקים ופסוקים מלאים ברפרנסים לקהלת המהביל ומבטל ומזלזל בכל אלו. בסוף, הוא אומר, גם אני סוג של קהלת (שלמה) למדן וחוקר דגול, בכל העולמות בהם הייתי, אך בסוף יש משהו בחיים שהוא מעל כל אלו. בעצם אין. "אין סוף דבר," הוא מסיים. 

אי אפשר שלא לחוש בהבדל שבין שירתו של טיקוצינסקי לשירתם המבורכת של בוגרי ישיבות חרדים מהדור החדש המשקפת לרוב חוויות ומשקעים מורכבים. לא ארחיב כאן בניתוח ההבדל, רק אומר בקצרה שההבדל הזה מבטא את מרחק הזמן והמרחב שגמא המחבר במשך שנים רבות, עד שכיום מה שנותר הוא רק געגוע אמיתי נטול חיכוכים. סופו של דבר, אם טרם הובנתי, זהו ספר מומלץ מאוד.