זאב קיציס | המורים הגדולים של החסידות

זאב קיציס | המורים הגדולים של החסידות

ידיעות ספרים; 2023

 

עמדנו בסמוך לדוכן אקראי ביריד שבוע הספר, מתפלפלים על טיבם של ספרים שונים במדעי היהדות. חבר משורר ובעל נשמה התפעל מהתעניינותי בקבלה. לאכזבתו הבהרתי לו שאני לא איתו ראש בראש, שכן בעוד הוא מתחבר למיסטי ולרוחני, קבלה וחסידות, אני סיימתי עם הפרק הזה לפני כמה שנים וכיום מתעסק במחקר היבש יותר. כשדיברנו על דימוי של כניסה למסעדה כדי לטעום מהתבשילים, המשכתי את הקו ואמרתי לו שאני כנראה נמשך לחקר תפריטים של מסעדות. אבל מתברר שיש ספרים שעשויים לנתץ את החומה שבין התפריט היבשושי ובין הטעמים והניחוחות. זה למעשה מה שקרה לי עם ספרו החדש של זאב קיציס על המורים הגדולים של החסידות, הספר שהכריכה שלו לא ממש הזמינה אותי במבט הראשון. רצה הגורל וקיבלתי את הספר כדי להציץ בו, וככל שקראתי נוכחתי לדעת כי השיפוט הראשוני היה מוטעה.

אני מתקשה להגדיר ולמסגר את הספר. לפי מה שכתוב על גב הכריכה, הספר "הוא מסע הגותי, אישי, רוחני ודתי בין אישי החסידות בראשיתה. יש בו סקירה מקיפה וראשונה מסוגה על שישה-עשר מן המורים הראשונים של החסידות, תוך הישענות על מחקרים רבים ועל הספרות החסידית העשירה." כלומר, מדובר בספר רוחני שמבקש להטעים את הקוראים מנועם החסידות, אבל הכותב הוא ד"ר מומחה לחסידות, ולמרות שהספר יצא בהוצאה עממית הוא משולב ברמה גבוהה של מחקר היסטורי. בספר הוא משלב גם כל דבר שעשוי לחבר לדמות, לרבות שירים של אצ"ג ושל זלדה (דוגמה להלן) ואפילו שרטוט דיוקנאות ואילנות יוחסין מעשי ידיו להתפאר. לתודעה ההיסטורית העממית יש תפקיד חשוב בהבניה של החסידות, לכן יש גם ערך רב בכל אותם מימרות וסיפורי אגדות חסידיים, אך עדיין חשוב להפריד בין עובדות היסטוריות לבין סיפורי אגדות. המחבר שלנו עושה את ההפרדה הזאת בכישרון רב, את המידע האקדמי הוא שוזר בעדינות רבה, חלקו הגדול מצוי בהערות השוליים שמופיעות בסוף הספר, כך שגם חוויית הקריאה הרוחנית והפשוטה לא נפגמת ממידע זה. לדוגמה, בפרק על רבי מנחם מנדל מקוצק הוא מבהיר "כי מי שרוצה לנסות ו'להיפגש' עם הרבי מקוצק שומה עליו לדלג בין ההיסטוריה ובין המיתוס, או המיתוסים השונים, שנקשרו בדמותו." ולמרות זאת הוא מציג את הצדדים ההפוכים: ראשית "החקירה ההיסטורית נוטה ב'דבקות' רבה מדי לחשוד בסיפורים העממיים כמיתוס והגזמה, עד כי יש להתייחס גם אל הביקורת המדעית בחשד מסוים". מלבד זאת, "עלינו גם לזכור כי המיתוס לעולם אינו רק 'בדיה'. דמותו של הרבי מקוצק השפיעה על אנשים רבים כל כך, שאולי ה'דמות' הזאת חשובה מן האישיות ההיסטורית" (עמ' 310).

הספר פותח במבוא מרגש המזמין כל קורא להיות "אנ"ש", גם ללא קשר למגזר שלו. הוא מקדיש מקום מיוחד לביטול הזיקה המקובלת בין חרדיות לחסידות, בין היתר בטענה שהחסידות קדמה לחרדיות וגם יש קהילות חסידיות שלא היו חרדיות ואף היו מזוהות במובהק עם הציונות. בפרק על רבי שמחה בונים מפשיסחה הוא מגלה לנו כי באופן אישי הוא נמשך לדמותו, זאת משום שקיבל והכיל את חכמת העולם ושילב את החסידות ואת חיי האמונה בתוך חיי שכלתנות והשכלה (הוא הרחיב מעט יותר בראיון מרתק שקיים עם מתן חסידים עבור מוסף 'שבת' של השבת האחרונה, שם גם ציין שבניגוד למקובל, דווקא הציבור הלא־חרדי שמקדש יותר את האינדיבידואל עשוי למצוא חיבור לחסידות שביקשה לדלג מעט מעל הקונפורמיות ולמצוא נתיב ישיר לליבו של היחיד). גוף הספר מחולק לשלוש התקופות העיקריות של החסידות: התקופה הראשונה עם הבעש"ט והמגיד ממזריטש, התקופה השניה של תלמידי המגיד ובמקביל אליהם רבי נחמן מברסלב, והתקופה השלישית עם הדורות הבאים עד לרבי צדוק הכהן. הפרק האחרון בתקופה זו עוסק בנשים צדיקות ואדמו"ריות. 

אציג כאן מבנה של דמות אחת כדוגמה (בתקווה שהקיצור לא יפגע בהתרשמות נכונה מהתוכן). בפרק המוקדש ל'חוזה מלובלין', פותח המחבר בשרטוט דמותו הרוחניות והביוגרפית, בביאור שמו 'החוזה', בהשפעתו לדורות כפי שמתבטא גם באחד מסמליה של העיר לובלין, ואז הוא פונה לנושא המרכזי – מסירות הנפש לאהבה חוצה גבולות, להתאהבות שהיא מעבר לאהבה. הוא מנסה להעמיד דמות מורכבת שמצד אחד בוודאי לא חושבת שהחוק והגבול הם דברים מיותרים, ומאידך יודעת להתבונן בהתפעלות ולהעריך פריצת גבול ומסירות נפש. הוא רואה בכך ביטוי של 'רוח הזמן' שבה גם התפתחה התנועה הרומנטית באירופה של אותן שנים, זו שהעריכה את הטבע האנושי ואפילו מצבי שיגעון או ילדות. הוא רומז גם לאדמו"ר בן זמנינו שפורץ את זמני ההלכה, וכאשר השיב בשלילה לתלמיד שביקש לנהוג כמוהו, הסביר לו שההבדל ביניהם הוא שהוא לא שאל. בהמשך הוא מספר על נפילתו מהחלון אל מותו, הוא כביכול דוחה את דעת החוקרים על התאבדותו מתוך דיכאון ומפרש זאת כהתאבדות של מסירות נפש משיגעון של אהבה דתית (אעיר רק שהוא מפנה לגרסה ישנה של מאמר של דוד אסף שפורסמה מאוחר יותר בספרו נאחז בסבך, ולמעשה מסקנתו שם אינה שונה מהותית ממסקנת מחברנו, אם כי הנימה של אסף היא כצפוי פחות אוהדת). היופי שבסיום הפרק, כמו בסיומי פרקים נוספים, הוא בתוך ניתוח שיר נשגב של זלדה 'הימים הבוערים': "הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים, הַמְעוֹפְפִים / כַּאֲשֶׁר בָּרַחְתִּי מֵחִבַּת הַחֲפָצִים, / כַּאֲשֶׁר חָשַבְתִּי – / זִיו הַכֵּלִים / יְפִי הַגִּנּוּנִים / יֶתֶר לַמְדָנוּת וְכָבוֹד / מַשְׁכִּיחִים אֶת טַעַם הַשָּׁמַיִם / סוֹתְמִים אֶת הַבְּאֵרוֹת. // הַיָּמִים הַבּוֹעֲרִים / כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ הַנְּשָׁמוֹת: / לָמוּת כְּמוֹ בְּנֵי אַהֲרֹן / בְּהַקְרִיבְךָ אֵשׁ לֵאלֹהִים – / נַעֲלֶה מִבַּיִת נֶחְמָד / נַעֲלֶה מִגֶּפֶן שֶׁל זָהָב." בעבר קיימנו כמה חברים דיון על השיר הנשגב והמעורפל הזה. המחבר מיטיב לנתח אותו בחיבור לתורת החוזה, כשיר שמבטא תשוקה לאותם ימים של מסירות נפש ופריצת הגדרות, כבני אהרן שלמרות חטאם נחשבו קדושים. זלדה אינה מחווה דעה על אותם ימים בוערים, לא בהכרח היא רוצה לשוב אליהם, אבל היא יודעת להתפעל מהאש הזו בחשש ובגעגוע. 

אדגים גם במשהו מן האמנות. בעמ' 108 מוצג הדיוקן הידוע של רש"ז בעל התניא. המחבר מעמיק בקווי הפנים של רש"ז, בתחילה מתוך המקובל במסורת החב"דית שהתמונה צוירה בידי גוי שראה את רש"ז במאסרו בפטרבורג. אך מיד הוא מבהיר כי כיום ידוע שבוריס ש"ץ הוא שצייר את הציור בצעירותו, ככל הנראה לבקשת רב ממשפחת שניאורסון, כאשר הוא עושה שימוש באותו רב כמודל לציור. ולמרות הדיוק המחקרי, הציור רב הרושם מתאים לדמות ולאישיות ו"ראוי לו להיות עדות נאמנה, דימוי נאמן ואייקוני, לרעיונות שסימל רבי שניאור זלמן בהגותו ובאישיותו". כלומר, לתודעה ההיסטורית ישנה חשיבות רבה, מצד ההתאמה שלה לעומק העניין, גם אם הפרטים אינם מדויקים היסטורית.

למעשה, המחבר מבקש להניח בפני הקוראים עולם עשיר של רוחניות. אני מהרהר בשאלה האם שאיבת השראה ואפילו נקודות של דרכי חיים מתוך דמויות החסידות, גם ללא מחויבות וקהילתיות, עונה על הציפיות והחלומות של גדולי החסידות, ואולי בעצם זה לא אמור להטריד אותנו. כן אציין שבכמה מקומות מעיר המחבר על צנזורה חסידית של קטעים קשים להכלה (למשל עמ' 280), אך למעשה גם הוא, לשם האהבה הגדולה, בוחר להתעלם מחלקים שליליים שמתפתחים באופן טבעי בכל תנועה. נקודות אלו טעונות עיון רחב, ולמרות זאת מעלותיו של הספר עולות לאין ערוך על כל הרהור כפירה שכזה, ואני בטוח שעבור רבים זהו ספר נושא בשורה שכדאי להשקיע בו.

לסיכום, הספר מושלם בכל הזוויות, הן מבחינת ידע היסטורי, הן מבחינת הרגש והחיבור הרוחניים, הן מצד הכתיבה השוטפת והמרתקת הן מבחינת הדייקנות והמעטפת הכללית. תעשו טובה לנשמה שלכם ותקראו את הספר.