עזריאל שוחט | מוסד "הרבנות מטעם" ברוסיה: פרשה במאבק־התרבות בין חרדים לבין משכילים

עזריאל שוחט | מוסד "הרבנות מטעם" ברוסיה: פרשה במאבק־התרבות בין חרדים לבין משכילים

אוניברסיטת חיפה; חיפה תשל"ו

 

"קהילה גדולה בליטא בחרה ב'רב מטעם' גמגמן. כשהתייצבו פרנסי הקהילה עם הרב לפני שר־הפלך, נתרתח השר על שבחרו בגמגמן ושאל לסיבת הדבר. על כך קיבל את התשובה: אלמלי היתה הרשות בידינו היינו בוחרים באילם, עכשו שהחוק אוסר עלינו בחירה זו, אנוסים אנו להסתפק ברב כבד פה בלבד."

אין כמו בדיחה טובה אבל גם אמיתית כדי לתמצת חלקים נכבדים בספר של שוחט. זהו ספר ישן אמנם, המחבר כבר מזמן איננו, ועדיין מדובר בספר שלא נס לחו וגם אין מעודכנים ממנו בשפה העברית (שאול שטמפפר ב'ציון' סט, בסקירת ספרה של צ'יי ראן פרייז, Jewish Marriage and Divorce in Imperial Russia, מציין כי פרייז עסקה גם בנושא הרבנים מטעם ולרשותה עמדו יותר מקורות ארכיוניים והיא העשירה את תמונת היחסים בין רבנים מטעם לרבנים מסורתיים, אך למיטב ידיעתי אין בעברית מחקר דומה, ובכל אופן לא בהיקף המלא של הספר).

הספר מחולק לשלושה פרקים. הפרק הראשון סוקר את מוסד הרבנות מטעם בחמישים שנותיו הראשונות, החל בשנות ה־20 של המאה ה־19, כאשר הרבנים נצטוו ע"י הצאר ניקולאי הראשון לנהל רישומי אוכלוסין, לידות, נישואין ומיתות. כבר אז החל הנוהג לפיו רבנים גדולים החזיקו לצידם "רבנים" למראית עין שיודעים רוסית ויכולים לנהל את הרישומים. לרוב היו אלו אנשים פשוטים, אך היו מקרים גם של רבנים גדולי תורה שידעו רוסית ויכלו לשמש גם בתפקיד הרבני הרשמי. בדור השני, בשנות ה־40, הוקמו בתי מדרש לרבנים שנועדו להכשרת מורים ורבני קהילות מטעם. בפועל הגיעו למוסדות אלו תלמידים מהשכבות החלשות של החברה, אלו שבאו מאילוצי ממון או כדי להינצל מסכנת הגיוס, וההתנהלות במוסד הייתה בהתאם. כעת לא זו בלבד שהציבור המסורתי התייחס למוסדות אלו בעוינות, אלא גם המשכילים הביעו אכזבה מההתפתחות של המוסדות הללו.

הבדיחה שבה פתחתי משקפת את האילוץ של הציבור המסורתי להחזיק ברשותה רב מטעם שינהל את הרישומים, אך מאידך גיסא שלא יחזיק מעצמו תלמיד חכם ופוסק במקומו של הרב המקומי. גם בהמשך הספר עולים ביטויים כאלו של רבנים, כמו זה שנשאל את מי כדאי להעדיף ל'רב מטעם', והוא משיב: "שיעידו נגדו שני אנשים הגונים וכשרים שאכל בשר חזיר בפרהסיא", כלומר רב שלא יעז להתעסק בענייני דת (עמ' 110). מי שמבקש להשוות זאת לתופעה בת ימינו, עושה זאת על אחריותו בלבד. 

הפרק השני עוסק בדיונים שהתקיימו בציבור היהודי בשאלת הרבנות. מרבית הכותבים בשאלה זו היו מן המשכילים, אך היו גם רבנים שמרנים שהציגו עמדות מורכבות, דוגמת ר' יצחק אייזיק הלוי בעל 'דורות הראשונים' ור' יעקב ליפשיץ מזכירו של ר' יצחק אלחנן ספקטור. אלו ראו ברבנות מטרה לקירוב ולחיזוק הדת, ולכן טענו שהרבנים מטעם לא כשירים להביא למטרה זו. עם זאת, הם נטו לכך שעל הרבנים גדולי התורה ללמוד את שפת המדינה, ככל הנראה במגמה לבטל את הרבנות מטעם, ואולי סברו שכדי להשפיע בקהילתם על הרבנים לרכוש השכלה בסיסית מסוימת. למרות מגמה זו, כאשר שילב ר' יצחק יעקב ריינס בישיבתו החדשה לימודים כלליים הוא נתקל בהתנגדות קשה שהובילה לסגירת הישיבה. בסופו של דבר, כאמור, הרבנים מטעם היו אנשים נחותים והשחיתות פשתה בקרבם, כך שגם המשכילים ביקרו חריפות את התופעה, ואפילו יל"ג כתב שיר עוקצני נגד הרב המשכיל רודף הבצע.

הפרק השלישי עוסק בחיפוש פתרונות לשאלת "הרבנות הכפולה". לקראת סוף המאה ניצבה הדרישה הממשלתית שלא למנות לרבנים אלא מסיימי בתי המדרש לרבנים או בעלי השכלה. וכאן התחברה פרשיית הרבנות מטעם ביתר שאת לשאלת ההשכלה היהודית. משכילים כרבנים נאורים ביקשו להקים מוסדות מתאימים, אך רבנים חרדים נלחמו בשאיפות להקמת סמינרים לרבנים. רבנים דוגמת ר' יצחק אלחנן בהשפעת מזכירו הנודע ר"י ליפשיץ ניסו לקטרג על מגמות אלו בפני הממשלה בטענה שבין המשכילים היהודים נמצאו סוציאליסטים וניהיליסטים וכדומה. בסוף הספר אנקדוטה מעניינת. המומר פרופ' דניאל חוולסון פרסם הצעה לשילוב לימודים עבריים באקדמיה, אך דבריו נתקלו בתגובות י"ל קצנלסון ב'המליץ' תחת השם 'Profiat Duran' [הידוע לנו בכינוי 'האפודי'], החכם בן המאה ה־14 שכתב איגרת תוכחה לחבר שהתנצר מאונס ונשאר נוצרי מרצון, וזאת כדי לרמוז לחוולזון שכמומר אין לו את הזכות להתערב בענייני הרבנות היהודית.

לסיכום, מדובר כאמור בספר ישן, גם אין בו מבואות וסיכומים המנגישים את הטיעונים בצורה נוחה, ועדיין מדובר בספר חשוב ויסודי בתחומו. הכתיבה של המחבר אינה ארכאית כבספרים רבים בני זמנו, אלא רהוטה ומובנת.