אלחנן ניר | רק שנינו

אלחנן ניר | רק שנינו

הקיבוץ המאוחד; תשע"ז

 

באחת מספריות הרחוב בעירנו מצאתי לאחרונה את ספרו של אלחנן ניר. כיוון שידעתי בו במחבר שמשורר אמת הוא סברתי כי מן הראוי לתת צ'אנס גם לפרוזה שלו. ואכן לא התחרטתי. קראתי ונשאבתי לעולמו של הגיבור, עד שהתקשיתי להניח מידי את הספר. 

כשנשאלתי לאחר הקריאה מה מסופר בספר, התקשיתי לשרטט עלילה הכוללת רצף אירועים עם תחילה וסוף. מדובר בגיבור ראשי אחד – יונתן להבי – שעובר מסע רגשי וזהותי לא פשוט. מה הוא רוצה, הוא רוצה את המקום הנכון לו, זוגיות אוהבת, פרטית ושלווה, ומתוך שאיפה להרחבת המשפחה. אך לא רק שהניסיון שלו ושל אליסה להיות הורים נכשל פעם אחר פעם, הוא כבר תוהה האם הוא מסוגל להיות אבא, יש גם המון רעשי רקע. הורים שקרועים בינם לבין עצמם ובינם לבין מקומם, אמא אקטיבית מדיי ואבא אולי פסיבי מדיי, הראשונה מנסה "לתת" לו יותר מדיי ואילו מהשני הוא לא מקבל מספיק; באוויר מרחפת כל הזמן נשמתו של האח העילוי עידו שנפטר מסרטן; בעורפו נושף האח מיכה, בעל הפרעות נפשיות ומלא אמביציה שגורר אותו פעם אחר פעם להרפתקאות מיותרות, כשבשיאן גם הפגיעה הבלתי נסלחת באשתו, אשר יוצרת משבר זוגי שאיננו יודעים את סופו, אולי משום שבסופו הוא מצא מנוחה בעוד דפי הספר אינם מסוגלים לסבול שקט. 

הדמויות מתוארות לעומק יפה, בסופו של דבר גם הן חוות את מרבית המשברים של גיבורנו, כל אחת חווה אותם באופן שונה, וכך גם מתוארים היטב הקונפליקטים הרגשיים. תפס אותי במיוחד תיאור הפער הבין־דורי שבא לידי ביטוי בפתיחות הרגשית וביחס לחיים. '"אתה הבחור־ישיבה הכי חמוד והכי מתוק והכי כיפי בעולם שאני מכירה", חייכה אליו בשובבות, "בוא רגע, יש לי סוד‏־חיבוק לתת לך", ויונתן התקרב והמשיך להיות נבוך, וכבר מצא את כל־כולו בתוך הסוד־חיבוק שלה, ורק אחרי שכבר הרפו זה מזה, והביטו קרוב־קרוב, אמר לה יונתן, "ליסוש, את יודעת שרק את גילית לי שמותר לאהוב". "אני?" שאלה בהיתממות. "כן, כן. את. הרי בבית שלי אף־פעם לא שמעתי את אמא שלי אומרת 'חמוד' לאבא שלי. אפילו לא, 'איזה איש טוב אתה', או סתם 'עמנוש' שגרתי. הם היו תמיד קורקטיים, כאילו ניהלו משרד משותף, שתקנון ברור תלוי בכניסה שלו. אני חשבתי שהסיפור של עידו ימוסס את הקירות ביניהם, יפתח משהו, אבל לא נראה לי שהרבה זז" (עמ' 120). 

הכתיבה עמוסה מליצות ורפרנסים, המחבר נכנס לפעמים יותר מדיי לפרטים הלכתיים או לרעיונות הגותיים, ספק אם אלו יובנו על ידי מי שאינו רגיל במקורותינו. השיח הוא ברובו מגזרי, כמו הדמויות כמובן (יונתן הזכיר לי את אייל מספרו המעולה והמרגש של ליאור אנגלמן - לא מפסיקים אהבה באמצע), לעתים תוך נגיעה בעולם החרדי, בעיקר בתוך היכלי הישיבות. אבל ככלל הכתיבה מקצבית מאוד, קלילה ומרעננת, ובסופו של דבר מה שחשוב זה שהספר עובר כאמור דרך שלל סוגיות רגשיות שכל קורא יכול להזדהות איתן או לפחות עם חלקן.