ספרים וכתבי יד: סקירות ואנקדוטות

איל לוינסון | ויגדלו הנערים: מגדר ומיניות באשכנז בימי הביניים שזר; ירושלים תשפ"ב   ספרו של לוינסון מבקש לתאר את חיי היום־יום של צעירים וצעירות באשכנז של ימי הביניים, ובאופן ספציפי יותר את המגדר והמיניות של הצעירים והצעירות. את זאת הוא בוחן בשני היבטים: ראשית, דרך המתודה המגדרית – כיצד הגדירו צעירים את הגבריות שלהם או אלו דימויים תרמו להבניה הגברית של הצעירים. שנית, דרך המתודה ההשוואתית – השפעת היחסים החברתיים והתרבותיים של החברה הנוצרית על הזהות המגדרית של חברת המיעוט היהודית, והקווים המשותפים לתפיסת הגבריות הרבנית ולערכי הגבריות האבירית של אירופה. הספר נפתח במבוא מעניין על מתודולוגיות של מגדר וגבריות, תחילה בחברה הנוצרית של ימי הביניים, וממנה לחברת המיעוט היהודית; הפרק הראשון עוסק במונחי הגיל ובהמשגות תאורטיות של תקופות הנערות; הפרק השני סוקר דימויים תרבותיים של בחורים ובחורות באשכנז; הפרק השלישי סוקר את תרבות הנעורים, במשחק, באירועים ומועדים שונים, ובהשפעת הגבריות האבירית על בחורי אשכנז; הפרק הרביעי סוקר את המפגש בין נערים לנערות, בין השאר בעזרת מקרים חריגים של קידושי שחוק או ני...

טלי בוסקילה | פוריות, לידה וילדות: המשפחה היהודית במרחב העות'מאני שזר; ירושלים תשפ"ד   לילה אחד הוא חלם חלום. "נכנסתי לביתי ואמרתי לאשתי: 'תן לי הילד' ונתנו לי. אמרתי לו תישק לי. והייתי מושיבו על ברכי והוא יפה. ואיקץ." ואז הוא ראה שאין ילד והבית ריק, אבל הוא לא איבד תקווה. "ראיתי שהיה לי בן שאני הייתי הולך אחריו והוא רץ לפני... והנה שב ובידו שושנים ואני הייתי טועם אותם ולקחתי אותו על זרועי וחוזר ונכנס עמו עד ביתי." חלומות אלו הם רק שניים מסדרת חלומות שחלם ותיעד רבי אלעזר אזכרי בעל ה'חרדים'. אזכרי היה חשוך ילדים, אבל הוא לא איבד תקווה, וביומנו המפורט הוא מספר על חלומות רבים שבהם עולה התשוקה העזה לחבוק בן. חלומות אופטימיים אלו ליוו אותו עד לשנתו האחרונה.  במקור מרגש זה עושה טלי בוסקילה שימוש היסטורי, הן לגבי דימוי האב המשתעשע עם ילדו כפי המקובל במאה ה־16, הן לגבי הקשר הרגשי שחשו אבות לילדיהם. מקור זה מצטרף לאלפי מקורות מתוך חיבורי הלכה, פרשנות, דרשנות, רפואה, סגולות, פתגמים, זיכרונות ואפילו פרוטוקולים משפטיים של בתי הדין השרעיים, מהם שרטטה המח...

אמנון איתמר גוברין | שישה חודשים ניב; ישראל 2022   שישה חודשים הוא יומן אישי נוגע ללב, המספר על מסע עמוס וסוער שנמשך שישה חודשים, שבו מתמודד אמנון עם ימיה האחרונים של אימו האהובה. בעוד למותה היה לבני המשפחה זמן להתכונן, הרי שמותו המפתיע של האב, בתוך שבועיים מפטירת האם, נפל עליהם בהלם. המחבר הוא איש הייטק שחי בארה"ב, ולאירועים הצפופים צריך להוסיף גם את הנסיעות התכופות שלו בחזרה לארץ מולדתו.  אכתוב משהו על המבט הסובייקטיבי שלי כקורא ואחר כך אסייג את דבריי. אני צעיר מאמנון, לא חוויתי סיטואציה כמו זו המתוארת בספר, אני לא חיפאי, לא למדתי בטכניון, אני רחוק מתעשיית ההייטק וגם לא חשבתי על רילוקיישן. ממקומי המרוחק לא הצלחתי למצוא ריגוש יוצא דופן בספר. מדובר על מקרה ישראלי גנרי: משפחה ישראלית קלאסית ממוצא אירופי שחיה בעיר חיפה, זיכרונו של הבן עודד הגיבור ששילם בחייו על הגנת המדינה ממשיך ללוות את המשפחה עוד עשרות שנים, כגורל כל אדם גם זמנם של ההורים היקרים הגיע והילדים נפרדים מהם בדרכם שלהם. אין כאן עלילה, לא קונפליקטים אנושיים, גם לא מסע רגשי חריג במיוחד, ולכן לקח לי חצי ספר להבין שאין ...

מנחם קיסטר | אָחוֹר וָקֶדֶם: המשכיות וצמיחה של מסורות בין ספרות בית שני לספרות חז"ל מאגנס; ירושלים תשפ"ד   ספרו המאלף של קיסטר שאב אותי לקריאה כמעט רציפה עד שסיימתי את כולו במשך השבת. הספר בוחן מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בדגש על היבטים של פרשנות המקרא. מדובר בשני קורפוסים גדולים מאוד שמהווים כל אחד פרי יצירה של מאות שנים, אך ביניהם פעורה לכאורה תהום של מאות שנים, חוגים שונים וגם הקשרים היסטוריים שונים. לאורך פרקי הספר מצביע קיסטר על מימרות בספרות חז"ל שמשקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני, מסורות שאינן סטטיות, מחד הן חושפות המשכיות מרשימה לאורך מאות שנים, ומאידך הן מלמדות על צמיחה והשתנות.  פרופ' קיסטר הוא מחשובי החוקרים של ספרות בית שני בדורנו. עוד לפני נושא הספר – השיתוף בין המסורות, הספר הזה מהווה אוצר מבואי נהדר לספרות בית שני. המחבר פונה גם להדיוטות, כמוני, ונותן רקע בסיסי לכל חיבור שנידון בספר. לא זו בלבד, בסוף הספר הוא מציג מדריך קצר וביבליוגרפיה להתמצאות בספרי בית שני ובספרי חז"ל ובמחקר עליהם (כל אחד לחוד, הוא לא מציין מחקר העוס...

סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות: היהודים בקרב שכניהם המוסלמים | בעריכת חוה לצרוס־יפה שזר; ירושלים תשנ"ו לפנינו קובץ מאמרים קטן אך משובח העוסק בכתיבה ובהבניה של היהודים בכתבי הוגים וסופרים מוסלמים. המאמרים נכתבו בידי מיטב ההיסטוריונים המזרחנים שעסקו ועוסקים בנושא זה, ובמרבית המאמרים מוצגות מהדורות עבריות ומוערות לטקסטים של אותם הוגים. לא מזמן הרחבתי על מאמרה של חנה שמש, '"אלרד עלא אבן אלנגרילה": מאת מחמד אבן חזם', שבקובץ זה, וכעת אסקור מספר מאמרים אחרים. מדובר בספר לא גדול (276 עמ'), כאשר חלק גדול מהמאמרים כבר פורסמו בבמות שונות באנגלית, ותורגמו ועודכנו לכבוד קובץ זה. ומיד עולה השאלה: למה על הפולמוס היהודי־נוצרי אפשר לכתוב אנציקלופדיה ואילו בנושא הפולמוס היהודי־מוסלמי צריך לקושש ולמחזר חומרים ועדיין החומר כה דל? בדיוק על שאלה זו עונה המאמר הראשון בקובץ (קודם לו מבוא של העורכת חוה לצרוס־יפה שבו מסופר, כרקע לסקירת המאמרים שבקובץ, על תולדות היחסים בין היהודים למוסלמים, החל מחוזה עֻמר ומעמד הד'מה ועד לפולמוס המוסלמי נגד התנ"ך).  מרק ר' כהן מוכר בוודאי...

יונתן מאיר | תיקון הפרדוקס: יוסף וייס, גרשם שלום ופרשת הדוקטורט הגנוז על ר' נחמן מברסלב בלימה; ירושלים־ברלין תשפ"ד    מדובר בספרון קצרצר בן 102 עמ' בפורמט כיס. הספר מגולל סיפור מעניין של יחסים בין רב לתלמיד, בין גרשם שלום ליוסף וייס. וייס הוא מראשוני וחשובי תלמידיו של שלום (מה אני מבין, אבל מורן גאם הכהן בספרה הרכלני והמעולה על מחקר הקבלה בישראל מונה אותו כתלמידו השני של שלום, אחרי תשבי). שלום מצא בו פוטנציאל גדול מאוד, ולמרות זאת ואולי דווקא משום כך הוא הטיל בו מרה מפעם לפעם. על הדיסרטציה שהגיש לשלום כהכנה לדוקטורט, בנושא 'תאוריית הדיאלקטיקה והאמונה של ר' נחמן מברסלב', הגיב שלום באופן מורכב. את הפרקים הראשונים הוא שיבח מאוד, אבל על הפרק האחרון הוא כתב: "אני רואה בפרק זה, כמו בכמה עמודים אחרים כאן, סטיה מפוקפקת מאד מדרכו של מחקר נבון ורדיפה אחרי דברי הבל פנטסטיים ביותר". בצל אימת מלחמת תש"ח נדד וייס ללונדון וניסה למצוא שם את עצמו. בתוך כך הוא שינה את נושא הדוקטורט לבירור 'אמירותיו המקוריות של הבעש"ט'.  יחסיו המעניינים של וייס עם שלום...

נתן לופס קרדוזו | ההלכה כמרד: קריאה לדתיות מקורית ולהלכה נועזת ידיעות ספרים; 2024   א. שמעתי קצת רעש, אז הלכתי לבדוק. זה היה הספר החדש של הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו. הספר תורגם ונערך בידי הרב עידו פכטר, שגם הוסיף הקדמה משלו (עליו ראו בהערה בסוף הסקירה). אני מודה שקיימת בתוכי תחושת מיצוי קלה בענייני מעמד ההלכה, ובכל זאת השתדלתי למצוא את המקום הייחודי של הספר. הספר לא בהכרח מציג קו עלילתי מתפתח, אלא מכיל מעין מאמרים על נושאים שונים בהלכה שמציגים את תפיסת המחבר מזוויות שונות. חילקתי את הסקירה לסעיפים, שכן למרות שיש בסקירתי טיעון מרכזי, הרי שבפועל בחרתי במספר ביטויים אקראיים מתוך מגוון הנושאים בספר. בלשון אחר, הקפיצה בין הנושאים משקפת במעט את גיוון הפרקים בספר. אפתח בכך שהוגים ומורים רבים עומדים מול כמה בעיות שכיחות בחיים הדתיים. אחת מהן היא היובש הטבעי של חיי ההלכה היומיומיים, בעיה אחרת היא חוסר הרלוונטיות של חלקים בהלכה לתנאי זמנינו ובעיה שונה לגמרי היא הצביון היהודי־התרבותי בקרב כלל הציבור הדתי ובעיקר הפחות־דתי. הצרה היא שיש כאלו שעושים סלט ביניהם, ועל כך ארחיב להלן.  קרדוזו, שנול...

דוד הלבני | עלה לא נדף: חיים של לימוד בצל המוות | תרגום: אבריאל בר־לבב הקיבוץ המאוחד; תל־אביב 1999   דוד הלבני גדל כילד עילוי בעיר סיגט הרומנית, בה הוא התעלה בלימודיו ונסמך לרבנות. בימי השואה הוא נשלח לאושוויץ, ולאחר מסע ייסורים הוא ניצל כשריד יחיד ממשפחתו. הוא למד בכמה מוסדות אקדמיים בארה"ב, בהמשך התמנה לפרופסור לתלמוד, ובערוב ימיו עלה לישראל והמשיך ללמד. אני זוכר אותו בשנות ה־80–90 לחייו צועד בחינניות בספריה הלאומית כשגמרא בידו ופניו מאירות. השתמשתי בסדרת ספריו 'מקורות ומסורות' על התלמוד לא מעט, ולאחר פטירתו גם זכיתי לערוך מפתח ערכים לספרו האחרון. אני מודע לביקורת הרבה על שיטתו, הן באקדמיה ובוודאי מחוצה לה, ודעתי היא כי גם אם יש להתווכח על הסבריו הרי שלפחות בפירוק הסוגיות לגורמים ובהצגת השאלות הנכונות תרומתו היא רבה.  הספר הזה בולט מאוד ביחס לספרי זיכרונות שואה, והמחבר בעצמו מגדיר זאת יפה בסוף הספר. מטרתו אינה להציג את הייסורים ואת הסבל או את האכזריות של הרוצחים, אלא "להגדיר את עצמי מבחינה רוחנית לאור השואה. האני הרוחני שלי לומד, לומד תורה ותלמוד, בתור עיסוק מרגש מא...