מנחם קיסטר | אָחוֹר וָקֶדֶם: המשכיות וצמיחה של מסורות בין ספרות בית שני לספרות חז"ל

מנחם קיסטר | אָחוֹר וָקֶדֶם: המשכיות וצמיחה של מסורות בין ספרות בית שני לספרות חז"ל

מאגנס; ירושלים תשפ"ד

 

ספרו המאלף של קיסטר שאב אותי לקריאה כמעט רציפה עד שסיימתי את כולו במשך השבת. הספר בוחן מסורות משותפות לספרות בית שני ולספרות חז"ל, בדגש על היבטים של פרשנות המקרא. מדובר בשני קורפוסים גדולים מאוד שמהווים כל אחד פרי יצירה של מאות שנים, אך ביניהם פעורה לכאורה תהום של מאות שנים, חוגים שונים וגם הקשרים היסטוריים שונים. לאורך פרקי הספר מצביע קיסטר על מימרות בספרות חז"ל שמשקפות לעתים את הקדומות שבמסורות בית שני, מסורות שאינן סטטיות, מחד הן חושפות המשכיות מרשימה לאורך מאות שנים, ומאידך הן מלמדות על צמיחה והשתנות. 

פרופ' קיסטר הוא מחשובי החוקרים של ספרות בית שני בדורנו. עוד לפני נושא הספר – השיתוף בין המסורות, הספר הזה מהווה אוצר מבואי נהדר לספרות בית שני. המחבר פונה גם להדיוטות, כמוני, ונותן רקע בסיסי לכל חיבור שנידון בספר. לא זו בלבד, בסוף הספר הוא מציג מדריך קצר וביבליוגרפיה להתמצאות בספרי בית שני ובספרי חז"ל ובמחקר עליהם (כל אחד לחוד, הוא לא מציין מחקר העוסק בזיקה ביניהם כנושא ספרו עצמו).

בספר מוצגים עשרות או מאות רעיונות, פרשנויות, דרשות, השקפות, מטבעות לשון המשותפים לשתי הקבוצות. המסורות הקדומות הגיעו אלינו אך בחלקן המועט, אין בידינו ולעולם לא נדע אלו קורפוסים עמדו לפני חז"ל. הגילוי שבשיתוף הזה מעניק לנו חרך קטן לעולמם המסורתי של חז"ל. אחת המסקנות החשובות מהגילוי הזה היא הזהירות הנדרשת בשרטוט התפתחותי כרונולוגי בעולם המחשבה של חז"ל (כפי שנהג אורבך למשל). גם תאוריות מחקריות על מוטיבציות פרשניות או היסטוריות צריכות להכיר במוגבלותן לאור ממצאים קדומים אלו. 

לא אוכל כמובן להעמיק כאן בדוגמאות, ואציג אחדות מהן בקצרה (ללא מרכיבי ההוכחות, אך ורק כטעימה על קצה הלשון): זיקה של פרשנות, בעקידת יצחק: "ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם", 'הדברים' במובן של דיבורים [השטן המקטרג מול האל] – ספר היובלים = תלמוד בבלי (עמ' 134–136); זיקה תאולוגית, מי שביקש להרוג את משה במלון "ויבקש המתו" לא ה' אלא מלאך ה' – ספר היובלים = תה"ש = תרגומים = בבלי (עמ' 50–51); מגוון מסורות משותפות על מעלתם של הרים מסוימים הבאה לידי ביטוי בכך שלא ירד עליהם המבול – לוח מסופוטמי קדום = ספר קדמוניות המקרא = מקור שומרוני = בראשית רבה = תרגום שופטים [וגם מסורת מוסלמית, כמובן מאוחרת] (עמ' 167–171); מסורת מורכבת מעניינת על משמעות המילה "בראשית" שבראש התורה. מפרשנותו של פילון שמדובר על הלוגוס, החכמה האלוהית = בספרות חז"ל מדובר על הבריאה באמצעות התורה = בנצרות מדובר על הלוגוס שהוא אלוהים, כלומר ישו. מסורת פילון הקדומה תורגמה בשתי הדתות באופן אחר (עמ' 271–273); חרטומי מצרים יוחנא וממרא – תלמוד בבלי = ספר חיצוני שנשמר ביוונית = חיבור ברית דמשק (עמ' 323–329; השמטתי מקורות נוספים לשם הקיצור); ויש גם זיקה של רגישות פרשנית המובילה לפתרון הפוך, בפגישת משה ויתרו, מילוי החסר במילים "וישתחו וישק לו", בתרגום השומרוני השלמה בגוף הטקסט: "וישתחוה למשה", ובמכילתא דרי"ש דרשה הפוכה שמשה השתחווה (עמ' 28–29).

פולמוס מעניין עולה מהפרשנויות השונות לפסוקי דברים יז: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך [...] לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". במדרש תנאים מדברים על פרשנות שבעל־פה של החכמים שממנה אין לסור, אפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. בביאור (סכוליון א) למגילת תענית מסופר על ביתוסין ש"כותבין הלכות בספר ואדם שואל ומראין לו בספר. אמרו להם חכמים, והלא כבר נאמר 'על פי הדברים האלה כרתי...', 'על פי התורה אשר יורוך' וגו' מלמד שאין כותבין בספר". ואכן במגילת המקדש נוסח המקרא הוא "ועשית על פי התורה אשר יגידו לכה ועל פי הדבר אשר יואמרו לכה מספר התורה ויגידו לכה באמת [...] לוא תסור מן התורה אשר יגידו לכה ימין ושמאול". כלומר, פולמוס נגדי שמעמיד על תורה כתובה דווקא שממנה אין לסור כלל ימין ושמאל (עמ' 83–86; וקיצרתי מאוד).

מהדברים המופלאים שחושפים גילויים אלו הם הביסוס ההיסטורי להלכות או לפולמוסים מבית שני שעליהם מספרים חז"ל. למשל המשנה מדברת על איסור גידול תרנגולים בירושלים מפני הקדשים, כלומר שתרנגול לא יישא שרץ מת ויטמא קדשים. הלכה זו אינה תלויה במקרא והיא מאוחרת לכאורה לימי הבית, אך בקטע זעיר מקומראן נמצא מפורש: "תרנגול לא תגד[לו]... בכול המקדש". ועוד, במשנה מתואר כי צדוקים קובלים על הפרושים שמטהרים את הנצוק [חיבור בין כלי עליון לתחתון דרך הקילוח שמחבר ביניהם]. היו מי שסברו שמדובר בתיאור דמיוני לצורך הדיון, אך בקטע קומראני המכונה 'מקצת מעשי התורה' מפורשת עמדתה של הכת שהמוצקות אין בהם טהרה (עמ' 88–90). השוואות אלו מלמדות, לדברי המחבר, שלושה עניינים עקרוניים: אין לזלזל בעדויות שבספרות חז"ל על מחלוקות בימי הבית; הדין במשנה ממשיך דעה של הפרושים בימי הבית; גם פרטי הנימוקים הידועים מן המשנה קדומים הם. 

חשוב לציין שבמהלך הספר מונה המחבר גם זיקות רופפות יותר בין הקורפוסים. אמנה ברמיזה דוגמה אחת. הטיעון כי מסורת משותפת למשפט התנאי המוכר מן ההגדה "וירד מצרימה – אנוס על פי הדיבר" ולספר היובלים אינו משכנע דיו (עמ' 159–162). מבחינה מדעית, יש להניח שכשיש לנו צבר גדול של הוכחות, אנחנו עשויים לקבל גם הוכחות רופפות יותר. או בלשון אחר: העדפת 'הוכחה מצטברת' על 'הוכחה מסתברת'. מאידך, ככל שנאפשר הוכחות רופפות יותר, כך נוכל למצוא יותר הוכחות. נמצא ששני הצדדים מזינים זה את זה, ועל החוקר מוטלת החובה להתנהל ברגישות ובשום שכל.

הזיקה בין הקורפוסים השונים נחקרת יותר ויותר בדור האחרון. באופן ספציפי נידונו הקשרים שבין יוספוס לחז"ל בשני כרכים נהדרים של ורד נעם וטל אילן (ואחרים). נעם גם כתבה ספר בשם מקומראן למהפכה התנאית, שמדגיש דווקא צד של מהפכה בהלכות טומאה, מהלכת קומראן להלכה התנאית. ספרו של קיסטר מתמקד אמנם בפרשנות המקרא, אך חולש על תחומים נוספים, ובעיקר נפרש על מגוון רב של ספרים מימי בית שני, בכך הוא מהווה ספר מקיף ויסודי לכל מי שמתעניין בתחום מרתק זה.

"הרגע שבו טקסטים יוצאים מבדידותם ויוצרים בהצטרפם אל טקסטים אחרים ממד חדש־ישן, החורג מכל אחד ואחד מהם, ממד המסורת האצורה בהם – הוא בעיניי רגע מרגש," כותב המחבר בסוף הספר. אוכל לספר שחוויתי גילוי כזה ממרחבים ותקופות אחרים, ואכן אין דרך טובה לתאר זאת מאשר כדבר מרגש. רשת הקשרים הנסתרת, החוצה תקופות ומרחבים, נחשפת מול עינינו דרך חרכים קטנים. אכן, אהבת הגילוי, רגש החיבור המשותף והתשוקה שבמחקר מלווים את הספר כולו ומגבירים את ערך ההנאה שבקריאתו. ולי לא נותר אלא להמליץ בחום על קריאת הספר.