אבישי בן חיים | החרדים – דע את האוהב: המסע להכרת העולם החרדי

אבישי בן חיים | החרדים – דע את האוהב: המסע להכרת העולם החרדי

ידיעות ספרים; 2024

 

א. תרשו לי להתעלם מהפיל שבחדר ולהתמקד בספר הבא בלי להתייחס למחבר שחזרתו לזירת הרשתות החברתיות הציתה להבות גבוהות. כוונתי לספרו החדש של אבישי בן חיים על החרדים. לפני שנדבר על הספר, משהו על שמו. כשנחשפתי לשם הספר הרמתי גבה. 'דע את האוהב' הוא משחק מילים שמתאים כסיסמה עבור קמפיין שיווקי של הספר, קריאה לאנשים להכיר את האוהב שלהם, אך נראה משונה מאוד כחלק מכותר של ספר. עם הקריאה הבנתי שאכן האהבה היא חלק ממהותו של הספר, המחבר שופך עודף רומנטיזציה על כל פרט ותיאור, עד שאני מסופק אם הציבור החרדי מאוהב בעצמו עד כדי כך. מתבקש להעיר על המשמעות הנפיצה של האהבה הזו בתקופה שבה הציבור החרדי הוא הילד הדחוי של הכיתה. כמה סמלי שכשהספר עלה לאתר 'ידיעות ספרים' העורך המנומנם כתב 'החרדים: דע את האויב', טעות שתוקנה כמובן לאחר פניות למערכת.

נכון אמנם שספר יכול לשמש סקירה ניטרלית ואינו חייב לבקר. ועם זאת, עודף אהבה אף הוא סוג של שיפוט, ואם יש שיפוט, ראוי שהוא יהיה שלם. אבל נראה שהמחבר עושה הפרדה נכונה בין האינדיבידואל החרדי לבין ההנהגה החרדית. הוא אמנם לא קורא תגר במפורש על ההנהגה ("אני עדין בניסוח שלי מתוך עמדה ספרדית מכובדת", הוא מציין באופייניות במקום אחד - עמ' 317), אך הביקורת עולה מאליה בין השורות והמחבר כנראה לא רואה צורך להביע אותה במפורש. האהבה הגדולה שלו מכוונת בעיקר לחרדי היחיד ה"מתוק". זו הבחנה חשובה ומכילה אל נוכח הפער בין היחיד המוסרי והאוהב ובין המערכת הממסדית שמתנהלת בצורה שונה לחלוטין בעיני הציבור הכללי. אי אפשר שלא לאהוב את אותו חרדי שמספר לאב"ח לפי תומו: "לכולם אצלנו יש גמ"חים, אנחנו משפחה ענייה, אין לנו הרבה, אבל גם אנחנו רוצים לתת, אין לי כלום, אבל יש לי חוט מאריך, אז פתחתי גמ"ח חוט מאריך" (עמ' 258).

הספר בנוי משני חלקים. החלק הראשון עוסק בעיקרו בהיסטוריה ובהולדת החרדיות, והחלק השני עוסק בקווי האופי של החרדיות בהווה. בפועל אין הבדלה ברורה בין עבר להווה, הרבה מההיסטוריה נלמדת מתוך ההווה, גם קווי האופי בהווה נולדו כבר בעבר, וההחלטה להפריד בצורה זו מובילה לעתים לאנכרוניזם מסוים. התמהיל הזה משתקף גם בהחלטת המחבר המודעת לכנות את האורתודוקסים באירופה בשם 'חרדים' למרות שיש שיתפסו זאת כאנכרוניזם, "מכיוון שעל אף שאני מנהל את הדיון על פי התפיסה המחקרית ההגמונית המקובלת, בעומק התפיסה המחקרית שלי אני לא לגמרי מקבל את החלוקה הזו שאומרת שלפני הופעת המודרנה, לא היו חרדים" (עמ' 14). אגב, כוונתו כמובן להבחנת החרדיות כזרם מובחן בתוך האורתודוקסיה ולא להופעת המודרנה. עוד אתייחס בהמשך לחוסר הדיוק.

ב. לפני שאגש למספר הערות, אבקש למקם את הספר על הסקאלה של מונוגרפיות על החרדים. לפני שנת 2000, עידן ישן ממש מבחינה סוציולוגית, יצאו לאור ספר אקדמי של מנחם פרידמן, החברה החרדית, וספר בעל אופי עיתונאי של אמנון לוי, החרדים. בדור החדש של חקר החרדיות נכתבו מספר ספרים: קימי קפלן, בסוד השיח החרדי; חיים זיכרמן, שחור כחול־לבן; בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, וכעת מצטרף אליהם גם אב"ח (זאת בלי לבחון ספרים שהתמקדו בתת־מגזרים, במגמות ובנושאים ספציפיים, דוגמת אילן, ליאון, זולדן, איתן, או ספרים שנכתבו מבפנים ע"י גרילק ונויגרשל וכדומה). מרבית הספרים נושאים אופי אקדמי ודייקני מחד וניסיון הנגשה לציבור הרחב מאידך, כל אחד מהם מדגיש עניינים שחשובים לו יותר או ניגש לנושאים מתוך פריזמה מסוימת. פרידמן ובראון מקדישים יותר מקום להיסטוריה, הראשון עוסק בטווח שבין שורשי החרדיות בארץ ישראל לבין התייצבות המודלים החרדיים של חברת הלומדים ומנהיגות ה'גדולים', והשני מקצר יותר אך רואה לנכון לסקור את האורתודוקסיה בעידן שלפני החרדיות של ימינו. קפלן בודק את השיח החרדי. בראון בהקדמה מחדד כי מטרתו להציע היכרות מעמיקה יותר עם תתי המגזרים שבחברה החרדית, למרות שגם זיכרמן לפניו עשה זאת לא רע. מנגד, ספרו של אמנון לוי נושא אופי עיתונאי ואנקדוטלי המתבסס על קולות מרואיינים יחידים מהשטח וגם מלא בצהוב.

נראה שקשה לחדש אחרי מגוון כה רחב של ספרים, ולמרות זאת הספר שלפנינו מנסה להביא קצת מהכול. הוא גם מבקש להיות אקדמי, גם עוסק בהיסטוריה של האורתודוקסיה וראשית החרדיות, גם מבחין בין תתי־מגזרים, גם עוסק בעקרונות החרדיים, וגם מביא צד עיתונאי ואנקדוטלי מהשטח המוכר לו. ניתן לומר כי הוא מקיף את מרבית הנושאים, אם כי חלק מהנושאים מקבלים אופי של נושאי משנה, למשל תרבות הלימוד מסוקרת דרך הפרק על הגיוס, ההתנהלות הכלכלית מסוקרת דרך הפרק על חומות הגטו, אולי בגלל זה נשמטו נושאים לא בלתי־מעניינים, כמו אופי סדר יום חרדי בישיבה ובסמינר, השידוכים, הורות ועוד. הרצון להנגיש לעם, הביא כנראה להשטחה המסוימת שעבר המידע האקדמי, וגם למשלב בינוני וקליל. לדעתי על העורך הייתה מוטלת האחריות לחדד טיעונים, לשפר מעט את המשלב ולדייק אותו (סבבה שזה קליל, אבל אשכרה לכתוב "אשכרה ראו את הרב שך..."? בחייאת), וגם לסקל סימני פיסוק שמתאימים יותר להודעות ווטסאפ, כמו שני סימני שאלה צמודים וכדומה.

ג. אבקש לחלק את ההערכה שלי לשני חלקים, תחילה על העיסוק האקדמי בהיסטוריה, ולאחר מכן על הקריאה המציאותית של ההווה, הנושאת אופי עיתונאי וקליל יותר. ייתכן בהחלט שביקורת מזווית ראייה אקדמית חוטאת למטרת הספר, אבל אחרי שהבהרתי זאת אני סבור בכל זאת שאסור לפטור בקל אי־דיוקים מחקריים שעריכה מקצועית הייתה עשויה לחסוך. אסתפק במספר דוגמאות. 

בפרק על המלחמה בין החסידים לליטאים מזכיר המחבר בקצרה את הפולמוס המחקרי האם החסידות הייתה טובה ליהודים (עמ' 79) והוא מפנה להרחבה בהערה. בהערה שבסוף הספר, המשתרעת על פני למעלה משני עמודים, הוא מסכם את הדעות במחקר. החוקר הראשון שנזכר הוא יעקב כ"ץ בספרו מסורת ומשבר. לדבריו, בפרק הראשון כורך כ"ץ "את החסידות ואת ההשכלה כגורמים [!] לשבירת מבנה הקהילה היהודית הקדום", שניהם פיתחו מקור סמכות שונה מהמסורת, ההשכלה ברציונליזם ואילו החסידות בייעוד רוחני שמעל עקרונות הדת המקובלים. החסידות גם פירקה, לדבריו, את המבנה המשפחתי. הקטע שסוקר את דעת כ"ץ מסתיים באמירה כי "חשוב הוא שבסוף ספרו זה כ"ץ חוזר בו מהעמדה הרואה בחסידות גורם מפורר. ראו גם: שם: עמ' 271–283". אז חזרתי לספרו החשוב של כ"ץ ומצאתי משהו מעט שונה. הפרק הראשון בספרו של כ"ץ אינו יותר מאשר מבוא לספר, שבו הוא מספר בין היתר שבסוף הספר הוא יעסוק בחסידות ובהשכלה כגורמות לשבר במבנה הקהילה. לשם הדיוק, מרכז הכובד של הפירוק שבחסידות הוא בכריזמטיות של המנהיגים שאליהם נשואות עיני החסידים יותר מאשר לעקרונות המסורת, נקודה שאב"ח מדלג עליה מעט. מכל מקום בסוף הספר (ליתר דיוק, בפרק כ"ב מתוך כ"ד פרקים) כ"ץ די חוזר על הטיעון הזה – החסידות שינתה לחלוטין את מבנה הקהילה, היא תרמה לעתים לפירוק התא המשפחתי והיא גם שינתה את המבנה הנפשי של הדבקים בה. כלומר בוודאי שהחסידות פירקה את מבנה הקהילה הישן, השאלה ששואל אב"ח היא אחרת, ואליה מתייחס כ"ץ בהמשך – האם החסידות הזיקה לבסוף ליהדות, כפי שאולי ניתן היה לצפות מהאופי המפרק שלה. וכאן מסביר כ"ץ שהחסידות לא פירקה את היהדות מחמת מספר מאפיינים המבדילים אותה מתנועות אחרות דוגמת השבתאות: החסידות לא עקרה את הבסיס ההלכתי של היהדות, היא לא ביטלה את הערך של לימוד תורה ולבסוף היא גם פעלה במתינות מפתיעה יחסית. לסיכום, הטיעונים של כ"ץ לא הוצגו בצורה מדויקת בלשון המעטה והועתקו בצורה מרושלת. לא בדקתי לעומק את שאר המצוטטים בדיון זה, אך להתרשמותי ישנם לא מעט אי דיוקים.

בפרק על שלטון המרנים ישנו תיאור שטחי למדי של סמכות ה'קהל' והרבנים באוטונומיות הקהילתיות בימה"ב, עד להחלפת המודל עם הופעת המדינה הריכוזית שהביאה לפגיעה באוטונומיה והפכה את הציות לרבנים לעניין וולונטרי. כמו כן, מוצג לבסוף בפאתוס המפנה ההיסטורי: "באותו שלב היסטורי נשאלה כביכול השאלה הגדולה: איך משמרים את הציות הזה? איך מונעים את קריסת המבנה החברתי? [...] התשובה הבולטת שמצאו החרדים היא: אוטונומיה יצירתית וולונטרית שמונהגת על ידי 'שלטון המרנים'" (עמ' 160). זהו תיאור אנכרוניסטי מאוד שמדלג על מאות שנים מלאות תהפוכות, אך אולי המחבר מסתפק במילה "כביכול" כדי להבהיר שמדובר בהשטחה לצרכים רטוריים. נדמה כי השימוש הרטורי הזה מוגזם במקרים כאלו.

הערה קצרה לגבי ההיסטוריה הקרובה יותר. בפרק על שלטון המרנים מצביע המחבר על מהפך 77 כמפנה ביחסי חרדים־ישראלים, כאשר עליית הימין לשלטון הביאה את החרדים לכניסה לקואליציה ומכאן להתקרבות לישראליות (עמ' 183). קשה להאמין שאדם שמכיר היטב את הציבור החרדי יכול להעלות על הדעת טיעון שכזה. המישור הפרטי־חברתי־תרבותי שונה לחלוטין מהמישור הפוליטי־אינטרסנטי. אם רק היה מקשיב לטיעונים הפנימיים של "מציל מן הארי" או "מגיע לנו בזכות", היה מבין שההיפך הוא הנכון. ההתקרבות הייתה טכנית לחלוטין, וניתן לומר כי ככל שעברו השנים הלכו החומות והתגבהו. ככל ונוסף דור ועוד דור חרדי, הוא פחות ופחות מחובר לאנשים שאינם חרדים. גם היציאה לשטח לשם קירוב רחוקים אין בה משום קירוב מהותי בשום צורה שהיא (ציוץ של המחבר בסגנון זה הביא לגל תגובות חריפות, מה שמייתר את הצורך להאריך כאן).

ד. כעת להערכה על ראיית המציאות בהווה. למרות ההערות הנקודתיות, ולמרות עודף המתיקות, ברמת המאקרו הספר מציג תמונה מדויקת ומפוכחת. המחבר מצוי היטב בסמטאות מאה שערים ובהיכלי הישיבות הליטאיות, כמו גם בחצרות גדולי התורה הליטאים והספרדים (אפשר שההיכרות של המחבר עם הציבור החסידי אינה מספקת). לשם הדוגמה ראוי לציון הפרק האקטואלי הנושא את השם הקולע "בלוף הגיוס". הספר מנתץ את האשליה שהייתה נוחה לטיפוח משני צדי המתרס. "אין תהליך של גיוס חרדים לצבא: או שזה לא חרדים או שזה לא צבא". לאורך הפרק הוא מראה את ההיסטוריה של האשליות, הקומבינות והמריחות להן אחראים גם גורמים חרדים וגם גורמים פוליטיים וצבאיים. בחלקו השני של הפרק הוא מציג 15 תשובות חרדיות אל מול הטענות על אי הגיוס. חלק מהתשובות בנוי כשרשרת, כאשר טיעון אחד נתקל בקושיה נשלף מידית הטיעון הבא, והכול במין מעגליות שלא נגמרת, וכידוע. התירוצים האמיתיים אינם ניתנים לאמירה בקול, כך נוצרו תירוצים קלושים שבפועל שכנעו גם רבים מהחרדים עצמם. אב"ח נותן בסוף בקצרה את הטיעון הקולע שבעיניי הוא אחד המכריעים ביותר, והסיבה שלא שומעים אותו כמעט היא שהוא נתקל בחוסר הבנה עמוק של האתוס החרדי. מבחינה חרדית, אין מקום למצוינות בשום דבר שאינו תורה. האתוס הוא מצוינות בלימוד תורה, הכוונה קולקטיבית אך ורק ללימוד תורה מלא, תוך מתן אפשרות ל"בינונים" שחיים בישיבות לצד "נושרים" שלא החזיקו מעמד, אך בשום אופן לא מצוינים במשהו שאינו תורה, לא במדע לא בתעסוקה ולא בצבא. הבשורה של השילוב תגיע, אם בכלל, מלמטה ולא משכבת ההנהגה הקפואה. ועם זאת, חרדים־ישראלים הוא אוקסימורון שאב"ח עומד עליו יפה, וסביר שבמשך כמה עשרות שנים הגבולות בין החרדים־ישראלים לציבור הדתי־לאומי יטושטשו, ולעולם יישאר הציבור ה"חרדי" כמיעוט, עובדה שנסמכת על סיבות נוספות שמפורטות בספר. מכל מקום הטיעון בדבר אתוס המצוינות נשען על מרכיבים נוספים, ולא כאן המקום להאריך בו. 

ה. אסיים בהערה על טעות טכנית חמורה. מספור הערות שוליים רציף לאורך כל הספר מקל אמנם על מציאת ההערה בסוף הספר, אך טעות קלה בתחילת הספר יצרה שיבוש מביך של ההפניות לאורך כל הספר! הספר מסתיים עם הפניה להערה 266 כאשר בסוף הספר ישנן רק 265 הערות. במפגש הראשוני עם הספר חיפשתי כמה מילים אישיות על תהליך יצירת הספר, אך רק בהמשך מצאתי את הערת שוליים 2 הארוכה שבה מעין הקדמה עם עשרות תודות, שנדבקה בהערה ללא כל קשר להפניה שבגוף הספר, אולי זו נגזרת של הטעות הראשונה. זו טעות משמעותית שערנות מינימלית הייתה חייבת למנוע. 

לסיכום, למרות ההערות והכשלים החיצוניים, מדובר בספר מרתק וחשוב שיכול להעניק תמונת מציאות די הוגנת לכל מי שמתעניין בחברה החרדית, ואפילו חרדים יכולים ללמוד ממנו לא מעט. כמה טוב ומתאים לסיים במשפט יפה של המחבר בהקשר לתיאוריה מסוימת: "הם לא מדויקים הפשטנים, אבל יודעים ללמד" (עמ' 104).